כתוב בעפרון בקרון החתום
השיר הוא שיר פתוח- שיר שאין לו שורות מסודרות, חסר משקל וקצב, חסר חריזה, שובר את המבנה המסורתי של בתים, חסר פיסוק ומרובה בגלישות ושבירת משפטים באופן מגמתי.
מבחינת התוכן, יש שימוש רב בנושאים שאסור היה לדבר עליהם, תוך לשון פשוטה ויום-יומית. השיר המודרני רווי בביטויי מחאה, המודגשים לעתים ע"י ארמזים מקראיים.
השיר בנוי משני משפטים:
1. כאן במשלוח הזה אני חווה עם הבל בני – משפט חסר פועל (נשוא)
2. אם תראו את בני הגדול קין בן אדם תגידו לו שאני – משפט קטוע, משפט תנאי.
המבנה משקף את מצבה הקשה של הדוברת, את הפסיביות שלה, את הימצאותה במשלוח, ללא יכולת פעולה ובחירה. כמו כן, גורלה נקטע באמצע, וכך גם אמירתה לאנושות.
מבנה השיר הוא מבנה קטוע או מעגלי, דבר שמאפשר להבין את השיר בשתי משמעויות:
משמעות א'- השיר קטוע: שיר שנקטע באמצע. במשמעות הזאת חווה מנסה להשיר צוואה, אך כנראה מתה במהלך הנסיון, ולא ברור מה היא רוצה להעביר. המבנה הקטוע מדגיש את המוות והסופיות.
משמעות ב'- השיר מעגלי והמעגליות שבשיר מדגישה את החשש מפני האפשרות שהאירוע הנוראי יחזור על עצמו, שהאנושות נמצאת במעגליות, ולמעשה לא למדה דבר וחצי דבר. המבנה המעגלי מדגיש את רעיון המחזוריות שבשיר.
השיר חסר כל סימני פיסוק כדרך להבליט את שבירת המוסכמות האנושיות.
מבחינת התכנים, מבוסס השיר על שני סיפורים מרכזיים שלכאורה לא נפגשים אחד עם השני. הראשון – בעיקרו ארמז מקראי- סיפור אדם וחווה וקין והבל.
השיר משתמש בדמויות המקראיות ובונה על כך שהקוראים מכירים את הסיפור המקראי ואת כל ההקשרים שלו.
חוה- אם האנושות ; קין – בנם של חוה ואדם, הרוצח הראשון ; הבל – בנם של חוה ואדם, הנרצח הראשון.
כמו כן, מניח השיר את ההנחה שהקורא מכיר את ההתרחשות שהביאה את קין לרצוח את הבל.
הסיפור השני הוא סיפור שלקוח מתחום השואה, על אישה שנשלחת בקרון חתום עם בנה הצעיר, ומשאירה מעין צוואה בקרון, בה היא מחפשת את בנה הגדול. בסיפור יש שימוש במילים טעונות (מילים נושאות צופן), מילים הנושאות מסר נלווה, המובן לחברה מסוימת.
הסיפור המקראי הוא סיפור שמעלה ערכים אוניברסאליים, מערכות יחסים בין אמא לבניה, מערכות יחסים בין רוצח לנרצח, ערכים שנפגעו.
הסיפור השני מספר על משפחה אחת, הקשורה לעם היהודי בתוך השואה.
החיבור בין שני הסיפורים גורם לכך שהאירועים שהתרחשו בשואה הם בעלי מסר ערכי, משמעותי וחשוב לאנושות כולה. כלומר, הרצח שהתרחש בשואה הוא רצח שמתקיים לאורך כל האנושות, ויוכל לשוב ולחזור, להתקיים באנושות.
המשפחה המקראית היא משפחה של האנושות, ומה שהתרחש בתוך המשפחה המקראית הוא מה שמתרחש באנושות – אדם רצח אדם. אין אפשרות להפקיע את האחריות לרצח מבני האדם – הפשע נעשה ע"י בני אדם, לבני אדם אחרים.
המסר מודגש ע"י שימוש במילה מנחה, החוזרת שלוש פעמים בשיר: "הבל בני", "בני הגדול", "קין בן – אדם".
הרעיון המרכזי: גם הרוצח וגם הנרצח הם בנים של חווה, אם האנושות.
"כתוב בעפרון בקרון החתום"- משפט שלם, מדגיש את הסיטואציה בה מתרחשים הדברים.
המילים "כאן" ו"הזה" מתארים מקום קונקרטי.
על רקע האוניברסאליות מסמל המשפט כי האירועים עלולים לחזור, ומתרחשים כל הזמן.
הכותרת מציגה את המסגרת בזמן הווה ואת הסיטואציה של השיר כמעין צוואה. בכותרת יש הדגשה של הכתיבה בעפרון – דבר שניתן למחקו, שעומד בניגוד ל"קרון החתום" – משהו סגור. כמו כן, הקרון חתום מלשון חתימה – מישהו חתם עליו. כלומר, הכותרת היא מצד אחד סמל לעדות שיכולה להימחק מהעולם, מצד שני היא חתומה, ולא ניתן לשנותה.
--Che 17:25, 28 מאי 2005 (IDT) (כרמל זבלון)