דבר קטן וטוב / קרבר ריימונד

גרסה מ־21:06, 18 במאי 2008 מאת גיא (שיחה | תרומות) (שוחזר לעריכה אחרונה שבוצעה על ידי לידור90)
(הבדל) ←גרסא ישנה יותר | צפה בגרסא נוכחית (הבדל) | גרסא חדשה יותר→ (הבדל)

במהלך סיפורו של ריימונד קארבר "דבר קטן וטוב" מתוארים מספר מפגשים אנושיים בין דמויות השייכות, לכאורה, לעולמות שונים וזרים זה מזה. מפגשים אלה הנראים במבט ראשון מקריים לגמרי מתגלים במהלך הקריאה כבעלי תפקיד מרכזי בסיפור: באמצעותם נוצרות אנלוגיות ישירות וניגודיות בין דמויות ובין מצבים. אנלוגיות אלו מסייעות לנו, הקוראים, להבין טוב יותר את הדמויות ואת התפיסה המרכזית שמציג סיפור זה .


כל אחד מהמפגשים נראה על פניו כנקודות-השקה אקראית בין זרים, ובמבט ראשון נדמה כאילו דמויות אלו חסרות כל מכנה משותף, אולם בניגוד לרושם הראשוני ובמקביל להתקדמותה של העלילה מתגלים ה"זרים" באור שונה, והקורא מגלה את נקודות הדמיון הרבות בינהן (למשל הדמיון בין הטראגדיה הפרטית של אן שאיבדה את בנה הצעיר בתאונה לבין הטראגדיה של המשפחה הכושית בבית החולים אשר אף היא איבדה את בנה).

במאמר זה ברצוני להתמקד במפגש המרכזי המתקיים בין אן המאבדת את בנה סקוטי בנסיבות טראגיות לבין האופה שאפה את עוגת יום ההולדת של סקוטי, מספר ימים לפני מותו.


המפגש בין אן והאופה

המפגש המרכזי בסיפור הינו הקשר הנוצר בין אן, אמו של סקוטי, לבין האופה . הקשר הראשון בינהם מוצג בתחילתו של הסיפור, כאשר אן מגיעה למאפייה ומעוניינת להזמין עוגה מיוחדת ליום הולדתו השמיני של בנה.

במפגש זה נוצרת אנלוגיה ניגודית בין השניים: אן מנסה ליצור קשר אנושי וריגשי עם האופה אך נתקלת בחומה אטומה ומנוכרת מצידו. מה רבה אכזבתה כשהיא מגלה כי האופה אינו שותף לשמחתה הפרטית ולהתלהבותה לקראת יום הולדתו של בנה.

שמו של האופה אינו מוזכר לאורך כל העלילה , ולא במקרה. האופה מוצג במכוון כדמות סטריאוטיפית - אדם שהאפייה היא כל עולמו, ללא כל איזכור של חיים פרטיים. בסיפור מוזכר גם שהאופה עתיד להעביר את כל הלילה באפייה וש"לא הייתה לו סיבה למהר", כלומר אין לו עיסוקים או עניינים אחרים. בהתנהגותו העניינית והמרוחקת הוא מבהיר לאן שמבחינתו מדובר בעסקה כלכלית ותו לא, וכי הם זרים שחברו לצורך קשר עיסקי חד פעמי.

שניהם מצויים משני צידי החיים- אן אם צעירה בשיא חייה, ואילו האופה איש מבוגר וקשה יום המתואר כ -"גבר קשיש ועב צוואר". בניגוד לאופה הגדרת הזהות האישית של אן קשורה קשר הדוק לעובדת היותה אם שכל עולמה סובב סביב האהבה והדאגה לבנה ורצונה לשמחו ביום הולדתו הקרב ("היא היתה אם ובת שלושים ושלוש") . זוהי גם נקודת המבט הכללית שלה ובסיס להשערות שהיא משערת אודות חייו של האופה ("יש לו וודאי ילדים"), למרות שכפי שיתגלה אחר כך השערות אלו חסרות ביסוס.

אן, החשה באי נוחות נוכח הניכור וחוסר הנחמדות שמקרין האופה, מוותרת על נסיונות ההתיידדות ומתקיים בינהם דיאלוג קלוש ומצומצם סביב פרטי העיסקה המשותפת (תכנון עוגת יום ההולדת). בשלב זה נראה לקורא כאילו מדובר באנשים שאין להם דבר משותף, וכי המפגש המקרי בינהם הוא הקשר היחיד שיוכל להתרקם אי פעם בין השניים.


