ספר שירי / רחל
טקסט מודגש
סיכום זה דורש הרחבה! אנו מבקשים מהמשתמשים המבינים בתחום לעזור להרחיב את הסיכום. |
לפרטים נוספים ראה סיכומונה:סיכומים הדורשים הרחבה. אין להוריד הודעה זו בלי אישור. |
צְרִיחוֹת שֶצָרַחְתִי נוֹאֶשֶת, כּוֹאֶבֶת
בִשְעוֹת מְצוּקָה וְאָבְדָן,
הָיוּ לְמַחֲרזֶת מִלִים מְלַבֶבֶת,
לְסֵפֶר שִירַי הַלָבָן.
נִגְלוּ חֶבְיוֹנוֹת לא גִלִיתִי לְרֵעַ,
נֶחְשַף הֶחָתוּם בִי בְאֵשׁ,
וְאֶת תּוּגָתוֹ שֶל הַלֵב הַכּוֹרֵעַ
יַד כּל בִמְנוּחָה תְמַשֵשׁ
בית א' מדבר על תהליך קשה, תהליך אותו עוברת המשוררת בעת כתיבת השיר. תהליך זה בא לידי השלמה רק במפגש עם הקורא, המתואר בבית ב'.
ניתן למצוא בשיר: 1. מצלול: אותיות צ', ר', ח'- אותיות צורמות, המתארות את תחושותיה של רחל. אווירה קשה. ["צריחות שצרחתי", "מצוקה"] המצלול הופך לרך ב-2 השורות הבאות- אותיות ל,' ב'. ["מילים", "מלבבת", "לבן"]
2. על ידי המצלול נוצר ניגוד- בין תחושותיה הקשות של רחל ובין מחרוזת המילים הנעימה הנוצרת בעקבותיהן.
3. מטאפורה- "מחרוזת מילים מלבבת" נוצרת מחרוזת של מילים.
4. קשר בין המשורר לקורא: המשורר חווה חוויות קשות, לא נעימות, ומוציא אותם החוצה אל הקוראים. במפגש זה- החוויות הן כבר לא אותן החוויות הקשות, אלא נוצר מהן דבר מזוכך, פחות קשה, כפי שרחל כותבת "ספר שירי ה ל ב ן" לבן מסמל טוהר, הזדככות.
5. בבית השני כותבת המשוררת "נגלו חביונות". הצריחות שלה למעשה חשפו את חביונותיה. בתהליך כתיבת השיר המשורר מוציא מתוכו את הגיגי נפשו.
6. "בעת תוגתו של הלב הכורע". יש כאן האנשה: לב כורע.
7. "יד כל במנוחה תמשש". את כאבה של המשוררת ומצוקתה הקוראים אינם חשים, הם אף "ממששים" אותה במנוחה. המישוש בא לבטא את ההבנה המוחשית של הקורא. הוא לא מסוגל להבין את כאבה בצורה מופשטת.
8. "יד כל". יש ארמז המדבר על ישמעאל ועשיו עליהם נאמר "יד כל בו"- ושוב, שניהם חומריים, וזה מדגיש את החומריות של הקורא.
9. משקל, לשיר יש קצב, אם קוראים אותו בקול אפשר לשמוע ממש שההברות בשיר ספורות ומעוצבות בצורה כזו שיוצרת לשיר קצב שמח ומהיר, דבר העומד בניגוד מוחלט לתוכנו של השיר, באיזה שהוא מקום בין הקצב לתוכן יש אירוניה!