הפתרון הסופי

הקשר בין תחילת ההשמדה למלחמה בברית המועצות

עד ל"מבצע ברברוסה" (הפלישה לברית המועצות), ניתן היה לראות מדיניות גרמנית שניסתה, בהתחלה, לעודד הגירה של יהודים אל מחוץ לגרמניה, לאחר מכן ניסתה למצוא פתרונות לריכוז יהודים בלובלין-ניסקו או במדגסקר אך רק בעת הפלישה לברית המועצות השתנתה המדיניות להשמדה. הגורמים שהביאו לשינוי במדיניות הגרמנית היו:

אי אפשר היה להיפטר מהיהודים וככל שהפלישה הגרמנית התקדמה, מיליוני יהודים נוספים לשטחי הכיבוש הגרמני. המלחמה סיפקה עילה פשוטה לרצח המוני – היהודים היו אויב. כמו כן היו גם תנאים של סודיות יחסית. המטרה של השמדת היהודים תמיד ריחפה באוויר כיעד אידיאולוגי. על אף הסודיות שנקט היטלר בנושא הזה, ראשי הנאצים הפיצו רמזים רבים על מטרתם. לכן, כשהבשילו התנאים, הפיתוי לעבור למדיניות של השמדה בפועל גבר על כל השיקולים האחרים. הניצחונות הגרמניים בשנות המלחמה הראשונות העניקו להיטלר ולמקורביו את התחושה שיוכלו לעשות כל מה שירצו ללא חשש מתגובות שליליות. עד היום לא ידוע בדיוק מה גרם לתחילתו של ביצוע הפתרון הסופי – האם זו הייתה פקודה מפורשת או תולדה של תהליכים מקומיים. גישה אחת אומרת שלפני הפלישה לברית המועצות, נתן היטלר פקודה בע"פ לראש הס"ס, הימלר, על "פתרון הבעיה היהודית". גישה זו מדגישה את המרכיב האידיאולוגי כמרכיב מכריע במדיניות הנאצית. הגישה השנייה אומרת שלא הייתה הוראה מפורשת מהיטלר או מהצמרת השלטונית ושההרג החל במישור המקומי, כפתרון לבעיות מקומיות שהחיילים נתקלו בהן בשטח במהלך מבצע ברברוסה. הרציחות, שהיו תוצאה של המצוקה הקשה או של יוזמת ממונה חסר מעצורים, הפכו ל"כדור שלג" שהתגלגל לאחר מכן למבצע כלל-אירופאי וקיבל גושפנקה שלטונית רשמית.

האייזנצגרופן: תוך כדי התקדמות הגרמנים במבצע ברברוסה, פעלו ארבע יחידות של האייזנצגרופן ("עוצבות המבצע") כדי להשמיד את היהודים המקומיים. יחידות אלו היו מסונפות לס"ס וכללו בהתחלה גרמנים בלבד. אולם ככל שהרצח ההמוני נמשך והיחידות נתקלו בבעיית תחלופה חמורה, גויסו יותר ויותר משתפי פעולה מבין העמים הלא-רוסים הכפופים לשלטון הסובייטי – אוקראינים, לטבים וליטאים.

השלבים בביצוע "הפתרון הסופי"

יחידות האייזנצגרופן נכנסו ליישובים השונים ועודדו את התושבים המקומיים הלא-יהודיים לבצע פוגרומים איומים ביהודים. כך כאשר הגרמנים הגיעו ליישובים, הם התקבלו כגורם מושיע בעיני היהודים. ריכוז היהודים בגטאות. בורות הירי: הוצאת קבוצות של יהודים מהגטאות למקום סמוך (בדרך כלל ביער, אבל לא תמיד) ורציחתם ליד בורות גדולים ע"י כיתות יורים. בשיטה הזו נרצחו בשטח בריה"מ כמיליון וחצי יהודים בין אמצע 1941 ותחילת 1943. אתרים מפורסמים של בורות ירי:

באבי יאר (על יד קייב שבאוקראינה) – שם נרצחו כמאה אלף יהודים. שליש ממספר זה נרצחו תוך יומיים.

פונאר (על יד וילנה שבליטא) – שם נרצחו בין 70 ל-100 אלף יהודים.

הפורט התשיעי (על יד קובנה שבליטא) – שם נרצחו כ-70 אלף יהודים.

לא קיים מסמך המעיד על פקודה רשמית מהדרג הבכיר ביותר להתחיל בהרג. רוב החוקרים משערים שהימלר מסר פקודה בעל פה להיידריך שהעביר אותה לראשי האייזנצגרופן. אולם אין ספק שפקודה כזאת לא הייתה ניתנת ללא אישורו של היטלר.

הגרמנים החליטו להפסיק את השימוש בשיטת בורות הירי מתוך מספר סיבות:

א. התחלופה הרבה בקרב חברי האייזנצגרופן עקב החשיפה לזוועות הרצח.

ב. הקושי לשמור על חשאיות.

ג. פגיעה בכללי המשמעת ביחידות הצבא הסדיר.

