גיא אוני / שולמית לפיד
גיא אוני
פאניה גדלה בבית בורגני כשאחיה לוליק נחטף בגיל 12 ונעצר שנים רבות. לכאורה חוותה פאניה ילדות רגילה, מלאת פינוקים וחיבה. מצד הוריה היא בת זקונים. כששתי האחיות שלה מהגרות לאמריקה, היא נותרה לבדה עם הוריה - מבוגרים עייפים שלא ניסו ולא יכלו לשלוט עליה.
כבר מגיל צעיר היא מחליטה בעצמה מה ללמוד (נגינה על פסנתר,אנגלית). את לוליק-אחיה היא כמעט ולא מכירה. עם השנים הופך הבן האובד לאגדה.
שיבתו של הבן האובד ועצם גילוי הטירוף שבו, הופכים את תחושת הביזבוז בחייה של פאניה, לעזה מאוד. חטיפת האח הרסה את ילדותה, האונס הרס את נעוריה, ויחיאל והחיים הקשים כל כך יהרסו את עולמה.
בראייה לאחור,פאניה רווה בזיכרונות מבית הוריה: השירים, המוסיקה, ניחוחות דיברי המאפה, ביקורה של התופרת. כל אלה ניראים קסומים לאור הרעב, האדמה הצחיחה(השוממה), השגרה חסרת התקווה, מחלות הילדים.
הילדות בעיני פאניה מצטיירת באור חיובי בעיקר על עשייה עצמאית. בגיל 12 היו לפאניה דעות פוליטיות היא נהגה להיתווכח עם אביה הציוני ועם דודה הפארזיט והאידאליסט. פאניה בילדותה תמכה בדודה ולא בפנטזיות של אביה. פאניה מתמרדת מול עולמו האטום והמוגבל של יחיאל, עולם שבו הוא האמין שהנשים צריכות להיות אנלפבתיות (לא יודעת לקרוא,לכתוב) ולכן פאניה קוראת את ספריה בחשאי, משום שהיא יודעת שמחזה זה קשה ליחיאל. העצמאות שלה, הקריירה כשוכרת וכבעלת זיכיון של חברת תרופות, הבית ספר שפתחה לילדות בראש פינה הן פעולות שעמדו בניגוד למקובל באותה עת.
החתונה
באמצע החתונה פאניה מתחילה לבכות. אירוע זה נתפס כעסקה לכל דבר, פאניה "סחורה פגומה" (נאנסה ע"י גוי בפוגרום ברוסיה) כשיחיאל מחפש אומנת\מטפלת עבור ילדיו. יחיאל אינו מסביר כיצד מתה אישתו, אינו מספר על מחלות העיניים של ילדיו, וכמו כן על פרטים נוספים חשובים הנוגעים לחייו האישיים. שתיקתו נובעת מרצון לשאת את פאניה.
פאניה מוצאת את עצמה בדרך לגיא אוני. היא אפילו לא מנסה לחשוב על מה שקורה לה, וזאת משום שהיא מפחדת לאבד את שפיות דעתה. היא מעדיפה שתיהיה לה עבודה רבה אשר לא תאפשר לה לחשוב. היא איננה מבינה את בעלה. בתחילה היא איננה מרגישה נוח באשר לנדוניה שהיא מעניקה: אח משוגע, דוד זקן, ותינוקת(תוצאה מאונס). פאניה מעריכה את עצמה הערכה עצמית נמוכה, כשהיא יודעת שהיא תטפל בילדיו של יחיאל, היא לא תקיים איתו יחסי אישות (יחסי מין) כשהוא מצידו יעניק לה משפחה. יוזם הנישואין הוא דודה של פאניה. פאניה מרחמת על דודה, היא מתייחסת אליו כאל אדם זקן, חסר בית, נטול פרנסה, והיא מנסה למצוא לו פיתרון.
הטראומה
פאניה רואה במין ובמוות דימיון רב וזאת בעיקבות ביצוע האונס וטבח ההורים בהקבלה. גם פאניה וגם הוריה זועקים לעזרה ואין אדם שמצליח להצילם, גם גופה וגם גופם נחשף באותו אירוע, סיום המעשה מותיר אותה ואת הוריה דוממים וחסרי תנועה, חווית האונס מצטיירת כמוות, ופאניה תראה במשך כל הרומן כ"עוף החול"(מוטיב) המתנער ממותו שלו אל חיים חדשים לגמרי.
