לבדי / חיים נחמן ביאליק
השיר:
כֻלָם נָשָא הָרוּחַ, כֻלּם סָחַף הָאוֹר,
שִירָה חֲדָשָה אֶת-בּקֶר חַיֵיהֶם הִרְנִינָה;
וַאֲנִי, גּוֹזָל רַךְ, נִשְתַכַחְתִי מִלֵב
תַחַת כַנְפֵי הַשְכִינָה.
בָדָד, בָדָד נִשְאַרְתִי, וְהַשְכִינָה אַף-הִיא
כְנַף יְמִינָהּ הַשְבוּרָה עַל-ראשִי הִרְעִידָה.
יָדַע לִבִי אֶת-לִבָה: חָרד חָרְדָה עָלַי,
עַל-בְנָהּ, עַל-יְחִידָהּ.
כְבָר נִתְגָרְשָה מִכָל-הַזָוִיּוֹת, רַק-עוֹד
פִנַת סֵתֶר שׁוֹמֵמָה וּקְטַנָה נִשְאָרָה –
בֵית-הַמִדְרָשׁ – וַתִתְכַס בַצֵל, וָאֱהִי
עִמָהּ יַחַד בַצָרָה.
וּכְשֶכָלָה לְבָבִי לַחַלּוֹן, לָאוֹר,
וּכְשֶצַר-לִי הַמָקוֹם מִתַּחַת לִכְנָפָהּ –
כָבְשָה ראשָהּ בִכְתֵפִי, וְדִמְעָתָהּ עַל-דַף
גְמָרָתִי נָטָפָה.
חֶרֶשׁ בָכְתָה עָלַי וַתִתְרַפֵק עָלָי,
וּכְמוֹ שָכָה בִּכְנָפָהּ הַשְבוּרָה בַעֲדִי:
"כּלּם נָשָא הָרוּחַ, כּלם פָרְחוּ לָהֶם,
וָאִוָתֵר לְבַדִי, לְבַדִי..."
וּכְעֵין סִיּוּם שֶל-קִינָה עַתִיקָה מְאד,
וּכְעֵין תְפִלָה, בַקָשָה וַחֲרָדָה כְאַחַת,
שָמְעָה אָזְנִי בַבִכְיָה הַחֲרִישִית הַהִיא
וּבַדִמְעָה הַהִיא הָרוֹתַחַת –
ביאליק גדל בבית דתי, קיבל חינוך דתי והשכלה דתית. ספרי הקודש – התנ"ך, התלמוד, המדרשים, התפילות וכיו"ב היו העולם הרוחני הבסיסי, ממנו ניזון והושפע בתכנים, בלשון ובסגנון. שיריו מעוררים לעיתים קרובות אזכורים אל הספרות הדתית.
השיר "לבדי" הוא שיר החושף את רגשותיו האמביוולנטיים (דו ערכיים) של הדובר-השר בהתייחסות לבית-המדרש. קורות חייו של המשורר מלמדים על רגישותו העמוקה לערכי היהדות. תנועת ההשכלה הביאה ציפיות חדשות, שגרמו לרבים מבאי בית המדרש לנטוש אותו.
בשיר מתואר הקונפליקט הפנימי שבו נמצא הדובר: הדובר נקרע בין הרצון להישאר בבית המדרש, לבין הכמיהה לצאת ממנו. בבית הראשון מביע הדובר את צערו על כי לא זכה במה שזכו "כולם" – הם עזבו את בית-המדרש, מכיוון שהאמינו באושר הנמצא מחוצה לו. חבריו "שכחו" אותו בבית-המדרש, ולא לקחו אותו עמם. הדובר נשאר בודד בבית-המדרש, יחד עם השכינה, אשר ניסתה לסוכך עליו. בצערו הבין הדובר את מצבה של השכינה החרדה לשלומו, ומבקשת למנוע בעדו מלעזבה: השכינה כבר גורשה מכל מקום, והמקום היחיד שנותר עבורה הוא בית- המדרש. שם היא נמצאת, בצניעות ובחשכה, והמשורר נמצא יחד עמה. הדובר נמצא בקונפליקט פנימי: מצד אחד הוא שואף לצאת אל ה"אור", אל החיים החדשים, משום שאין הוא מסתפק בחיים צרים תחת חסותה של השכינה בלבד, ומצד אחר אין הוא יכול לעזוב את השכינה ואת לימודיו בבית המדרש.
