מלאכת הסיפור במקרא / מ. וייס
- רמה: כיתה יא
מאמרו של מ. וייס "מלאכת הסיפור במקרא" מחולק לשלושה חלקים:
<אדום> 1. המונולוג הפנימי בסיפור, </אדום>כלומר מה דמות מסויימת חושבת/מרגישה כלפי דמות אחרת בזמן מסויים. הסופר המקראי משתמש בכינויים שוונים כדי להדגיש מה מרגישה הדמות כלפי הדמות האחרת: קרבה או ריחוק. לדוגמא:
א) בספר בראשית כ"א, מסופר ששרה רואה את ישמעאל מצחק עם בנה יצחק, והיא אומרת לאברהם (פס' 10):" גרש את האמה הזאת (=ריחוק) ואת בנה (=ריחוק) כי לא יירש בן האמה הזאת (=ריחוק) עם בני (=קרבה) עם יצחק".
ב) בספר בראשית כ"ז, מסופר על היחסים בין רבקה, יצחק, יעקב ועשו. יצחק היה יותר מקורב לעשו (פס' 1): "ויקרא עשו בנו הגדול (=קרבה)", לעומתו רבקה העדיפה את יעקב (פס' 42): "ותקרא ליעקב בנה הקטן (=קרבה)". למרות שרבקה מרגישה ריחוק כלפי בנה עשו ובעלה יצחק (פס' 6): "הנה שמעתי את אביך (=ריחוק) מדבר אל עשו אחיך (=ריחוק)" והיא לא מכנה אותו בכינוי בני, אפשר ךראות רגש מסויים שלה כלפיו (פס' 15): " ותיקח רבקה את בגדי בנה הגדול (=קרבה) החמודות". אבל יצחק לא מכנה את יעקב אפילו פעם אחת בכינוי בני, וגם הסופר המקראי לא מציין זאת. לכן לדעת וייס, רבקה גורמת לכך שיעקב יקבל את הברכה במקום עשו כדי לפצות את יעקב על עוגמת הנפש שנגרמה לו ע"י אביו.
ג) בספר בראשית ל"ד, מספור על שכם שאנס את דינה ביתו של יעקב. לאחר העונש שכם מבקש מאביו חמור ללכת למשפחתה של דינה ולבקש את ידה. חמור מתייחס למשפחת יעקב באופן קר, וניתן לראות זאת לפי הכינוי הכללי והמרוחק בגוף שלישי (פס' 8): "וידבר חמור איתם (=ריחוק". לעומתו, כששכם מגיע חנשפית יעקב (פס' 11): "ויאמר שכם אל אביה (=קרבה) ואל אחיה (=קרבה)". הכינוי הוא יותר אישי כיוון ששכם מאוד אובה את דינה ומוכן לתת הכל תמורתה.
ד) בספר שמות ל"ב 7-14, מסופר על משה שנמצא בהר סיני כדי לקבל את עשרת הדברות. עם ישראל בונה עגל זהב, ואומר לעגל (פס' 8): "אלה אלוהיך אשר העלוך מארץ מצרים", ה' כועס ורוצה לכלות את העם, ה' מכנה את העם בפס' 9 "העם הזה (=ריחוק)", אבל מושה מתפךך לה' ומזכיר לו ששהעם שייך לו (פס' 11): "למה ה' חרה אפך בעמך (=קרבה)". לאחר שמשה משכנע את ה' לסלוח לעם אומר הסופר המקראי (פס' 14): "וינחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו (=קרבה)".
ה) בספר שמואל-ב' ז' 1-17, מסופר על כינויים שונים בהם מכונה דוד. כשאר ה' מעביר לדוד את דבריו הוא מכנה אותו בכינוי (פס' 8): "עבדי דוד" כדי להזכיר לו שהוא בסה"כ בשר ודם והוא נמצא מתחת לה'. גם כאשר נתן הנביא מעביר לדוד את דברי ה', דוד מכונה בשמו הפרטי ולא בתואר המלוכה, כדי להזכיר לו שוב שאלוהים הוא הגדול מכולם (פס' 17): "כן דיבר נתן אל דוד".