לאחר האונס מתוארת פאניה כצל אילם בדמות ילדה למרות שהיא בת 15. דודה מגלה אותה ואת הוריה לאחר הפוגרום כשהוא מנקה את הבית. בעזרתה של איכרה ומעוניין להמשיך לחיות כרגיל, אלא שפאניה מחליטה ברגע זה להתנתק מהעבר. היא מוכרת את הבית, את בית החרושת המשפחתי. לוקחת ספרים ומחליטה לעלות לא"י. החלטה זו היא לא החלטה אישית, זה מימוש החזון האחרון של אביה. ככל שביתה-תמרה הופכת ליפיפיה, משתנים הגוונים שמייחסת פאניה לאונס. בתחילה היא ראתה בסיפור האונס כפרשה אומללה שצריך להיפטר ממנה מיד, אך הטבע האימהי עשה את שלו כשפאניה נקשרת לביתה.
פאניה רואה בבת-פצע צועק, היא שמחה על כך שלא התמוטטה והייתה חזקה ושמרה על שפיות הדעת. באפיזודה שמופיע אדם מעיר הולדתה באכסניה שביפו היא חוששת שהתגלה סודה. היא מבחינה ביחיאל היושב ומביט בה והזרות שלו מפחידה אותה. בין פאניה ליחיאל יש מתח מיני בלתי פוסק, כאשר פאניה דוחה את המגע ביניהם (גם כאשר הוא רואה בה כמטפלת בלבד ,וגם בגלל הטראומה שעברה.). פאניה איננה מסוגלת להניק את תמרה לנגד עינוי של בעלה. לאחר חגיגת הכלולות שלהם, הם נותרים לבדם בחדר, כשפניו של יחיאל זוהרים והוא מניח את ידו על כתפה של פאניה והיא נבהלת ויחיאל נרתע. יחיאל מחמיא על ניקיון הבית, על השיער הגולש, מעניק לה מטפחת רקומה בפנינים, אך פאניה אינה גומלת לו בשום תמורה.
יחיאל נוקט במספר פעולות על מנת להתקרב לפאניה, הוא קורא לה למיטתם המשותפת, אך פאניה רועדת וטוענת שיש לה דברים אחרים שהיא חייבת לטפל בהם. היא אך מזכירה לו את ההסכם ביניהם והוא לעומת זאת אינו מבקש חסדים מאיש(מפאניה). יש כאן קיום יחסי נישואין באופן אפלטוני (לא קיים מימוש פיזי). כתוצאה מכך פאניה מרגישה שעליה לרצות את בעלה משום שהיא מונעת ממנו את גופה. חוסר המגע עם יחיאל לעומת הידידות של פאניה עם אימבר (נפתלי הרץ אימבר) המלווה בחיבוקים ובנשיקות, מוסיף מתח לזוגיות ויחיאל מתרגם זאת לפגיעה בכבודו.
יחיאל חש נחות ולא שווה מעמד לאישתו השולטת באנגלית ובספרות עולם. פאניה רואה את יחיאל העובד בפרך בשדה לעומת אימבר בעל הקסם, כשרון האומנות וההשכלה הקוסמופוליטית(עולם-פוליטי) ומבינה עד כמה יחיאל ניתפס כאדם פשוט –עסקן. פאניה-לא רואה את הקינאה שמפגין כלפיה יחיאל. קרבה ליחיאל משמע עבורה היחשפות הסוד.
אך כשמציל אותה יחיאל ממטר האבנים של נערי צפת, היא עצמה קופצת לזרועותיו, מחבקת את גופו ברוך ומצמידה את ראשה לצווארו. בכל אותה עת מתפלאת פאניה שטוב לה והיא איננה רוצה להיפרד ממנו. פאניה תוך כדי התהליך,מבינה שלתשוקה יש פן אחר.
יחיאל ופאניה מחזיקים בדעות שונות,יחיאל הוא אדם גאה ואילו פאניה מוכנה לעסוק בכל מלאכה שבעולם על מנת להאכיל את ילדיה ולדאוג לשלומם. פאניה איננה מגלה פחד מפני כל איום (השודדים הבדואיים).