בשל עמדתו האמביוולנטית כלפי בית-המדרש והשכינה, אין המשורר פועל – אולם השכינה, היא המנסה למנוע בעדו מלעזבה, ומתוך פעולותיה ניתן ללמוד על התלבטותו: היא מפעילה הן גישה רגשית – בכי, התרפקות, והן גישה סמכותית – היא מונעת בעדו לצאת. פעולותיה מבטאות את הקשרים הקושרים את המשורר לבית-המדרש: קשרים רגשיים וקשרים של מחוייבות לסמכות. אולם דברי השכינה חושפים את הבעיה המרכזית, שאינה בעיית המשורר הנותר לבדו, אלא בעיית השכינה – שכוחה נשבר, וסמכותה התערערה, משום שכולם עזבו אותה.
דברי השכינה אינם חדשים, אלא הם המשך של קינה עתיקה על חורבן היהדות, על אבדן סמכותה של האלוהות, לכן שומע המשורר בבכי השכינה גם תפילה, גם בקשה וגם חרדה, לאשר עתיד לקרות עם עזיבת השכינה על ידי בניה.
"כלם נשא הרוח, כלם סחף האור, שירה חדשה את-בקר חייהם הרנינה"
"כלם", כלומר המוני היהודים מתוארים כאן לא כאנשים, המתכננים ובוחרים את כיוון חייהם, מעדיפים ומחליטים בעצמם, אלא כנסחפים: הם נתונים תחת השפעה רגשית חזקה מאד מבחוץ, שמשתלטת עליהם. הם פותחים דף חדש בחייהם מלא שמחת התלהבות לקראת עולם רוחני מבטיח, המעורר ציפיות ותקוות: "שירה חדשה"
ה"שירה החדשה" היא תנועת ההשכלה, שהפיחה תקוות בלב יושבי בית-המדרש, היא נסכה בלבם תקוות לחיים חדשים והיתה עבורם רוח, אור ובוקר חדש. כולם עזבו בעקבות כוחות האיתנים של הרוח והאור והשאירו את האני-השר בבית-המדרש עם השכינה.
בניגוד לכולם מתאר הדובר את עצמו כגוזל רך, שהוא קטן פיזית, חלש, תלוי ולא עצמאי נשכח ועזוב. גם את עצמו הוא אינו מתואר כאדם, שבחר או נקט יוזמה מכוונת להישאר בבית המדרש, אלא כאדם, שנשאר כאילו במקרה, מפני שבבהלת הריצה של כולם החוצה לא שמו לב אליו, כי היה מוסתר תחת כנפי השכינה, לא ראו אותו, לא לקחו אותו איתם ושכחו אותו.
המצב החדש מעמיד את הדובר השר מול קונפליקט חזק, שבו משתתפים שני כוחות איתנים: העולם החדש מול עולם היהדות. העולם החדש מבטיח "שירה חדשה" ואור, לעומתו עולם היהדות הוא עולם של ערכים בני אלפי שנים, וכיצד ניתן לזנוח עולם מלא זה למען מה שמעבר לחלון?
השיר מתאר ציור מטאפורי של גוזל רך (האני-השר) החוסה תחת כנפי השכינה. במשך השיר מתפתחת התמונה – הגוזל הרך מתבגר ונפשו יוצאת אל העולם החיצוני. בד בבד עם התפתחותו של הגוזל הרך הולכת דמותה של השכינה ומתדרדרת. התיאור מתמקד במערכת היחסים שבין הגוזל לבין השכינה, מערכת מורכבת המשתנה עם שינוי מאזן הכוחות. השיר חושף את רגשותיו של האני השר המציג את השכינה מנקודת-מבט סובייקטיבית.
- בבית הראשון – נרמזת התייחסותו החיובית של המשורר אל השכינה. המשורר מושווה לגוזל רך, החוסה תחת כנפי העוף, קשור אליו, תלוי בו, ואילו העוף נמצא מעל למשורר ונותן לו חום, חסות והגנה. היחסים ביניהם מאופיינים כיחסי קירבה אינטימית כמו אם ופרי בטנה – תנוקה.
- בבית שני – עדיין התייחסות המשורר לשכינה חיובית השכינה עדיין חזקה, שרויה מעליו, ובכל זאת חודר אל התייחסותו אליה אלמנט שלילי, כשהוא מתאר כי כוחה להגן עליו נפגם: כנף ימין (ימין כסמל של כוח) שבורה ומרעידה. (המלה הרעידה מעלה קונוטציות בשפה שלנו: רועד מקור, רועד מפחד, ידיים רועדות של זקן וכדומה, מעניקות למלה משמעות של מצוקה וחולשה.
- בבית השלישי, ישנו תאור השכינה כדחויה ואינה רצויה, המגורשת מכל מקום ומוצאת לה מקום מקלט רק בבית המדרש, המתואר כפינה שוממה וריקה, לאחר שכולם עזבו. השכינה מכוסה בצל לא מוחשי, אלא מטפורי כסמל שלילי, המנוגד לאור החיובי של ההשכלה הכללית. למשורר ולשכינה יש מכנה משותף של אותה צרת חולשה ובדידות, ולכן הוא חש השתתפות איתה מתוך הזדהות: "ואהי עימה יחד בצרה".
