פרק חמישי: חופש ודטרמיניזם

פרק חמישי מתוך מטאפיזיקה/ריצ'רד טיילור: חופש ודטרמיניזם

לטענתו של טיילור, הדטרמיניזם הוא דבר די ברור להבנה. על-אף שאנשים מעטים ניסחו את הרעיון המדויק, אנו חיים עם הכרה מלאה בדטרמיניזם. דטרמיניזם הוא התפישה על פיה כל דבר בעולם הוא בעל סיבה מוקדמת, שכל מה שיקרה הוא תוצאה של מה שעכשיו, ומה שהיה מתחילת הזמן. בעולם הדטרמיניסטי ההבדל היחיד בין עבר הווה ועתיד הוא מה אתה חווה עכשיו, מה כבר חווית, ומה אתה עתיד לחוות, כיוון שהעתיד קבוע ומוחלט בדיוק כמו העבר. אם העולם של היום הוא דטרמיניסטי, אז גם העתיד והעבר הם דטרמיניסטיים. אם-כן, זוהי נקודת הפתיחה: העולם נראה דטרמיניסטי, עד כדי כך שאנו משתמשים בדטרמיניזם ביום-יום, אנו מניחים שלכל דבר יש סיבה, אם נגע בתנור לוהט נזיז את ידנו מהר, ונניח שהצריבה הגיעה מהתנור, ולא מדבר אחר, הגיון כזה קיים אפילו אצל בעלי חיים. ועכשיו מגיע טיילור לבעיה, אם העולם דטרמיניסטי פירושו שכל דבר שאני עושה היה בלתי נמנע לחלוטין, ועל כן, כיצד יש מקום לאחריות מוסרית? כלומר, כיצד ניתן לשפוט מישהו לטובה או לרעה כאשר מעשיו היו תוצאה של שרשרת תגובות שעליה לא הייתה לו כל שליטה. הבעיה בניסוח פשוט ביותר היא: לפי התיאוריה הדטרמיניסטית הכל קבוע מראש, כלומר אין שליטה על פעולותיי ועל כן אין לי אחריות מוסרית, בדיוק כמו אדם ההולך בשנתו. טיילור מציג כעת כמה דרכים ליישב שתי תפישות אלה, כלומר של אחריות מוסרית ושל דטרמיניזם. הניסיון הראשון שטיילור מציג של ניסיון ליישב בין הדטרמיניזם לאחריות המוסרית, הוא ניסיון פסיבי. הקביעה היא שמוסר ודטרמיניזם קיימים ביחד. טיילור מתנגד לתפיסה זו, הוא אומר שפילוסופים מאמינים בדטרמיניזם אך ממשיכים להשתמש בלים כגון "מידה טובה, גנאי, שבח וגמול", אך מלים אלה מאבדות לדעתו את משמעותן, מכיוון שהשימוש שלהן הוא בייחוס אחריות לאדם מסוים על גורלו. -נקודה למחשבה: פרפרזה על דבריו של מרק נזננסקי, כיתת פילוסופיה 2007: "טיילור טוען שהמוסר איבד את ערכו בעולם דטרמיניסטי, אך הוא מתעלם מעצם היותו של המוסר גלגל במכונה הדטרמיניסטית, השפעתו של המוסר היא בכך שהוא עצמו מוביל אותנו לפעול באופן מוסרי, ולשפר את חיינו ואת איכות החברה" כעת מציג טיילור את המתודה (שיטה) שלו לחקירה. ראשית הוא מציין שהוא מתרכז באספקט המטאפיזי של המחקר, כלומר על הבנת המציאות, ולא על האספקט המוסרי. שנית, הוא מחליט לחפש נתונים יציבים, שבהם ישתמש כדי לבנות תיאוריה, כי כפי שהוא אומר "שומה עלינו להתאים את התיאוריות שלנו לנתונים ולא לנסות ולהתאים את הנתונים לתיאוריה". הוא יחפש ראשית נתונים שאותם יודעים בוודאות, ואם לא ימצא כאלו, אז כאלה שנראה שאנחנו יודעים, ואם לא ימצא כאלה, אז נתונים שבהם אנו יותר בטוחים מאשר בתיאוריה הזו. בכל מקרה, הנתונים בהם טיילור בוחר הם הבאיה: 1) לעתים אני שוקל בדעתי מה לעשות. 2) לעתים מעשי תלויים בי. שני נתונים אלה נראים לו בטוחים למדי, ולפחות יותר בטוחים מהדטרמיניזם. כעת קובע טיילור כמה דברים על שיקול דעת ו"זה תלוי בי.