המשיכה הטבעית שאמורה להיות מובנת מאליה הופכת להיות בעיה מורכבת וקשה מנשוא. כל פעם ניתן לראות שמתעוררת איזשהי קרבה בין הבעל לאישה, אך אירוע זה ניקטע ע"י אנשים שונים או אירועים שונים. פאניה מגלה אחראיות רבה כלפי ילדיה, וכמו כן מתגלה כאידיאליסטית, חלוצית, בעוד שיחיאל מסתפק בלומר כי הילדים הם חלק ממנו, הוא עושה את המיטב (הסתפקות בגורלו המר לעומת פאניה שהיא יצירתית ומחפשת מקומות פרנסה אחרים).
בהמשך המצוקה הפוקדת את השניים(מצוקה כלכלית)גורמת למכירת הקרקעות לסר אוליפנט. עבור פאניה מכירה זו נתפסת כנפילה רצינית. יחיאל נאלץ לנסוע לדמשק ורבקה מבקשת להצטרף אליו. פאניה סבורה שיחיאל ורבקה נאהבים ושהם נסעו יחד לדמשק, ולכן נוסעת אל דודה ליפו. יחיאל נוסע ליפו להחזירה. היא מבינה שהיא צריכה לגלות ליחיאל מה קרה לה ובאותה עת היא מבינה גם שהיא מאוהבת בו אי ההבנה בנוגע לרבקה היא הנקודה שבה הטראומה מסתיימת .
פאניה מבינה כי יש בה אהבת אמת מגובשת וסופית. היא חושפת בפני יחיאל את הקנאה שהתעוררה בה כאשר יחיאל ורבקה עזבו את ביתה ביושבם ביחד על העגלה, כשהיא בוכה, והבכי הוא בכי של אושר וכאן היא מגלה את סודה האיום ליחיאל. ואז פאניה ויחיאל מגשימים את אהבתם.
יחיאל
יחיאל הוא אדם רזה, גבה קומה ורחב כתפיים. פניו שזופים וידיו ידי עובד. הוא מתואר בצבעים קודרים (לאחר התעלפות פאניה-הוא מתואר כצל) כשהיא מביטה בו –מראה עיניו ושערותיו שחורות כפחם.
(פאניה חושבת לעצמה שהוא אינו שונה מהערבים הן בלבושו והן בכיסוי הראש. גם באכסניה בחדר האוכל היא מביטה בו בפנים חיוורים ואילולא פניו של יחיאל מצטיירות כצל של כעס).
נישואיהם של יחיאל ופאניה מצטיירים כאיחוד של אור וחושך. יחיאל האדם הפשוט עם המסתורים שלו, השתקנות והחיוך המלגלג. הוא אינו מנהיג. הוא מציית בנאמנות מוחלטת לכל סמכות, הוא מוכן להקריב את חייו למען הרעיון והמהפכה. פאניה והילדים מהווים עבורו עמל. הוא מוכן למות למען אדמתו או למען מעשה הירואי(גבורה) אשר יסב לו אושר. פאניה מצידה תובעת ממנו ליטול אחראיות על הילדים ואפילו אם זה כרוך בנכונות לעזוב את האדמה למען המשפחה. כל זה מביא ללבטים, משום שיחיאל כל הזמן שהיה לבד, לא דאג לאישה, לבריאות, לשמחת החיים ולשמירה על ילדות הילדים. הוא היה מוכן לחלוק עמם גם את הרעב והמוות.
'יחיאל זכה ב"אוצר" (כך טוענת דודתו בלה רוקח) אותה פאניה-אישה שורדת, חזקה, יפה, דומיננטית, עצמאית, החלטית, מקורית, ובעלת כוח ורצון לחיים.
יחיאל הוא אדם שמעורר הערצה, כעס ורחמים וזה בגלל שהוא מוכן להתגרות ב"אלים" (דוגמאות-3 שנות בצורת קשות שהבריחו את כולם חוץ ממנו, ביטול עצמיות בפני הוד היופי של הקרקע. החלום על חברה חדשה ועל אנשים שהתפרנסו בכוחות עצמם). יחיאל בעברו היה תלמיד ישיבה אשר מרד בעולם הישן והמיר את דתו בדת האדמה. יחיאל משלם על כך בחייו ומוכן לשלם את המחיר הגבוה ביותר (המוות).
