המחבוא / פינק אידה
ניתוח הסיפור "המחבוא" לאידה פינק הסיפור "המחבוא" הוא סיפור בתוך סיפור.סיפור המסגרת הוא הסיפור החיצוני שמתייחס לזמן הווה, והסיפור הפנימי הוא הסיפור הכלוא בתוך המסגרת, והוא מתייחס לזמן עבר. אקספוזיציה: מקום סיפורינו החיצוני מתרחש בנסיעת רכבת מהכפר שבו הסתתרו בני הזוג בשואה (אליו שבו כדי לבקר את הדודים) חזרה הביתה אל העיר. הסיפור הפנימי מתרחש בתקופת השואה בכפר,בביתם של ה"דודים". בניגוד לסיפורי שואה רבים אחרים, סיפוריה של אידה פינק אינם מתרחשים בגטאות, בהווי הרעב, הלכלוך, המחלות והצפיפות. ההפך הוא הנכון - הם מתארים בציוריות נופים כפריים של עיירה קטנה, ביתית, מחוזות ילדות שקטים וירוקים, יערות, נהרות וגנים. כתיבה זו,תפקידה העיקרי, הוא יצירת אירוניה.
זמן ממד הזמן הוא נושא חשוב ביצירתה של אידה פינק. המשחק שלה עם הזמנים יוצר אצל הקורא תחושה של חזרה לזיכרונות, עירוב של זמנים מקוטעים והשפעת העבר על ההווה. היא כותבת על שלושה זמנים היסטוריים: "טרום השואה", "זמן האימה" (במהלך השואה) ו"בתר שואה" (התקופה שלאחר השואה). גם לציוני עונות השנה ומאפייניהן ותיאורי היממה (שעת בוקר, בין ערביים וכדומה) שאף הם תיאורי זמן, יש סמליות לאירועים המתרחשים. סיפור חיצוני: אורכו כאורך נסיעה ברכבת,לכל היותר כמה שעות.מתרחש ב-1948 סיפור פנימי: מ-1943 שהגיעו לבית הדודים ועד 1945 כשהמלחמה הסתיימה= 2 שנים ובנוסף עוד 3 שנים של תשלום לדודים =סה"כ 5 שנים
הדמויות:
המספרת,הזוג ברכבת:אשה וגבר בשם אולק,ה"דודים" שאירחו אותם (גבר ואשה (ששמם לא נזכר).
המספרת נקודת מבטה של הדמות המספרת היא של מספר-עד. היא משתפת אותנו הקוראים בחוויה שחוותה בנסיעה ברכבת,כאשר עלתה באותו קיץ על מסלול שונה בו התוודעה לזוג הניצולים. הסיפור מורכב מהמסגרת-הנסיעה ברכבת ומהסיפור הפנימי שמסופר בידי אולק ואשתו. אולק שיער שיבה בצדעיו,גבוה,רזה,תווי פניו חדים. עצבני. תנועותיו עצבניות. מעשן סיגריות. ידיו רועדות. פותח חלון,סוגר חלון.מזיע. מדבר לאשתו בלחש אך בתקיפות,רוכן עליה,מביט לצדדים לראות שלא מסתכלים.מתנצל.קצר רוח. אך עם זאת,כשתורו לספר את הסיפור הוא מיד מספר בגבורה איך לאט הסתדרו העניינים. נימה של אופטימיות זהירה בדבריו.
האשה מטופחת,לבושה חליפה עדינה,נעליים שטוחות. תנועותיה עצבניות,מבוהלות,מבקשות אחיזה. בוכה.נרגשת.נסערת.כאב מריר נישא בדבריה,הנושא בוער לה ("קול האשה עלה פתאום לטון גבוה מאוד:זה לא זה גברתי! את טועה" או למשל "לצחוק?! אמרה האשה בקול צעקה...) התחננה לאשה להצלה,מחלה על כבודה. סנטימנטלית ("הבקתה הייתה עשויה לחמם את ליבי ואילו הבית?..."). דרוכה ("כאשר בעל הבית התכופף ונגע ברצפה,אחזתי בזרועו של אולק..") אירוע משמעותי בחיי הדמויות: גילויים את המחבוא החדש שנבנה להם על ידי הדודים,על אף שהמלחמה מזמן נגמרה. אירוע זה מערער את שגרת חייהם. זוהי נקודת השיא של הסיפור. אמצעים אמנותיים: שם הסיפור-משמעותי מאוד המחבוא החדש מסמל בעצם את הנצחתו האירונית של מצבו הקיומי של היהודי, כמי שיזדקק בזמן זה או אחר למקום מסתור, כמי שתמיד יהיה נרדף, כמי שלעולם לא ישתחרר.ויותר מזה,הזוג היהודי מממן את המחבוא! סמל- יער מסמל את הכניסה אל התחום האפל.החשוך.שבו התרחשו דברים נוראיים. "הרכבת נסעה...ובקצה היער צצו...פתאום צצו ופתאום נעלמו מאחורי ענן העצים הכהה" זאת לעומת "הרכבת הגבירה מהירותה.התקרבנו אל העיר,השמיים החווירו...מבעד בתי הפרוור המוגנים..." הכפר מסמל את המחבוא של הזוג.את השואה. העיר מסמלת את התקופה שאחרי. הרכבת מסמלת את המסע שעברו הזוג מאז השואה,מסע שלא שינה מאום מבחינת הרגשת הפחד שלהם. הרכבת הינה משמעותית מפני שהיא מתקשרת להסעות היהודים למחנות בשואה. דימויים- "נראו כמו יצורי פרא"."בלקיקה כמו כלבים"."כמי שמתפלל לאלוקיו". "בכינו כמו ילדים". "כמו תרנגולות". מוטיב-הפחד:מתבטא במנוסה,תנועות עצבניות,פחד לעלות לרכבת שנוסעת חזרה לעיר. שמות-רק שמו של אולק ידוע לנו,שם גלותי. כינוי נוסף :הדודים למרות שהם אינם משפחה ותמורת ההצלה הם גובים כסף.הניגוד החריף בין דוד= בן משפחה לבין מי שגובה כסף על ההצלה מאוד חריף. תיאורי נוף-אפרורי,חדגוני. נוף של חיטה,שעורה,שיבולת שועל,יער,עצים. דרך עפר. ניגודים:
יער-עיר: יער (אפל,חשוך,עבר) למול עיר (ההווה החדש שלהם). לאחר נקודת השיא הרכבת נוסעת פתאום מהר,מתקרבת אל העיר,השמיים מתבהרים,הבתים מתוארים כמוגנים.השוני בין מקום התרחשות הזוועות לבין המקום של ההווה מודגש.
