תת נושא 3- סוריה ולבנון

ההגירה מסוריה החלה ברבע האחרון של המאה ה- 19, עקב הידרדרות המצב הכלכלי שם. תחילה הם היגרו בעיקר למצרים ואירופה, לאחר מכן הפכה ארה"ב ליעד עיקרי, ועם שינוי חוקי ההגירה שם הפכו ארצות דרום אמריקה ליעד העיקרי.
לישראל נמשכו לאורך כל השנים אנשים אשר רצו לחיות ולמות בארץ הקודש, ומניעיהם היו דתיים רוחניים נטו, ולא כלכליים. מסיבה זו ניתן להבין את הכמויות הגדולות של הרבנים ותלמידי החכמים שעלו משם בשנים אלה.
הדחף לצאת מסוריה פחת במהלך שנות העשרים, עקב היחס הטוב שזכו לו מהשלטונות. בשנות העלייה השלישית עלו ארצה כ- 350 יהודים מסוריה, ובעליה הרביעית עלו כ- 800.
גידול משמעותי בעליה מסוריה חל בשנים 1936 – 1932, לאחר שהשפל הכלכלי העולמי פגע גם בסוריה, בעוד שבא"י דווקא חלה צמיחה עקב העלייה החמישית מאירופה אשר הביאה עמה הון רב ותרבות. ב- 1936 – 1932 עלו מסוריה 2868 יהודים. עם פרוץ ה"מאורעות" צנח משמעותית מספר העולים, כיוון שלמרות שהמצב הכלכלי המשיך להיות קשה בסוריה, המצב הביטחוני בא"י הרתיע את העולים.
עליה ב' מסוריה – "חלון" בין שתי תקופות העפלה:
משנת 1942 החלו גישושים של המוסד לעליה ב' במטרה להעלות יהודים מסוריה, אולם רק בסוף 1943 נעשה ניסיון העלייה הראשון. הפעילות גברה מאוד בשנים 1945 – 1944, עד שאירעו מספר התנגשויות בין אנשי הפלמ"ח לבין אנשי חיל הספר, אשר לאחריהן הצטמצמה באופן משמעותי ההעפלה המאורגנת. בנוסף – בסוף שנת 1945 נחשפו שליחי המוסד לעליה ב' שפעלו שם והוחזרו לארץ.
1947 – 1946 – העלייה המאורגנת אכן נפסקה, אולם היו רבים שעלו באופן עצמאי בעזרת מבריחים ערבים. הגורמים לעלייה: אמנם שליחי המוסד לעליה ב' ראו את העלייה כאקט אידיאולוגי, הם היו מודעים לעובדה כי רובם הגדול של העולים עושים זאת ממניעים כלכליים ומרצון להגיע למקום בטוח יותר, בו יפתחו בפניהם אפשרויות כלכליות שלא עמדו בפניהם בסוריה, בה המצב הכלכלי היה קשה מאוד.
דרכי העלייה: ממפקדי האוכלוסין עולה כי למרות שפעילות המוסד לעליה ב' הייתה נמרצת מאוד בין השנים 1945- 1944, לא חלה עליה משמעותית במספר העולים מסוריה. משמע – הרצון לעלות היה קיים, ופשוט היה נוח יותר לעולים להשתמש בשירותי אנשי המוסד, כיוון שזה פטר אותם מן הצורך למצוא את המבריחים בעצמם.
ערי המוצא: חלב- 510, דמשק- 182, בירות- 100, סאמשילי- 37. קהילות דמשק וחלב היו דומות בגדלן, אולם הפעילות הציונית בדמשק הייתה נרחבת ומסועפת הרבה ביותר מזו שבחלב. על רקע זה בולט במיוחד ריבוי העולים מחלב לעומת העולים מדמשק.
קהילת חלב: מתוארת כקהילה מאוד קוסמו-פוליטי, בעלת מגוון עצום של זרמים ועמים בתוכה. ההפרדה בין המשפחות המבוססות למשפחות החלשות הייתה מאוד ברורה, והתבטאה בתחומי עיסוק, חופש הבחירה כיצד לחיות את חייך ואף באזור המגורים, אשר היה נפרד. העלייה מחלב הייתה מורכבת בעיקר מבני השכבות החלשות. משנת 1944 התרחשה ממש "התפרקות גטאות" שם, ויותר ממחצית היהודים שחיו בגטו עלו לא"י.
בני השכבה המבוססת לא נטו לעלות ארצה. חוקרים מעריכים כי היה זה הגורם הכלכלי אשר הניא אותם מלעלות, ולא תהליך של חילון והתבוללות, אשר בניגוד לקהילות אחרות, לא אפיין את השכבה המבוססת של קהילת חלב, אשר נודעה כמאוד שמרנית.

