מושגים בתנ"ך
מושגים תנ"כיים
הגישה המסורתית: הגישה הזו חושבת שכל התורה מורכבת מ-5 ספרים שניתנו ע"י אלוקים למשה בהר סיני. התורה היא ספר קדוש. אלוקים הכתיב אותה למשה. נביאים כתובים – מאמינה שמדובר על ספרי קודש אבל בני אדם כתבו אותם ולא אלוקים.
הגישה הביקורתית: בני האדם כתבו את התנ"ך. בני אדם שונים, תקופות שונות, יכולים להיות ניגודים וסתירות.
פשט: לא מוסיפים דברים לטקסט שלא קיימים בו.
דרש: מוסיפים לטקסט דברים שלא קיימים בו.
חזון אחרית הימים: נבואה, "בימים ההם" – אחרי הימים. אחרי הימים האחרונים.
כשיבואו אחרית הימים לא יהיה גמול דורות.
קרי: מה שצריך לקרוא.
כתיב: מה שכתוב.
בעלי המסורה, חכמי המסורה: נוסח המסורה, תרגום השבעים – תרגום של התנ"ך ליווני. תיקון סופרים – הסופרים תיקנו את הכתוב כדיי שיהיה מובן כשהטקסט המקראי יוצר פגיעה בה', רק אז הם התערבו בטקס ותיקנו אותו.
סיבתיות כפולה: מעשה שנעשה בידי שני גיבורים האחד – אלוקים, השני – בן אנוש.
אקספוזיציה: פתיחה, הצגת הדמויות הפועלות, המקום, הזמן ונושא העלילה.
מילה מנחה: מילה שחוזרת והופכת למילת מפתח.
קנוניזציה: תהליך בו התנ"ך נערך ונחתם.
חוק הייבום: עוסק האישה. שימוש בנעל, אישה שנישאת לקרוב משפחה מצד בעלה, הזקנים משמשים כעדים, רצון לשמור על שם המת.
חוק הגאולה: חוק הגאולה עוסק בנחלה, העברת הנחלה לאדם הקרוב ביותר, מקרים שמתקיים חוק זה: האדם מת, פושט רגלו.
היסטוריה: עובדות, ממצאים, הערכות, פירושים.
היסטוריוגרפיה: כתיבה היסטורית.
הסבר אטיולוגי: הסבר מאוחר לתופעה שקיימת או לתופעה בימיו של המחבר.
קושי תיאולוגי: דתי, אמוני, קושי בדמות האל כמוגבל. האל מצטייר כלא צודק.
מידה כנגד מידה: 1. בתחום שבו נעשה החטא, שם יינתן העונש.
2. מה שרצה החוטא להשיג- יקבל בדיוק את ההפך.
אירוניה: לעג ולגלוג במובן הפשוט. אירוניה נוצרת כשהקורא יודע משהו שהדמויות בעלילה לא יודעות.
דיברה התורה בלשון בני אדם: כלל פרשני של הפרשנים המסורתיים, התורה מנוסחת בשפה שבני אדם יבינו.
מעשה אבות סימן לבנים: פעולותיהם של אברהם, יצחק ויעקב, האבות הרוחניים- יש בהם רמז למה שיקרה לבני ישראל.
תפיסת גמול אישי: כאשר ה' מעניש או נותן שכר אך ורק עפ"י מעשיו של האדם עצמו ורק לו בלבד.
תפיסת גמול קיבוצי: כאשר ה' מעניש קבוצה שלמה על חטא שנעשה, גמול קולקטיבי.
חוק אפודיקטי: חוק שמנוסח בצורה קצרה ומוחלטת
חוק קאזואיסטי: חוק שמנוסח בצורה שהוא מבוסס על מקרה ובנוי בד"כ כמשפט סיבה ותוצאה.
מדרש שם: נתינת שם לאדם על סמך מאורע הקשור בו.