הצפירה / אתגר קרת

גרסה מ־13:23, 20 בנובמבר 2010 מאת גיא (שיחה | תרומות) (שוחזר לעריכה אחרונה שבוצעה על ידי Shakedpo)
(הבדל) ←גרסא ישנה יותר | צפה בגרסא נוכחית (הבדל) | גרסא חדשה יותר→ (הבדל)

הסיפור "צפירה" מאת אתגר קרת-ניתוח לפי שיטת שבע הנקודות

הקדמה: אתגר קרת מסיפורי הילדות והנערות שלו. "צפירה" הוא אחד הסיפורים המוקדמים שהתפרסם בקובץ הראשון של קרת "צינורות" בשנת 1992. בגוף ראשון מסופרת חוויה מהווי בית הספר התיכון. סיפורים מן הסוג הזה מעמידים קריקטורה סאטירית לגבי חברה ישראלית עכשווית בהתיחסותה לאירועים מכוננים- "היסטוריים": יום השואה, יום הזיכרון לחללי צה"ל. ראוי להשוות סיפור זה לסיפור "נעליים" שהתפרסם בקובץ הבא של קרת "געגועי לקיסינג'ר" שנתיים מאוחר יותר: גם כאן יום השואה עומד כחלק מממציאות אירונית, כאשר הוא מתואר דרך עיני ילד בכיתות הראשונות של בית ספר יסודי.


התוכן: ביום השואה מסתבך אלי, גיבור הסיפור בעימות עם תלמידים, שהוא "מלשין" עליהם שגנבו את אופניו של שרת בית הספר, ניצול שואה. מן העימות הזה הוא מצליח להינצל כאשר הצפירה של יום הזיכרון מכריחה את תוקפיו לעמוד דום.


הסוג-הנושא: זהו "סיפור עימות" שהוא מעין תת זאנר של סיפור התמודדות (הרפתקאות). העימות מתרחש הפעם על רקע הווי בית הספר התיכון. עקב מוסריותו ואנושיותו מגיע אלי להתנגשות ראש בראש עם שרון ובריוניו. הגיבור הנקלע להתמודדות שעשויה להפיל אותו באופן חמור, יוצא ממנה ללא פגע תודות למזלו הטוב.


המבנה: כמו בסיפורים רבים של קרת המבנה הוא משולש: לאחר פתיחה ארוכה יחסית (עמודים. 10-9) באה נקודת המפנה של החלק השני (גניבת האופניים, ה"הלשנה" והתוצאות) ובחלק השלישי העימות הסופי בין הגיבור ויריביו. בחלק א. אנו מתוודעים דרך תיאור של טקס יום השואה בבית הספר אל הגיבור, אלי ואל קבוצת ההתיחסות שלו: סיוון- הנערה היפה ביותר בבית הספר; שרון- גיבור בית הספר; גלעד המעריץ הנלהב של שרון. כמו כן אנו מכירים את שולם השרת, ניצול השואה. בחלק השני מתקיימת נקודת המפנה של הסיפור: אלי פוגש שני תלמידים נוספים המגלים לו על גניבת האופניים של השרת. בעקבות הגילוי באה ה"הלשנה" ותוצאותיה: הבירור אצל המנהל ופיצויו של שולם. אלה מסיימים את החלק הזה (בעמ. 11 במילים "אף אחד לא חשד שסיפרתי, ככה לפחות חשבתי אז". החלק השלישי נפתח כעבור יומיים, כאשר שני הבריונים (בעזרת סיוון היפה) טומנים פח לגיבור כדי להפליא בו את מכותיהם. תוכנית זו שכמעט עולה בידיהם, נכשלת עקב הצפירה של יום הזיכרון. הסיום הזה יוצר תחושה כי יהיה המשך לאירוע וכי שרון וגלעד עוד יתנכלו לגיבור לאחר שימי הזיכרון והעצמאות יחלפו להם.

הדמויות: הדמויות ומערכת היחסים ביניהם הם שטוחות וייצוגיות עד כדי קריקטורה: גם זה קו אופייני אצל קרת. הגיבור אלי הוא "אנטי גיבור" בדומה לרוב גיבורי קרת. אלי הוא ה"חנון" (הלוזר) של בית הספר: בהבדל מחבריו הוא מוסרי, רגיש לסבל האנושי, וחלש גופנית- ולכן לעולם ייכשל. בתחילת הסיפור הוא שמח על תשומת הלב המוקדשת לו מצידה של "מלכת הכיתה" אבל היא מעולם לא תהיה שלו. הוא לא זה שיתקבל ליחידה מובחרת, וגם לא יהיה התלמיד המצטיין של בית הספר. הוא פחדן, "מלשין", ומסתתר מאחרי האנונימיות של מלשינותו. בעולם של ישראליות גברית ומיליטריסטית הוא חריג חלש (היחס אליו דומה ליחס שהפגינו צברים גאים לניצולי שואה שגילו חולשה, לא התנגדו והלכו למשרפות "כצאן לטבח"). הגיבור גם אינו משכיל או חכם במיוחד ואת המושג "זונדר קומנדו" הוא מבין ב"קומנדו" צבאי. כיוון שהוא מזדהה באופן טבעי עם החלשים הוא אינו מבטא בגלוי את השתוממתו, כי שולם החלש והקטן היה בעבר "איש קומנדו".