- בבית הרביעי מתאר המשורר, כיצד במהלך שהייתו במחיצת השכינה משתנה יחסו אל השכינה: גם הוא כמו כולם משתוקק לאור ההשכלה שבחוץ והוא מרגיש, כי המקום מתחת לכנפי השכינה צר לו במובן של לא מספֵק, מצמצם את אופקיו הרוחניים בניגוד לעולם הרחב שבחוץ. השכינה, שקולטת את תחושתו כמו אם, שחשה את המתחולל בלב בנה, כובשת ראשה, כלומר מסתירה ראשה בכתפו כביטוי של בושה וגם של הצמדות מתוך קירבה. היא חשה תלות בו, פחד וכאב, שיעזוב אותה. סבלה מתואר בהדרגתיות : בבית הרביעי נושרת דמעה אחת.
- בבית החמישי מתגבר כאבה, והיא בוכה (דמעות רבות) אחר כך מתרפקת, כלומר נצמדת אליו פיזית כביטוי של קרבת אהבה וחוסר רצון להינתק ממנו, ואח"כ שכה בעדו, שפירושו: שמה בפניו גדר של קוצים במשמעות של – חוסמת את דרכו, עורמת מכשול בפניו, כדי שלא יוכל לעזוב אותה. המשורר חש אותה בעמקות, עד כדי כך שהוא יכול לצטט מילים כמו מפיה: היא מקוננת בפניו על בדידותה, לאחר שכולם עזבו – "כולם נשא הרוח, כולם פרחו להם ואיוותר לבדי, לבדי…"
- בבית השישי מתאר המשורר את בכי השכינה כמו סיום של קינה מאוד עתיקה. הבכי הפותח הראשון על מצב של גרוש ונטישה היה, אולי, בראשית ההיסטוריה היהודית, ועתה תחושת המשורר היא של סיום הקינה, אולי, כי הוא חש כעומד בפני חיסול של העולם היהודי הדתי על בית המדרש והשכינה, המסמלים אותו.
- סיום השיר אינו חד משמעי אלא פתוח לפירוש כפול ומנוגד: מצד אחד, אם השכינה ממשיכה לבכות בדמעות רותחות כביטוי לגודל כאבה, אולי יש בכך רמז, כי המשורר לא נענה להפצרותיה ובכל זאת עזב אותה. (בשלב מסויים ביאליק , עזב את עולם היהדות הדתית), מצד שני, אם הוא מצליח לשמוע את הבכי של השכינה, על אף שהוא חרישי, אז בשלב זה למרות משאלתו לצאת אל האור, הוא עדיין שרוי פיזית בקרבתה.
(גם הפיסוק בסוף השיר תורם לרושם של סיום פתוח – השיר אינו מסתיים בנקודה אל בקו מפריד).
מן הסיום הדו ערכי של השיר משתמע, כי השיר אינו מתאר מצב, שבו בתחילה היה יחסו של המשורר לעולם היהדות הדתית חיובי ואחר כך, בשלב מאוחר יותר, הפך שלילי, אלא המשורר נותן כאן ביטוי ליחס נפשי רגשי מעורב, כפול ומנוגד, חיובי ושלילי בעת ובעונה אחת, שהוא חש כלפי השכינה. הוא נתון בתום קונפליקט קשה בין רגש חיובי מאוד של משיכה אל הצדדים היפים, שהוא מגלה בעולם זה לבין רגש שלילי של דחייה ורצון להימלט ממנו החוצה.
בסוף השיר הקונפליקט אינו נפתר. שום רגש אינו משתלט ואינו זוכה לדומיננטיות בתוך נפשו, ולכן הוא אינו מסוגל בשלב זה להגיע להכרעה נפשית ולהחלטה, אלא ממשיך להטלטל בנפשו בין שני הרגשות המנוגדים.
רגשותיו של המשורר כלפי השכינה מנוגדים: מצד אחד הוא מבטא רגש של קירבה כלפיה, ומצד שני – רצון לנתק קשר עמה ולצאת החוצה, "לאור". כשם שיחס המשורר כלפי השכינה הוא אמביוולנטי, כך גם תגובתה לש השכינה כלפי המשורר היא דו-משמעית: היא "בוכה עליו", כלומר – מבכה את עצמה ("דמעתה על דף גמרתי נטפה") וגם בוכה בגללו – על גורלו השכינה אף "שכה בעדו" – כלומר מגנה עליו, אבל גם עוצרת בעדו מללכת. תגובותיה הן דו משמעיות, כשם שיחס המשורר כלפיה הוא דו-ערכי.