שיקול דעת: כאשר טיילור מתייחס לשיקול דעת הוא מתכוון למעין מחשבה שלפני מעשה, אני מחליט מה לעשות. מה לדעת טיילור ניתן לדעת על שיקול הדעת? ניתן לדעת מתי לא ניתן לשקול בדעתי. -אני לא יכול לשקול בדעתי מה תהיה התנהגותו של אחר, כיוון ששקילה היא מעין החלטה, והתנהגותו של אחר היא החלטה שלו. -אני לא יכול לשקול בדעתי מה לעשות בעבר או בהווה, אלא רק בעתיד, כיוון שהעבר קרה וההווה קורה, ואני אינני יכול לבחור מה לעשות בהם עוד, אני יכול כמובן לבחור בעתיד המאוד קרוב, שלעתים נראה כמו הווה. -אני לא יכול לשקול מה לעשות אם אני יודע מה אני עומד לעשות. אני יכול לשנות את דעתי, אבל אם עשיתי זאת, אז לא ידעתי באמת מה אני עומד לעשות. אם אני יודע באמת, אין מקום לשיקול דעת, ההחלטה הוחלטה. -אני לא יכול לשקול בדעתי אם אינני מאמין שמעשי תלויים בי. האדם הנופל מצוק איננו שוקל בדעתו אם ליפול או לא, כוח המשיכה מושך אותו ללא כל הסתייגות. הוא יכול לשקול אם להתהפך או לא, הוא יכול לשקול לצרוח, אבל עצם נפילתו היא לא עניין לשיקול. "זה תלוי בי": מה פירושו? ם דבר תלוי בי אני מסוגל לעשות אותו, ואני מסוגל לא לעשות אותו, הקביעה שהנפילה שלי מצוק תלויה בי, כי אני יכול ליפול, היא חסרת משמעות, כיוון שאין כל אפשרות אחרת. כעת יגדיר טיילור מהו החופש, על-מנת להגיע לדיון בין הדטרמיניזם לחופש (כי לדעתו אחריות מוסרית דורשת חופש). אם כן, גם החופש קשה להגדרה, אבל טיילור אומר שאם פעולה היא חופשית אז לפחות אין שום דבר המאלץ אותי לעשות פעולה זו או אחרת, ואין דבר המונע ממני מלעשות פעולה זו. אולם, לדעתו של טיילור הגדרה זו אינה מספיקה, אולם לכך נגיע מאוחר יותר. כעת, טיילור אומר שיש שמאמינים שזהו החופש, ומכך נגזר רעיון הדטרמיניזם הרך. לפי טיילור ישנם שלושה עקרונות לדטרמיניזם הרך: 1)"התזה הדטרמיניסטית היא אמיתי ומשום כך של התנהגות אנושית, רצונית או בלתי רצונית כמו גם כל התנהגות אחרת, נובעת מתוך תנאים מוקדמים, שאינם מאפשרים התנהגות אחרת-בקיצור כל התנהגות אנושית נקבעת סיבתית" אין הרבה מה לומר, זהו דטרמיניזם. 2) "עם זאת, כל התנהגות רצונית היא חופשית, באותה מידה שאינה נכפית מבחוץ" כלומר, אם אין אילוץ מחוץ לי לעשות פעולה או מניעה אז היא חופשית. 3) "בהעדר מכשולים ואילוצים, גורמיה של התנהגות רצונית הם מצבים, אירועים, או תנאים המצויים בפועל עצמו, כלומר פעולות רצונו או בחירותיו, החלטותיו, תשוקותיו, וכיוצא בזה. כלומר, טענת הדטרמיניזם הרך היא שיש חופש, אבל החופש הוא במובן שהאדם חופשי לפעול לפי רצונותיו, אשר מניעים אותו, הרצונות נגרמים באמצעות סיבתיות. טיילור אינו מאמין בנכונות הדטרמיניזם הרך. הוא מפריך את טענותיו בשתי דרכים. ראשית הוא מצביע על האבסורד. האמירה שרצונותיי הם שגורמים את פעולותיי, אבל אלו נגרמים, זהו לא תיאור של חופש, אתה לגמרי לא חופשי, פשוט ברחת שלב אחד אחורה (כלומר, במקום להסתכל על פעולותיי הסתכלת על רצונותיי) כדי להתחמק מהשאלה, אם רצונותייך נגרמים, ורצונותייך גורמים למעשיך, אז לפי "כלל מעבר" (והרי הדטרמיניזם מכריח סיבתיות קפדנית, אם א' גורם לב' וב' גורם לג' אז א' גרם לג'), פעולותייך נגרמות על ידי דטרמיניזם. שנית, הוא מציע דוגמא. הדוגמא היא של אדם שנשלט על ידי פיסיולוג גאון. הפיסיולוג שולט בכל רצונותיו באמצעות כימיקלים, באופן זה הוא יכול לגרום לאדם לרצות להרים את ידו והוא ירים את ידו. זהו תיאור של אדם חופשי באמצעות הדטרמיניזם הרך, כיוון שהוא יכול לעשות כל מה שהוא רוצה. אך זהו תיאור מושלם של בובה. כעת, פונה טיילור לתיאור האינדטרמיניזם. מכיוון שטיילור דטרמיניסט, הוא ינסה לשכנע אותנו שהאינדטרמיניזם הוא גם לא תיאוריה סבירה. טענתו היא שגם באי דטרמיניזם אין חופש. זאת מכיוון שפעולותיך נגרמות ללא כל סיבה, אז אין כל קשר בין רציותיך לבין התוצאה. כמו-כן, אם הרציות גורמות לפעולות והרציות הן בלתי נגרמות, אז הרצונות הם שרירותיים, ולבסוף אנו עדיין פועלים באופן שרירותי. כעת, אומר טיילור, שאף אחת מהתיאוריות לא מתיישבת עם הנתונים, והוא פונה להתבונן בנכונות הנתונים. כעת מציג טיילור את תיאוריית הפועל. אין שום דבר מיוחד בה, זוהי פשוט התפישה שלנו של המציאות. התפישה היא שבפעולה חופשית אני הוא הסיבה לפעולה, והתנאים הקודמים אינם מחייבים דווקא את הפעולה הזאת. כלומר, חופש פירושו לעשות פעולה בלי שום דבר שמכריח אותך לעשות אותה. לטענתו של טיילור התיאוריה הזו היא הבעיה בהבנת החופש. הטעות בתיאוריה היא שהיא מחייבת שימוש בשני מושגים מטאפיזיים מוזרים, אשר אינם מוגדרים חוץ מאשר בשביל תיאוריה זאת. ראשית, המושג של "אני" אשר אינו פשוט אוסף של תגובות פיזיקליות, אלא משהו מעבר. ושנית, הרעיון שאני יכול להיות "סיבה ראשונית של משהו", למרות ששום דבר אחר הוא לא סיבה ראשונית בעולם, כל דבר אחר נגרם. לכן, טיילור סבור שתיאוריית הפועל היא שגויה, ומכאן נגזרת טענתו הסופית, העולם דטרמיניסטי, ואין בו אחריות מוסרית. התורה שלו היא הפטאליזם, לפיה כל דבר נקבע מראש, ולא יכל להיות אחר בשום אופן. לטענתו כל דטרמיניסט צריך לקבל את הפטאליזם כתוצאה ישירה של הדטרמיניזם.