מול דמותו של המספר עומדות גלריה של דמויות של נערים שהם "מלח הארץ" ומעריצי הישראליות המאצ'ואיסטית: שרון (האם מקרה הוא ששמו כשם המנהיג הכוחני?) שהוא גם התלמיד המצטיין, גם זה שהתקבל לקומנדו הימי. קרת מקטין את דמותו ה"חיובית" בזה שהוא מתאר אותו גונב את אופני השרת כדי לעשות בהם "חרקות" (כהבעת שמחה על התקבלותו ליחידה מובחרת); שרון הוא אפוא בריון (דמות נתעבת של מעין פאשיסט, אשר מתעלל בניצול שואה!) שרון מוכן להטעים מנחת זרועו כל אחד שיפגע בזכותו לקבל "תלמיד מצטיין". סביבו הוא אוסף "גרופיס" נאמנים המעריצים את כוחו ומוכנים לסייע לו במלאכת הבריונות: גלעד, סיוון, צורי ואביב. על ארבעה אלה אפשר לומר שהם מעריצים שוטים של שרון, שאנו מכירים רק מעט. יותר מכולם את הבת היחידה בחבורה: סיוון, שהיא ייצוג קלאסי ל"פאם פאטאל" בהתהוות: "הבחורה הכי יפה בבית הספר", הנהנית לשחק בנערים הלוטשים עליה עין (וכמובן באלי ה"חנון") ולהוליך אותם שולל ישר לידי המתאווים להפילם בפח. גלעד הוא המשרת הנאמן של שרון לכל מעשי הבריונות, ואילו צורי ואביב מאופיינים בדרך אכילת הפאלאפל במרכז המסחרי. צורי: "חתיכות של עגבנייה ופיתה עפו לו מהפה" ואילו לאביב: "נפתחה הפיתה מלמטה וכל הטחינה והמים של הסלט התחילו ליזול לו על הידיים". (אפשר כי תיאור זה מאפיין את נקודת המבט של אלי ה"חנון- בעל ההליכות התרבותיות- המעודנות) כל זאת בעת שהם מתארים בהנאה את גיבורם שמח "משום שעבר את שלב הראיון" (10). הדמות היחידה של מבוגר המצויה בסיפור היא זו של שולם, השרת ניצול השואה. הוא מתואר כאדם חסר ישע, יהודי גלותי- גם בישראל של שנות השמונים: הוא רגיש ובוכה, הוא רזה וקטן הוא מתבייש בבכיו לעיני ה"צבר"(10). כאשר מספרים לו שנתפסו גונבי אופניו, וכי הביאו לו אופניים חדשים כפיצוי הוא מסרב תחילה לקחת אותם, אפשר משום שאינו רוצה להיות מוחזק אויב לשרון, מלך בית הספר. אפשר משום שהוא רגיל להיות הקורבן ואינו רואה במה שעשו לו דבר מה מיוחד.

אין ספק שהעמדת השניים: אלי ה"חנון", החלש, הרגיש והמוסרי יחד עם ניצול השואה הקטן והרזה מול החבורה הבריונית של "הישראליים" היא מגמתית: בדרך זו מועברת ביקורת על ישראליות קלוקלת ויש הצבעה על ישראליות אלטרנטיבית-אמנם אינה מושלמת- אבל לדעת המחבר היא עדיפה בהרבה מן הישראליות המצ'ואיסטית הבוטה.


