אחרי מותי / חיים נחמן ביאליק

אחרי מותי

השיר שייך לקבוצת שירי הווידוי של ביאליק. הסיטואציה היא היפוטתית, אחרי מותי: לאחר מותי עליכם לספוד לי כך: "היה איש וראו איננו עוד..." על כן לא עלה בידו להשלים את שיריו.

בית ב' הכינור הוא מטאפורה לשירתו. בעצם הפריטה על נימי הכינור נחשפת הנפש במלואה, והיא ממללת. את כל רזי ליבו הגיד לכינור וידו דובבה את כל הנימין. למרות זאת המשורר מחבל בגאולה העצמית כי "רז אחד בקרבו הכחיד". המשורר בכוונת מכוון הכחיד את הרז, הוא כובש אותו בליבו ומתעלם ממנו בכח רצונו. אתבעותיו מפזזות סביב הרז הכמוס אך נימה אחת נשארה, נימה אילמה, עד היום. ביטוי לא יכול להיות גילוי שלם לעולם כי רז אחד ונימה אחת מצליחים לחמוק מהביטוי השירי של המשורר.

בית ג' מוסיף על הקושי, כל המאמצים משני הצדדים, הן מצד הנימה כלפי המשורר והן מצד המשורר כלפי הנימה אינם מועילים והגאולה לא באה. כל אותם הימים שהמשורר פרט על כל הנימין האחרות רעדה הנימה האחת דומם. בהכפלת המילה דומם מהדהדת דומיה מתוחה, ובכך סדרת הפעלים המתוחים קובעת מתיחות, צפיה לפורקן, כמו שמצפים למשיח שמתמהמה (אחד מי"ג העיקרים של הרמב"ם הוא: "אני מאמין בביאת המשיח, שאף על פי שיתמהמה, עם כל זאת אני מאמין"). המשיח הפרטי של הנימה מתמהמה ולא בא והנימה "בנהימה טמירה שועה-לו". במילה נהימה יש כבר התחלה של הבעה כלשהיא, אך הנהימה היא טמירה - חבויה, בלתי מתגלה ובלתי נגאלת.

מתוך מסגרת השיר - הבית הפותח והבית הסוגר, נשמעת הכרת האסון שהאבידה היא אבידה לעד, למרות כל המאמצים נותרה הנימה אילמת. למרות שהשיר נשמע באוזני נמענים זהו אפקט רטורי בלבד. הבעיה היא בין המשורר לבין עמקי נשמתו. יש בשיר חריזה חופשית, הבתים הולכים ומתרחבים, יש בשיר הדרגתיות, המילה "לו" חוזרת הרבה פעמים.