ד. פיתוחן של שיטות "יעילות יותר", שפתרו את הבעיות הנ"ל.

שיטות ההרג הנוספות (בסדר כרונולוגי):

בורות הירי: פורט קודם. משאיות גז: החל מדצמבר 1941 נרצחו קרוב ל-700 אלף יהודים במשאיות גז במחנות קבועים. קרוב למחציתם נרצחו בחלמנו. השיטה הזו ננטשה בסופו של דבר בגלל מספר סיבות: א. יעילותה המוגבלת – רק 50-70 יהודים יכלו להידחס למשאית כזו בבת אחת.

ב. הקשיים של הגרמנים להתמודד עם מראה הגופות שנחנקו משאית חד תחמוצת הפחמן דרך צינור הפליטה של הרכב שהוכנס לתוך תא הנוסעים לאחר כל נסיעה.

ג. הוקמו במשך הזמן מחנות השמדה עם תנאים יעילים בהרבה לרצח המוני.

"מבצע ריינהארד": הקמת שלושת מחנות ההשמדה הראשונים בבלזץ, סוביבור וטרבלינקה כדי להשמיד את יהודי פולין. בניגוד למחנות ההשמדה שהוקמו לאחר מכן באושוויץ ובמיידנק, היהודים שהגיעו למחנות האלה נועדו כמעט אך ורק לתאי הגזים ולא למחנות עבודה בקרבת מקום. האחראי על המבצע היה א. גלובוצ'ניק, שהתמנה לתפקיד לאחר חיסולו של ריינהארד היידריך (שעל שמו נקרא המבצע) ע"י פרטיזנים צ'כים. ההשראה לשיטת הרצח ההמוני הזאת סופקה ע"י תוכנית ה"אותנזיה" בגרמניה וותיקי התוכנית אף התמנו לתפקידי מפתח בסגל המחנות. בבלזץ נרצחו 600 אלף יהודים, בטרבלינקה 900 אלף ובסוביבור 250 אלף. תוכנית האות'ניזיה ומחנות ההשמדה: ההשראה להקמת תאי הגזים והמשרפות התקבלה מתוכנית ה"אות'ניזיה" שהופעלה בגרמניה כלפי גרמנים שסבלו ממחלות שהוגדרו כ"מסוכנות לעתיד הגזע הארי" ע"י האידיאולוגים הנאצים. בין ה"חולים" האלה נכללו אנשים עם פגמים גופניים מולדים, חולי נפש, הומוסקסואלים, זונות ופושעים עם מספר הרשאות. הם נלקחו מבתיהם עפ"י פקודות אשפוז של רופאים ונשלחו לשישה מוסדות, בהם הומתו יותר מ-70 אלף איש בין ינואר 1940 לאוגוסט 1941. ברוב המקרים ההורים קיבלו הודעה על פטירתם וכד שהיה אמור להכיל את אפרם. התוכנית הופסקה באוגוסט 1941 בעקבות מחאות בציבור הגרמני, בייחוד מטעם חוגי הכנסייה ומשפחות המאושפזים. צוותי המוסדות האלה הועברו לאחר מכן למחנות ההשמדה ונטלו חלק מרכזי בהפעלתם.

הפיכת אושוויץ (וגם מיידנק) למחנה ההשמדה העיקרי של יהודי אירופה: בניגוד למחנות ההשמדה הקודמים, אושוויץ-בירקנאו הוקף ברשת של מחנות עבודה. בנוסף לכך, יהודים הגיעו אליו מכל ארצות היבשת והגז שהופעל בו לא היה חד-תחמוצת הפחמן ממנוע של טנק אלא ציקלון B. כמיליון וחצי יהודים נרצחו באושוויץ, שהמשיך לפעול עד סוף 1944 כדי לרצוח בהשמדת בזק את יהודי הונגריה. "צעדות המוות": צעדות המוות לכיוון גרמניה בוצעו בהתחלת 1945 כאשר הצבא האדום עמד לכבוש את אזור המחנות. בצעדות אלה, שהתקיימו בתנאים קיצוניים של קור ורעב, צמא ואכזריות מצד אנשי הס"ס, נהרגו בין 50 ל-60 אלף יהודים. הכללת "צעדות המוות" בין שיטות הרצח ההמוני מעידה על כך שאחת ממטרותיהן הייתה להביא לידי מותם של חלק גדול מהצועדים. ממאפייניהם הבולטים של מחנות ההשמדה היו:

"המוזלמן" – ה"מוזלמן" היה אסיר שהגיע לסוף הדרך והיה כולו עור ועצמות. הוא נהג לכסות את עצמו כל הזמן, הלך ממקום למקום ללא מטרה, כשעיניו בלטו מראשו המצומק.