עליית הילדים מסוריה – עליית האלף: (1945) מניעים: עליית הילדים הייתה יוזמה של שליחי הסוכנות בסוריה.
הגישה הכללית באותה תקופה הייתה שיש "לחסל את הגולה " ולהציל כל יהודי שנשאר בגולה. השליחים ששהו בסוריה ראו את מצב הילדים, אשר תוארו בפיהם כ "מתגוללים באשפתות, מוכים טראכומה וכל מכה טרייה". הם הבינו כי אורח החיים ה"פרימיטיבי והתבוסתני" הוא אמנם טבעם של ההורים, אולם את הילדים הצעירים ניתן עדין להכווין לעבודה עברית, ולהופכם ל"צברים עליזים".
לסיכום – מטרות עליית הילדים:
א. למנוע את רדיפת היהודים בגולה.
ב. להפוך את הילדים מיהודים גלותיים מנוונים לצברים ארצישראליים חדשים.
ג. לחזק את הישוב היהודי בארץ מספרית ומוראלית.


תגובתם של ההורים:
לאחר שביצעו שליחי המוסד בסוריה את כל עבודות ההכנה בארץ, ושכנעו את הגורמים הרלוונטיים כי עליית הילדים הינה חיוני וחשוב, הגיעה השעה לשכנע את ההורים. למרב הפתעתם של השליחים, ההורים התנגדו נחרצות לפירוק התא המשפחתי והפרדת הילדים מן ההורים.
השכנועים הראשוניים לא צלחו כלל, ויותר מכך, מנהיגי הקהילה אף גינו את השליחים. הניסיון השני פנה אל ההיבט הכלכלי. שליחי המוסד הבטיחו תשלום לכל ילד אשר יצליח לשכנע את הוריו לאשר לו לעלות. שיטה זו הוכחה כאפקטיבית יותר, ואט אט החלו להשתכנע ההורים לשלוח את ילדיהם.
עובדה נוספת אשר תרמה לשינוי הגישה הייתה יציאת כוחות צרפת מסוריה והפיכתה למדינה עצמאית. עם שינוי המשטר הוטלו הגבלות כבדות מאוד על החינוך, אשר במסגרתם אולצו היהודים להפסיק ללמד בשפה הצרפתית ולפיכך לסגור את כל בתי הספר של רשת אליאנס. הותר ללמד רק תלמוד תורה, ואף זאת תחת הגבלות חמורות. כ- 70% מן הלימודים נדרשו להיעשות בשפה הצרפתית, ורק 30% הנותרים יכלו להיות מוקדשים ללימודי קודש ושפות נוספות. עם סגירת רשת אליאנס, שלחו העשירים את ילדיהם לבתי ספר בבירות, ואילו ילדי השכבות החלשות נשארו ברחובות.
לסיכום, המניע העיקרי אשר שכנע את ההורים לשלוח את ילדיהם לבסוף היה כלכלי – חינוכי. הם הבינו כי ייטב לילדיהם לעלות לא"י, שם יקבלו חינוך (אשר לא היה ניתן להשיג בסוריה עקב שינוי המשטר) וכלכלה, ואף למשפחות הנשארות ייטב שכן עול פרנסת הילדים יקטן.

העלייה מסוריה ולבנון – תאריכים חשובים:
1923 – 1919- העלייה השלישית – עליה של כ- 350 יהודים מסוריה ולבנון.
1931 – 1924 – העלייה הרביעית – עליה של כ- 800 יהודים מסוריה ולבנון.
1936 - 1932- גידול משמעותי בעלייה מסוריה (2868 עולים) עקב השפל הכלכלי העולמי אשר פגע גם בסוריה. (בעוד שהמצב בישראל דווקא השתפר).
1942- תחילת התארגנות אנשי המוסד לעליה ב' בסוריה.
סוף 1943- ניסיון ראשון של העפלה מאורגנת מסוריה 1945 – 1944 – גלים גדולים של עליה מאורגנת מסוריה ולבנון.
סוף 1945 – התנגשויות אלימות בין אנשי הפלמ"ח לאנשי חיל הספר, חשיפת השליחים בסוריה והחזרתם לא"י. כתוצאה מכך – הפסקת העלייה המאורגנת, עליה באופן עצמאי ע"י מבריחים ערביים.
1345 – עליית הילדים – עליית האלף.