כעת, נביט ברעיונותיו של טיילור מעיניהם של שני פילוסופים נוספים, קאנט ואפלטון. ובכן, קאנט התייחס לדטרמיניזם. קאנט מפריד בין ה"נומינה", העולם כפי שהוא, ל"פנומינה", העולם כפי שאנו תופשים אותו. סיבתיות לפי קאנט היא אחת מהקטיגוריות באמצעותן אנו תופשים את המציאות (ישנן שבע), ועל כן נראה לנו שהעולם הוא דטרמיניסטי, אולם, מכיוון שאנו מעונינים בדיון מוסרי, עלינו להניח שבנומינה יש חופש רצון. דעה זאת אמנם אינה מנומקת, אך היא מסייעת לקבל את הדטרמיניזם שנראה כמעט ברור בעולמנו, וגם את האחריות המוסרית יחדיו.

אפלטון אמנם חי בתקופה בה לא היה דיון בנושא הדטרמיניזם, אך מכתביו נראה שאפשר להגיד שהוא היה מסכים עם הדטרמיניזם, הסכמה חלקית. הוא אכן מאמין שאדם הוא תוצאה של חינוכו, התורשה שלו וכדומה, אולם כנראה היה אומר, שלמרות שהנטיות המשפיעות על האדם קבועות מראש, עדיין יש בידו לעשות את חייו לחיים טובים, מכיוון שזוהי הנטייה החזקה ביותר שלו. אפלטון סבור שאנשים שלא חונכו כיאות חיים באופן דטרמיניסטי לחלוטין, הם נסחפים לאן שהם נסחפים אחרי רצונותיהם. האנשים בעלי המידות לעומת זאת מסוגלים בכל זאת לחיות חיים טובים, הם חופשיים לספק את כל חלקי נפשם, אפילו אם רצונותיהם ועצם השאיפה לחיים טובים הם תוצאה של סיבתיות שלא תלויה בהם. במובן זה, אפלטון היה משווה את האדם לעלה הנסחף בנהר, כאשר מחובר אליו מנוע. כל אדם בוחר האם להדליק את המנוע או לא, וכמה חזק להפעיל אותו. העלה אמנם מכוון לכיוון אחד, אבל כמה רחוק יגיע היא שאלה של כמה ישלוט ביכולות הפנימיות ביותר שלו, היכולות שמאפשרות לו לחיות טוב, המידות.