אמצעים אמנותיים: האמצעי האמנותי הבולט ביותר קשור, לדעתי, בהצמדה של סיפור ההרפתקאות הבית ספרי לשבוע שבין יום השואה ויום הזיכרון לחללי צה"ל: שני אירועים מכוננים של הישראליות החדשה (שהם גם אירועים חשובים במערכת החינוך הישראלית). תחילת הסיפור היא בטקס יום השואה וסופו בתחילת אירועי יום העצמאות. מידת הישראליות של נערים במערכת החינוך נבדקת על רקע של אירועים רשמיים של "ישראליות לאומית". כך הופך "יום השואה" לסמל וכך גם "יום העצמאות". ראוי לשים לב כי האירועים של הלשנה ועימות בבית הספר אינם קשורים באופן ישיר לאירועים לאומיים ויכולים להתקיים בכל זמן. הצמדתם לאירועים ישראליים מכוננים היא אמצעי העיצוב העיקרי של קרת. הסבל של השואה משתקף בתפאורת הבמה באולם ההתעמלות ("שמות של מחנות ריכוז וציורים של גדרות תיל") אך בספסלי היושבים ומחכים לפתיחת הטקס, השיח איננו על מה שקרה בעבר, על אירועי השואה אלא על הצבא, על צה"ל, על שרון שכבר"עבר כמעט את כל השלבים" (בהתקבלות ליחידה מובחרת של צה"ל). הפער הזה בין העבר וההווה מודגש גם בסיום הטקס: שולם השרת בוכה, כי פגש חבר ל"זונדר קומנדו" ואילו המספר תוהה בקשר להשתתפותו של השרת ב"קומנדו". אפשר להמשיך ולעקוב אחרי הפער הזה באירוע גניבת האופניים: שרון שהתקבל ל"קומנדו" של צה"ל מתעלל בניצול השואה החלש שהיה ב"זונדר קומנדו". המספר הרגיש לסבלו של ניצול השואה (בדיוק כילד בסיפור "נעליים") עומד לקבל מכות על כך מן המגוייס ל"קומנדו" הצה"לי. אותו בריון מגוייס נענה לקדושתה של צפירת יום הזיכרון הצה"לי- זאת אחרי שזלזל באופן גס בזכר השואה. לעומתו המספר חומק מעונש משום שאינו נענה לקדושת הצפירה של יום הזיכרון. בכך הוא לכאורה מגלה את העדפתו לקדושת השואה. אפשר שבכך יוצר קרת פער המתבטא בין דמויות בסיפור: בין ישראלים המקדשים את זכר השואה וישראלים המקדשים את יום העצמאות. הסיפור מבליט בצורה כזאת (כמו בסיפור "כל הנהרות" של עוז) שני סוגי ישראליות.

המסרים: כפי שציינתי בסעיף הקודם יוצר קרת אמפתיה כלפי ה"חלש" ומחאה וביקורת כנגד ה"חזק". העמדת אלי מול שרון היא העמדה של ניגודים בלתי שווים, מעטים נגד רבים: דוד מול גולית. לשרון יש גייסות ואלי עומד לבדו בשדה הקרב. כיוון ששרון מייצג את המצליחן המיליטאריסטי (מעין בריון בעל מאפיינים פאשיסטים) עולה ביקורת נוקבת כנגד הדימוי הכוחני של הישראלי המצליח. ערכי מוסר עומדים כאן כנגד ערכים של בריונות. אך לאלי אין סיכוי לעמוד מול הכוחנות של יריביו. והצלתו בנס היא רק סימן לכך. אפשר לראות בסיפור העמדה דיכטומית של שני סוגי ישראליות: הישראלי של השואה כנגד הישראלי של צה"ל, כאשר ברור למי נוטה ליבו של המחבר.

הערכה וביקורת: התיאור הראליסטי הפשטני מצד מספר-אני- גיבור יוצרת סיפור הווי בית ספר. אין ספק שתלמידים עשויים להזדהות עם סיפור שמתרחש במוסד חינוכי ומעורבים בו תלמידי כיתות בוגרות. לכאורה מתאר הסיפור אירוע שולי ולא חשוב. התיאורים גם הם לכאורה פשטניים וחסרי תחכום. יש לציין כי טכניקה זו של פשטנות לכאורה, שכלל קרת בסיפוריו המאוחרים עד כדי שלמות. בסיפור זה, שהוא בוסרי משהו עדיין ניכרים בקיעים בתיאורים, כאשר נשאלת השאלה לאיזה צורך הם באים. העמדת הדמויות "הישראליות" היא עדיין חסרת תיחכום, משום המגמתיות הגסה שיש בהם. (למשל: איך זכה הבריון הכוחני שרון בפרס התלמיד המצטיין?) האם איפיונם של צורי ואביב דרך אכילת הפלאפל אינה בעצם תרגיל עיצובי- וולגרי? גם הנאום המתגרה של שרון באלי (עמ. 11) לפני שהוא עומד להפליא בו את מכותיו הוא מגמתי וגס. מצד שני היכולת של קרת ליטול אירוע הווי תיכוני זניח וליצוק בו משמעויות סמליות (העמדת דיכוטומיה בין ישראליות-שואתית וישראליות-צה"לית) ראויה להערכה.