האנלוגיה הניגודית בין אן והאופה מתרחבת כאשר ברור לקורא שהאופה עומד מאחורי ההטרדות הטלפוניות שחווים אן ובעלה. האופה המטלפן אליהם בלילות אינו מודע לטרגדיה שפקדה את המשפחה. הוא חש מנוצל ומרומה, כיוון שמבחינתו אן הונתה אותו כאשר הזמינה עוגת יום הולדת מפוארת מבלי לשלם.

אי-התקשורת בינהם מגיעה לשיאים חדשים, כאשר ההטרדות מתקצרות והופכות בעיקר לשתיקות וטריקות טלפון, וכך לאורך מרבית העלילה מוצגים האם והאב באור חיובי, בעוד שהאופה מוצג באור שלילי ובלתי מחמיא.


למרבה ההפתעה, דווקא בסופו של הסיפור מתהפכת הקערה על פיה .לאחר שבני הזוג מגיעים למאפייה ומספרים על מותו של סקוטי האופה נדהם, ומייד מבקש מהם מחילה על הטרדותיו. ברגעים אלה מתגלה לפניו אדם אנושי ורגיש והמפגש מגיע לשיאים של קירבה ואינטימיות. לראשונה חושף האופה את עצמו בפני אן ובעלה ופותח צוהר לעולמו האישי. הוא מתאר חיים קשיי יום וחסרי תקווה של אדם בודד וחשוך ילדים- "הוא סיפר להם איך זה להיות חשוך ילדים כל אותן שנים. לחזור על הימים כשהתנורים מלאים בלי סוף וריקים בלי סוף". הדמיון בינהם רב, שהרי בצל אובדנו של סקוטי גם הם בדיוק כמוהו-בודדים, חשוכי ילדים ואבודים.

האופה מנסה לסייע להם כמה שיותר ומצליח להעניק להם נחמה קטנה באמצעות הלחמניות שהכין: "תאכלו כמה שאתם רוצים. יש כאן את כל הלחמניות שבעולם", כשהם מתחילים לאכול הוא שמח לגלות שהם מתחילים לחזור אל החיים (קטע זה מזכיר מעט את "סעודת ההבראה" הנהוגה בעולם הנצרות מייד לאחר קבורת המת).

בסוף הסיפור, בניגוד גמור לתחילתו, מגיעים השלושה למצב של דיאלוג והרמוניה. הם כרוכים זה בזה בשטף של דיבור שאינו פוסק: "הם המשיכו לשוחח עד לפנות בוקר... ולא חשבו לעזוב".

החום הפיזי של המאפייה הופך גם לחום אנושי עוטף ומגן. ה"זרים" מתגלים כקרובים זה לזה, אחים שותפים למצוקה האנושית, לייאוש וכאב. גם האופה זוכה לרגע של נחמה, כשהוא מגלה את הסיפוק בעבודתו ומבין כי חייו אינם חסרי משמעות:"הוא שמח שאינו מוכר פרחים".

השימוש בחושים בקטעי הסיום של הסיפור מדגיש אף הוא את חזרתם של אן והווארד

לחיים – הם לא רק אוכלים, אלא גם מריחים את הלחם ונהנים מריחו, וכך הסיפור מסתיים בקורט של תקווה, למרות הכאב וחוסר הצדק שבאובדן הילד סקוטי .

האכילה המשותפת מחזקת את הדמיון בין השלושה האוכלים יחד , זה לצד זה, ויודעים כי "אוכל זה דבר קטן וטוב בזמנים כאלה" . לשלושתם רצון להאחז בחיים, להמשיך הלאה.

האנלוגיה שהחלה ביחס של ניגוד מתבררת כאנלוגיה ישירה המשרטטת יחס של דימיון בין בני הזוג והאופה.

באמצעות אנלוגיה זאת העומדת במרכזו של הסיפור מוצגת שותפות הגורל האנושית ויכולתם של בני אדם להעניק נחמה זה לזה, בתוך עולם רווי ייאוש, אכזרי ומנוכר.

לאנלוגיה זאת גם קשר הדוק לשמו מעורר התקווה של הסיפור - "דבר קטן וטוב". תקווה זאת בוקעת דווקא מתוך תהומות הכאב וחוסר האונים של בן-האנוש. האדם מוצג כיצור חלש הנתון לכוחות גדולים ממנו וקובעים את גורלו .

על פי קארבר , על בני האנוש ליהנות מההנאות הקטנות של החיים, ולמצוא נחמה בחמימות האנושית שעשויים להעניק בני אדם זה לזה. ממש באותו אופן שעשו זאת אן, האוורד והאופה.