גורם נוסף שעמו מביע המשורר רגשות הזדהות וניגוד גם יחד, הוא "כולם": "כולם" נשאים על-ידי הרוח אל האור – ואילו המשורר נשאר בדד. תחושה זו של "לבדיות" מבטאת בדידות, עזובה, צורך להיות עם כולם, ורצון להגשמה עצמית במקום אחר – לא במקום הצר, תחת "כנפי" האם או השכינה. השיר "לבדי" מבטא עמדות מנוגדות, הן של ה"אני" הדובר, והן של ה"שכינה" – אשר תגובותיה מתוארות בביטויים דו משמעיים. קיימים ניגודים בין המשורר לשכינה, ובין המשורר ל"כולם" – אולם בד בבד קיימת גם הזדהות ביניהם. כתוצאה מהקונפליקטים הרבים נוצר בשיר מתח אירוני, הבא לידי ביטוי הן בתוכנו והן בדרכי עיצובו.
קונפליקט "אני" – שכינה
- בשיר מוצגות עמדות אמביוולנטיות של ה"אני"-השר כלפי השכינה:
| עמדה חיובית: קשר | עמדה שלילית: רצון לניתוק הקשר |
| אני כנגד כולם - ייחודיות | אני כנגד כולם – עזובה, בדידות |
| שימוש בביטויים בעלי קונוטציה חיובית לתיאור הקשר עם השכינה: ציפור וגוזל, אֵם ובנה. | שימוש בביטויים בעלי קונוטציה חיובית לתיאור העולם שבחוץ: "אור", "שירה חדשה", "בקר חיים", "הרנינה". |
| עמדה אקטיבית – החלטה אישית | עמדה פאסיבית – "נשתכחתי" |
| אסוציאציה של חסות ושל הגנה | אסוציאציה של מוות: "תחת כנפי השכינה" |
| זהות רגשית: "ידע לבי את לבה" ,"ואהי עמה יחד בצרה" | צער, כאב: שימוש כפול במילה "בדד" |
| עולם השכינה מתואר בביטויים חיוביים: ציפור, אם. | עולם השכינה מתואר בביטויים שליליים. "שוממה", "קטנה", "צל", "צרה", "צר" |
| המשורר מתאר את הזהות בין גורלו לבין גורל השכינה: "נשתכחתי", ו"נתגרשה" | המשורר מביע את שאיפתו העזה לעזוב: "וכשכלה לבבי לחלון, לאור". |
| המשורר מודע לאהבת השכינה אליו: "חרדה עלי" "בכתה עלי", "תתרפק עלי" | המשורר נשאר עם השכינה "בעל כרחו", משום שהיא מונעת ממנו לעזוב. |
| בכי השכינה מבטא תפילה, בקשה וחרדה (לגורל המשורר ולגורל העם) | בבכי השכינה שומע המשורר קינה המבטאת חורבן. |
קונפליקט "אני" – שכינה
עמדה חיובית (הזדהות עם "כולם") עמדה שלילית (התנגדות ל"כולם") המשורר רוצה להיות עם "כולם", הוא משתוקק "לאור" החיצוני – אור החיים, אור ההשכלה. "כולם" עוזבים את המשורר. ה"אני"-השר נשאר קשור במסורת ובשכינה כנגד ה"עולם".
קונפליקט "אני" "אני"
הקונפליקט הפנימי בלב המשורר, בין "לעזוב" ובין "להישאר", המסתיים בשיר ללא הכרעה משאיר את המשורר בעמדת ביניים, ללא החלטה. הקונפליקט מתואר בשיר באמצעות יחס המשורר לשכינה.
אולם קונפליקט זה מתואר גם בכך שהוא מייחס את דבריו לשכינה, ודבריה של השכינה הם למעשה
השתקפות עמדותיו-הוא. הדיאלוג הקיים בשיר הוא למעשה דיאלוג המתקיים בין המשורר לבין
עצמו, ומשקף את שתי עמדותיו המנוגדות.
העיצוב האומנותי:
1. כותרת השיר אינה סתמית, אלא משמעותית. היא רומזת ומכוונת את הקורא לנושא המרכזי של השיר, שהוא בדידות. בבית השני מתוארת בדידות המשורר: "בדד נשארתי", אך בבית החמישי נאמרת המילה "לבדי" מפי השכינה. נושא הבדידות אם כן מוסב בשיר על המשורר והשכינה גם יחד.
2. סוג השיר: שיר לירי שפירושו: שיר קצר, בו נותן המשורר ביטוי לחוויה אישית רגשית שלו.
3. נושא השיר: א. שיר לאומי: השיר הוא גם לאומי, מפני שהוא גם מתאר את המצב הכללי של העם היהודי בתקופתו בסביבתו יהדות מזרח אירופה: "כולם". ב. שיר קינה שיר שיש בו אווירה של צער, אֶבֶל.