הקאפו – הקאפו היה אסיר שהתמנה ע"י הגרמנים כאחראי על קבוצה של עובדים במחנה או אסירים אחרים שגרו במבנה מסוים. לא כולם היו יהודים, אך היו יהודים לא מעטים ששימשו כקאפויים. היו הרבה קאפויים אכזרים מאוד, אך היו גם קאפויים פחות אכזריים, אף על פי שתנאי התפקיד חייבו אותו להפעיל מידה לא קטנה של אכזריות. אף על פי שהם היו המועמדים האידיאליים לארגן ולהנהיג מרידות במחנות, על רקע החופש היחסי שלהם והגישה הנוחה למתקני המחנה, אף קאפו לא הנהיג מרד ומעטים מאוד הצטרפו למרידות שפרצו במחנות.

ועידת ואנזה – נציגי הרשויות שהוזמנו, הנושאים שהועלו בישיבה, מטרות כינוס הוועידה ומקומה בתהליך ביצוע "הפתרון הסופי"

ועידת ואנזה, המכונה "ועידת הפתרון הסופי", כונסה ע"י היידריך בעיירה ואנזה שליד ברלין בינואר 1942. ועידת ואנזה הייתה במהותה ועידת תאום ולא ועידה שבה נתקבלו החלטות. הוזמנו אליה 14 אנשים מדרגי הביצוע הבכירים של הזרועות השלטוניות השונות שהיו מעורבות במישרין או בעקיפין בחריצת גורלם של יהודי אירופה. בין הזרועות השלטוניות שיוצגו בוועדה היו:

נציגי מספר משרדים ממשלתיים כגון משרד הפנים, משרד החוץ, משרד המשפטים ומשרד התחבורה. נציגי שלטונות הכיבוש הגרמניים באזורים שונים באירופה, כגון הגנרל גוברנמאן. נציגי הצבא וזרועות הטרור השונות, כגון הס"ס והגסטאפו. נציגי הס"ס כללו את אדולף אייכמן מהמחלקה היהודית, שרשם את הפרוטוקול של הישיבה והתמנה כאחראי על המבצע בכפוף להיידריך. מטרות הועידה:

להודיע באופן רשמי (למשתתפים) על המדיניות החדשה לגבי היהודים, מדיניות של השמדת כל יהודי אירופה שתתבצע באמצעות העברתם ל"מזרח". השגת תיאום בין הזרועות השלטוניות השונות כדי לבצע את השמדת יהודי אירופה באופן היעיל ביותר ובצורה שתזיק במינימום ההכרחי למאמץ המלחמה הגרמני. להודיע לנציגי הגופים הנ"ל שהיידריך הוסמך להכריע בכל חילוקי הדעות שיתעוררו ביניהם בקשר לנושא. לדון בשורה של נושאים רלבנטיים כגון – גורלם של היהודים החלקיים ואלו שנישאו לנוצרים, הקמת גטו לזקנים, הפניית חלק מהמגורשים למחנות עבודה והגורמים שייקבעו את סדר גירושן של הקהילות היהודיות השונות ל"מזרח". מניסוחים שונים המופיעים בפרוטוקול ברור היה שמטרת שליחתם של היהודים מזרחה הייתה השמדה.

שאלה: הפרוטוקול של ועידת ואנזה, כולל הטבלה שהוצמדה אליו, מוכיח שהשמדת היהודים נועדה להיות טוטאלית וגלובאלית, מה העדויות לכך במסמך זה?

תשובה:

- המסמך כולל מדינות שאינן נכבשו, מדינות ניטראליות ומדינות עם קהילות קטנות – כל מדינות אירופה. לכן ההשמדה היא טוטאלית.

- בטבלה רשומים הרבה מדי יהודים בצרפת. הדבר מראה שהכוונה היא גם ליהודים בשטחי כיבוש צרפתיים מחוץ לאירופה. כנ"ל לגבי איטליה – זהו האופי הגלובאלי של הפתרון הסופי המתוכנן. יש לציין שבאותו שלב של המלחמה כבר היו חיילים גרמניים בצפון אפריקה (לפני קרב אל-עלמיין). ניתן ללמוד מכך שהגרמנים התכוונו ליישם את המדיניות הזו בכל מקום בעולם שייכבש על ידם.

מחנה טרזינשטאט

מחנה טרזינשטאט, שנמצא בצ'כיה, לא רחוק מפראג, היה מקום ייחודי שהוקם לפי החלטת ועידת ואנזה. הוא שימש במקורו כגטו ליהודי פראג אבל כמחנה מיוחד לשלושה "סוגים" נוספים של יהודים: זקנים, בעלי נכויות קשות וותיקי מלחמת העולם הראשונה בעלי אותו הצטיינות יחד עם יהודים גרמניים מפורסמים.

טרזינשטאט הפך גם למחנה ראווה. בשני מקרים שונים ניתן לנציגי הצלב האדום הבינלאומי לבקר שם, עם כי האסירים תודרכו היטב קודם לכן מה עליהם לעשות עם בואם. כתוצאה מכך, תנאי החיים שם היו טובים לאין שיעור יחסית לתנאים בשאר המחנות והגטאות; היו שם ספריות, ואפילו תחרויות כדורגל. אולם בסופו של דבר כמעט כולם נרצחו ויותר מ-120 אלף יהודים נשלחו משם למחנות ההשמדה.