הפרק:

א. שִׁמְעוּ הַדָּבָר הַזֶּה, פָּרוֹת הַבָּשָׁן אֲשֶׁר בְּהַר שׁומְרוֹן, הָעשְׁקוֹת דַּלִּים, הָרוצְצוֹת אֶבְיוֹנִים; הָאומְרות לַאֲדונֵיהֶם, הָבִיאָה
וְנִשְׁתֶּה.
ב. נִשְׁבַּע אֲדונָי יְהוִה בְּקָדְשׁוֹ, כִּי הִנֵּה יָמִים בָּאִים עֲלֵיכֶם; וְנִשָּׂא אֶתְכֶם בְּצִנּוֹת, וְאַחֲרִיתְכֶן בְּסִירוֹת דּוּגָה.
ג. וּפְרָצִים תֵּצֶאנָה, אִשָּׁה נֶגְדָּהּ; וְהִשְׁלַכְתֶּנָה הַהַרְמוֹנָה, נְאֻם-יְהוָה.


עמוס ד' 1-3

פס" 1:

נבואה זו מופנת לנֵשות שומרון העשירות שמאלצות את הבעלים לעשוק את העניים, במובן זה זהו משל שעובר לנמשל כי יש דמות אלייה פונים והיא האישה העשירה שמממנת את המשתה מִגֶזֶל.

פס" 2-3:

מציגים את העונש שלהן ושל העם כאילו בספינות קטנות של דייגים לעבר הגלות או שידוגו אותן כמו קול החקה אל הגלות. הן גררו את הבעלים וכעת יגררו אותן ועוד האוייבים יפרצו בחומה פרצות אך הנשים לא ימלטו אלא יוגלו מעבר ערי החרמון או אולי לערי ארמֵניה.