ההכרזה על הקמת מדינת ישראל

השיקולים להכרזת מדינת ישראל: סיכויים וסיכונים

ב- 29.11.1947, החליטה עצרת האו"ם על חלוקת ארץ-ישראל והקמת שתי מדינות נפרדות בה, אחת ליהודים והשנייה לפלסטינים. הערבים התנגדו להחלטה זו ופתחו במאבק אלים כדי לחסל את היישוב היהודי בארץ, בכוח צבאי, מתוך הנחה שיש בידם יכולת הכרעה בשל העוצמה העדיפה שלהם. במקביל, נדרשה בריטניה לסיים את המנדט שלה על הארץ ולפנותה. הפינוי נועד ל-1 באוגוסט 1948 ועד אז, הייתה אמורה ועדה מטעם האו"ם, לטפל בהכנת התנאים לריבונות העצמאית בארץ עם סיום המנדט. הבריטים התנגדו לנוכחות הועדה בארץ, כל עוד הם השלטון בה, ושבשו את פעולתה בטרם הגיעה. מלחמת העצמאות התנהלה בשלב הראשון לטובת הצד הפלסטיני, אך היישוב הצליח לשרוד ולמנוע מהם הישגים משמעותיים. לקראת אפריל-מאי 1948, החל מסתמן מפנה בקרבות לטובת הצד היהודי. הבריטים החליטו להקדים את יציאתם מן הארץ והפינוי נקבע ל- 14.5.1948.

המצב המדיני והצבאי היה מסובך וקשה:

מלחמת האזרחים בארץ בין הפלסטינים ליישוב, גבתה קורבנות רבים. יחד עם זאת החל מסתמן יתרון לצד היהודי ולקראת אביב 1948, החלה שבירה ומנוסה בקרב הפלסטינים.

מדינות ערב השכנות, התארגנו לקראת הפינוי הבריטי, כדי לפלוש לארץ-ישראל בכוח צבאותיהם הסדירים, כולל בטנקים, תותחים, מטוסי הפצצה ואוניות קרב, בתיאום מתוזמן ביניהן ובפיקוד מאוחד.

נפילת גוש עציון בעקבות הסתערות הלגיון הירדני ב- 13.5.48, המחישה את עוצמת הכוח הצבאי הסדיר ומה שעלול לקרות בהמשך המאבק.

הבריטים המשיכו במדיניות "הספר הלבן" עד ליום האחרון: מנעו עלייה והעפלה, סגרו את שערי הארץ מכל עבר, רדפו את המחתרות, חשפו נשק והגבילו את ההתיישבות. בחלק ניכר מן המקרים הם נטו לצד הערבי, העבירו לידיו בסיסים צבאיים ומנעו תנועות לחימה בשטחים שלטו בהם ובמיוחד על הצירים. ע"י כך נמנע מהכוחות היהודיים לתפוש עמדות שליטה כנגד הערבים. בנוסף, ניתקו את המטבע בארץ מהשטרלינג הבריטי והקפיאו את חשבונות הסוכנות היהודית.

עמדת ארה"ב כלפי החלטת החלוקה החלה להשתנות: מתמיכה "פושרת" ברעיון החלוקה לחרטה והרהורים על הצורך להחליפה ב"משטר נאמנות". האמריקאים הטילו "אמברגו" (איסור מכירת נשק וציוד לחימה) על הצדדים הנלחמים בארץ, שפגע בצד היהודי בלבד כי לערבים הייתה אפשרות להבריח נשק אמריקאי מארצות ערב השכנות.

לפיכך, עמדה "מועצת העם הזמנית" של היישוב, בפני דילמה קיומית: האם להכריז על הקמת המדינה ?

נגד	בעד
הכרזה באופן חד-צדדי, בניגוד לעמדה ארה"ב עלולה לחבל בסיכוי לשרוד. בנוסף, צפויות סנקציות והגבלות קשות.	ההכרזה- תעניק רצף שלטוני ליהודים, עם תום המנדט ותממש את החלטת האו"ם כלפי העולם באופן חוקי.
פלישה צבאית של צבאות סדירים עם נשק כבד, שריון ומטוסים תסכן קיומית את היישוב. העולם לא יתייצב לימיננו.	מדינה עצמאית תוכל לשלוט על שערי הארץ ולהזרים עולים ונשק כולל מטוסים. יוגברו: גיוס חובה, הסמכות והשליטה.
ארה"ב מבקשת מאתנו לדחות את ההכרזה ב-שלושה חדשים. יש להישמע לעצתה.	חלום הדורות עומד להתגשם. אם לא נכריז, קיימת סכנה שההחלטה תבוטל.
המוראל יכול לצנוח לשפל איום אם צבאות ערב יצליחו בקרבות הראשונים. מאסון זה העם לא יתאושש דורות רבים.	מוראל הישוב ולוחמיו, העם היהודי בעולם וידידיו, כולם יתלכדו סביב גודל השעה. דחיית ההכרזה תפלג העם ותוביל לייאוש.

הקמת צה"ל, פירוק המחתרות ומטה הפלמ"ח

בן-גוריון שכנע והכריע בעד הכרזת המדינה וקבע: צבאות ערב יפלשו בכל מקרה! אך ללא מעמד של מדינה, לא יוכל היישוב לאזן את כוחו בנשק ובאנשים, כי רק מדינה עצמאית וחופשית תוכל לעשות זאת.

עם הקמת המדינה הוחלט על פירוק המחתרות והקמת "צה"ל", שבתוכו השתלבו שלושת המחתרות והפלמ"ח. ארגון ההגנה היה הגוף המרכזי שהרכיב את צהל אליו הסתפחו אנשי האצ"ל והל"י שהתפרקו בהסכמה (פרט לירושלים, בה פורקו המחתרות מאוחר יותר). בן גוריון הבין שבמדינה ריבונית אסור שיהיו כוחות צבאים שאינם סרים למרות הממשלה ולכן החליט כך. זו הייתה החלטה קשה לאנשי הארגונים שאיבדו את מעמדם ועצמאותם (הדבר בלט בפלמ"ח), אך הם הבינו ברובם את גודל השעה ולכן הסכימו להנחיה. פרשת אלטלנה ביוני 1948 מסמלת את היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל וגם מסמלת את נחישותו של בן גוריון להקים מדינה ריבונית ומסודרת, בה מונופול הכוח שמור בידי הממשלה החוקית. הנשק של צה"ל הגיע ממקורות שונים: נשק המחתרות, נשק מיצור עצמי ורכש ממדינות שונות במיוחד מצ'כוסלובקיה והוא כלל, נשק קל, ארטילריה, מעט מטוסים, ורכב משוריין. גיוס החובה, המתנדבים מחו"ל ורכש הנשק הפך את צה"ל לצבא גדול וחזק יחסית, שיכל לגבור על הצבאות הערבים בשל גודלו, נסיונו ואירגונו.