בית מגורים ומחבוא:הבית החדש של הדודים הכולל חדר מגורים,מטבח,חדר שינה,חדר נוסף לעומת המחבוא שהוקצב ליהודים:ללא חלון,ללא דלת,חשוך. האשה והדודה: ידי הדודה קשות,יבשות וחזקות לעומת ידיה הפצועות משיחי היער של האשה. הכעס של הדודה והניסיון להרחיק את הפליטים לעומת התחנונים של האשה.
אירוניה:
תיאור המקום שאליו עומדים להגיע,בית,גן,עגלה שרופדה יפה,הבקתה שתחמם את הלב,כאילו חוזרים למחוזות קסומים כאשר בעצם שבים לזכרונות מהתופת!
המחבוא שנבנה גם אחרי שנגמרה המלחמה וממומן על ידי היהודים הנרדפים.
הספר שקוראת המספרת על הכיבוש בעוד אולק ואשתו חוו זאת על בשרם.
הודעה על סיום השואה: לא משמחת את אולק ואשתו למרות שחיכו לכך.
הזוג נראה למספרת כאנשי כרך מדורי-דורות,כאשר אנו יודעים בדיוק היכן היו בשנים האחרונות.
סיום הסיפור הסיפור מסתיים במנוסתם של בני הזוג. יש בכך משום מסר על היהודי הנרדף. על היותו לא בטוח. מפוחד. דבר זה אינו רק פרי דמיונו של היהודי אלא מקבל גושפנקה במעשם של ה"דודים". התקווה הגדולה על הלקח שנלמד מהשואה מפנה את מקומה בסוף הסיפור לא רק לחשש מהִישנותה אלא גם להבנה המצמררת שהישנותה אפשרית והגיונית.
מטרת הסיפור: תיעוד תחושות של ניצולים. הסופרת עבדה ביד ושם וגבתה עדויות מניצולים,כמו כן חוותה את השואה על בשרה. העברת מסר ביקורתי ומחאה על מצב היהודים גם אחרי שהשואה הסתיימה. אמירה נוספת: היחס לחלש ומעורבות חברתית: ערכי המוסר וההומאניות שצריכים להיות מושרשים בכל חברה; חברה אשר לא יכולה להתקיים כאשר החלש או השונה בה מושפל ואין אף אדם המתערב לטובתו. חשוב להדגיש שאין מדובר רק במעורבות ממשית שהייתה יכולה להציל יהודים, אלא גם בקול זעקה שהיה צריך להקים לנוכח מעשי הזוועה. שאלות לדיון בכיתה: 1. האם הצלת יהודים בשואה בתמורה לתשלום היא אנושית ומוסרית? 2. באילו מצבי הצלה בתקופת השואה ראוי המציל להיקרא "חסיד אומות העולם"? 3. מהם הלקחים הנכונים שעל הגויים והיהודים להפיק מהשואה? 4. בשנים האחרונות ישנם גילוי אנטישמיות בעולם ואפילו בארץ ישראל עצמה. לאור כל אלה האם לדעתך יש ליהודים סיבה לפחד גם היום כשכבר יש להם מדינה? 5. אילו מצבים על סדר היום,פוגעים באוכלוסיות מוחלשות בארץ? (עוני,מערכת החינוך, פגיעה בשילומים לניצולי שואה,שדרות והקסאמים וכו') מה ניתן לעשות? איך להתערב?
נספחים: מלחמת העולם השנייה הייתה המלחמה הגדולה ביותר שידעה האנושות. המלחמה החלה בספטמבר 1939 והסתיימה באירופה במאי 1945 ובאסיה בספטמבר 1945 מי נחשב לחסיד אומות העולם? כשהנתונים הזמינים מלמדים שאדם שאינו יהודי סיכן את חייו, את חירותו ואת ביטחונו כדי להציל יהודי אחד או יותר מסכנת מוות או מגירוש למחנות המוות, מבלי לבקש מראש תמורה כספית כלשהי, האדם הזה נעשה מועמד לתואר חסיד אומות העולם אידה פינק נולדה בזבָרָאש שבפולין בשנת 1921. היא למדה מוזיקה בלבוב, אך נאלצה להפסיק את לימודיה ב-1941 עם כניסת רוסיה למלחמה בגרמניה הנאצית.בזמן המלחמה היא הייתה בגטו בזְבָרָאש ומשם ברחה והתחזתה לארית.ב-1957 עלתה לארץ. כיום מתגוררת ויוצרת בחולון.