<אדום> 2. הזמן שעליו מסופר הסיפור, </אדום>כלומר כמה זמן התרחש הסיפור במציאות לעומת הזמן שבו מסופר הסיפור, כלומר כמה פרקים או פסוקים החליט להקדיש לתיאור המספר המקראי. לדוגמא:
א)בספר בראשית כ"ב, מסופר על סיפור עקדת יצחק. על ההכנה מתואר בהרחבה בפס' 1-2, וגם הסיפור שמתאר את העלייה להר המוריה ואת העקדה עצמה מתואר בפירוט רק בפס' 5-19, למרות שבמציאות הסיפורים התרחשו בפרק זמן קצר מאוד. הסיבה לכך שהמספר הקדיש הרבה פס' לתיאור היא כדילהדגיש את אמונתו הגדולה של אברהם ואת הויתור על יצחק בנו האהוב כי ה' אמר. לעומת זאת, הדרך שהולך אברהם מביתו להר המוריה (שלושה ימים) מתוארת בחצי פסוק (פס' 4): "ביום השלישי וישא אברהם את עיניו".
ב) כל סיפורי עשו, ארבעת דורותיו, מסופרים בפרק אחד, כיוון שזה לא חשוב לסופר המקראי. אבל 22 שנות יוסף מתוארים ב-13 פרקים, כיוון שחשוב לסופר המקראי להרחיב מה קרה ליוסף שהוא אחת הדמויות המקראיות של עם ישראל.
<אדום> 3. הפלאשבק, </אדום> שמזכיר מידע שאמור היה להיות מוזכר בעבר, אבל מוזכר מאוחר יותר. לפלאשבק יש שתי מטרות: הראשונה - להראות מה חושב ומרגיש המדבר על העבר. השניה - להדגיש הערכה מוסרית (שלילית/חיובית) של דמות מסויימת. לדוגמא:
א) סיפור בעלת האוב ושאול. שאול המלך מגיע אליה ומבקש ממנה להעלות את רוח שמואל הנביא, שיאמר לו האם הוא ינצח במלחמה. בעלת האוב, שהיא דמות משנית, מסבירה לו שאסור להעלות רוח של מת כי שאול עצמו אסר בעבר ללכת לבעלות האוב. דמותו של שאול מוארת באור שלילי, כיוון שהוא נתן הוראה והוא בעצמו עובר עליה, וזה מודגש כדי להאיר את המוסריות של שאול באור שלילי.
ב) בספר שמואל-א' י"ז 34-36, דוד מנסה לשכנע את שאול המלך שהוא האדם המתאים להלחם נגד גוליית הפלישתי. הוא מזכיר אירוע שהיה בעבר אך לא מוזכר בעבר, כדי להדגיש לשאול שכמו שהוא הצליח להרוג את האריה והדוב בזכות ה' בעת שניסו לתקוף את עדרו, כך גם בעזרת ה' הוא ינצח את את גוליית. לפנינו הערכה מוסרית חיובית של שאול, כי הוא מודה שהצלחתו היא רק בזכות ה'.
ג) בספר שמואל-א כ"ה 7-21, מסופר שדוד, בזמן שהיה נרדף ע"י שאול ולפני שהיה מלך, ובזמן מבקש מנבל הכרמלי שיאכיל את חייליו. כשאר נבל מסרב, דוד כועס ומבקש להרוג את כל משפחתו. פה יש פלאשבק כיוון שעבדיו של דוד ועבדיו של נבל מזכירים שבעבר דוד הגן על אנשיו ושדותיו של נבל, דוד שהיה כמו חומה לנבל, לא החסיר ממנו מאומה. ניתן להצדיק את כעסו של דוד ולתת הערכה מוסרית שלילית על נבל.
ד) בספר בראשית מ"ב 21. ניתן לראות מבט לאחור כאשר אחי יוסף מגיעים למצרים לקנות אוכל, ויוסף מאשימם בריגול, ואת בנימין שלקח לו את גביע הכסף, ואז האחים נזכרים (פלאשבק) שכשיוסף היה בבור הוא בכה והתחנן למרות שזה לא מוזכר כשהם זרקו אותו לבור. הם מזכירים זאת כדי להביע חרטה.
ה) בספר שמות י"ד 12, מדובר על החרטה של בני ישראח במדבר, העם נשבר למשה ואומר שהם זוכרים את האבטיחים והשומים והקישואים שהם אכלו במצרים והם רוצים לחזור, אבח דבר זה לא מוזכר בתקופת השעבוד. זה מוזכר כדי להדגיש את החרטה שהם הלכו עם משה.
ו) בספר בראשית כ', בסיפוק שרה ואבימלך אפשר לראות פלאשבקים קטנים שמדגישים את האמת על מה שקרה ואת המניעים למעשה. המידע שמוסר ה' לאבימלך (שרה נשואה), גורם לכך שהם לא ישכבו. בסוף הסיפור אבימלך מזכיר שאברהם ושרה סיפרו שהם אחים, וששרה היא בת אביו של אברהם אך לא בת אימו.
סיכום מאת בועז חדד, מורה לתנ"ך.