(גם בתקופות קשות ביותר מתנגד יחיאל לפעילות המסחרית של פאניה שבזכותה מתפרנסת המשפחה והוא מעדיף שהוא ומשפחתו יגוועו כולם ברעב, וזאת העדפתו בשל המשיכה לאישה המסורתית-הרעיון שאישה מעורבת בנושא של פרנסה לא מתאים לו.). הפעם היחידה שרצה משהו בחייו זה כשראה את פאניה והחליט שזו תהיה שלו. הוא מצטייר לאור יחס של כבוד, חמלה, אך גם דחייה. במהלך הסיפור חל פיחות בדמותו שלו לאחר שההדורים מסתדרים, בין בני הזוג דמותו הולכת ומתחזקת.
יחיאל מתעב מותרות וכשמציעה פאניה ליחיאל לבנות בית חדש בכספם נתפס הרעיון בעיני יחיאל כשחיתות וגם כשרוכשת פאניה סוס ועגלה, הוא משתולל וטוען שהמותרות הללו שוברים את כוחם של המתיישבים. פנייתו לרבקה היא בעצם הבעה של געגועים לשנים קשות.
יחיאל לא נועד לחיות בעולם המתקדם והוא מעדיף את החלוציות וההקרבה. הוא יוצא נגד עם ישראל הנהנה מכספי החלוקה ולומד תורה, בלי לעבוד לפרנסה. יחיאל מאמין בטוהר אישי ובחיים של חריצות, גאווה, וכבוד. יישוב הארץ והעבודה העצמית הם לצורכי פרנסה בלבד. יחיאל דוחה כל עזרה ונשאר נוקשה באמונה ובדרך חייו.
בן דודו של יחיאל הוא אליעזר רוקח שיחיאל רוכש לו כבוד רב. אליעזר רוקח הופך להיות עם הזמן עסקן ציבורי שמטרותיו ציבורית וחברתיות ובמקביל הוא הופך להיות שקרן כרוני שהוא מפאר את פוריות הארץ, ביטחונה ואת יופיה המיוחד של א"י מבלי להסביר את הקשיים האמיתיים. יחיאל מפסיק בשלב מסויים לבטוח בדרכו של אליעזר רוקח ומאמין בעבודת כפיים אמיתית.
יחיאל מתייחס לשכנים הערבים באופן הבא: הוא ראה בהם איזושהי שותפות גורל, הוא דאג להם לעבודה, כשהיו לו זרעים לירקות-חילק אותם בין שכניו ואלה מנגד אהדו\אהבו אותו, ויצאו להגנתו ולהגנת היישוב כולו כשהתנפלו עליו הפורעים ביישוב.
אהבתו הראשונה של יחיאל הייתה כאמור מסירות לאדמה, רעיון המהפכה של אליעזר רוקח. אהבתו השנייה היא אישתו היפה כשהוא חש נחות ממנה הן בהשכלתו, אופקיו, תרבותו ואישיותו (פעמים רבות הוא קינא באימבר ,המשורר הנודד), כבן המזרח (סוריה) לא הורגל לפנק את אישתו או את ילדיו, כשבמקביל הצליח אימבר כ-אדם זר תוך שעות ספורות, להצחיק לשעשע, ולבדר את ילדיו ואת אישתו בפיקניק על גבעת האגוזים. יחיאל ידע כי מקומה של פאניה איננו בגיא אוני ,הוא לקח בחורה בורגנית ויפה והפך אותה לאיכרה קשת יום כשידיה פרועות וגבה דואב (כואב).
הוא אומנם לא הגביל את חופש התנועה שלה ואת עיסוקיה העצמאיים, הוא למעשה מחזר אחר אישתו במהלך תקופת נישואיו. הליברליות שלו נובעת מתוך מוסריות גבוהה כשלמעשה החופש שהוא מאפשר לה הוא בלתי מקובל באותה תקופה. פאניה לא יכלה לפתח קריירה ואישיות עצמאית וזאת משום היחס היוצא דופן של בעלה השתקן והבלתי מוסבר. השתיקה של יחיאל פוגעת לא מעט בחיי הנישואים.
- תוכן זה אינו מופץ תחת רישיון ה GNUFDL.