ראי אדמה / שאול טשרניחובסקי
על שאול טשרניחובסקי
בתקופה של שנות ה-20-30, שני משוררים דגולים – טשרניחובסקי וביאליק, מתחרים על תואר "המשורר הלאומי" וביאליק זוכה בו, בצדק, כיוון שהוא כותב על חווית התלישות שהיא החוויה המרכזית של הדור הזה. ביאליק לא כתב בארץ כיוון שלא הצליח לעבור לכתיבה בהטעמה ספרדית (שהייתה מקובלת בארץ) ואילו טשרניחובסקי מצליח לעשות את המעבר וחלק גדול משיריו נכתבו בארץ. טשרניחובסקי לא כותב על התלישות – הוא בן למשפחה מתבוללת, הוא למד באוניברסיטה – הוא מודרני. דבר זה הפך את טשרניחובסקי לחביב הדור הצעיר עד שנות ה-50 – הוא דיבר בשפתם ועל חוויותיהם – הם נקשרו יותר אליו מאשר אל ביאליק התלוש.
רקע לשיר
השיר נכתב ב-1938, בתקופת המרד הערבי שגובה קורבנות מהיישובים העבריים תחת המנדט הבריטי – השיר מדבר על שכול. אנחנו בתקופה של מחתרות והאפשרות להתגונן מצומצמת וישנה גם תחושה ששלטונות המנדט לא הוגנים כלפי היהודים – ישנה תחושה קשה, בייחוד כאשר נופלים אנשים. טשרניחובסקי מתייחס ביצירתו אל החוויה הזו.
המטפורה בשיר
מטפורה – מחברת שדות סמנטיים (לשוניים) למהות חדשה. יש כאן אנלוגיה בין הקבורה לבין השתילה – הקבורה היא סיום של מעגל החיים. טשרניחובסקי הופך את הקבורה לשתילה – אנחנו נותנים לאדמה את הטובים בבנינו (זרעים), והשתילה היא פתיחה של מעגל חיים חדש. יש בדבר זה יסוד של נחמה, שהרי קבורה של אנשים צעירים היא דבר איום, אך הנחמה היא שהדבר לא לשווא – יצמח מכך דבר חדש. יש כאן רמיזה גם למטפורה ידועה בתרבות העברית – "האדם הוא עץ השדה" ובשירה העברית יש לה משמעות רבה.
הבית הראשון
הבית הראשון מדבר על דגנים שמהם יוצרים לחם – מזון מאוד בסיסי.
הבית השני
הבית השני מדבר על פרחים – נזרעו ליופי. יש לנו אנשים שהם בסיסיים, שורשיים, והם עסוקים בדברים השורשיים ויש את האנשים שעוסקים ביופי – אמנות וכו'. החיים מורכבים משילוב של שני סוגי האנשים – אנו זקוקים לשני הסוגים של האנשים. אנחנו צריכים את הדברים הבסיסיים, אך גם את היופי. גם אלה וגם אלה מתקבלים (במהותם) באדמה. יש כאן האנשה של האדמה – אם גדולה שנותנת את החיים לכולם (וגם לוקחת). לטשרניחובסקי יש אמירה לאומית – נכון, אנחנו מקריבים את בנינו, אך לא לשווא. מתוך קורבנם יצמח משהו חדש וטוב – זה עצוב ונורא, אך לא לשווא. באמירה "ארץ אוכלת יושביה" זה לא כך, והשיר למעשה סותר אמירה זו ומעורר תקווה. מדובר כאן גם באופן מפורש על מותם אל אנשים צעירים – הפרחים רעננים, בטרם נבטם – הם צעירים, עוד לא הספיקו להתבגר. הדבר מעורר תקווה – אם נשתול משהו זקן, לא יצמח ממנו כלום, אך אם נשתול שתיל קטן, סביר להניח שיצמח משהו גדול ויפה. הדבר מעורר תקווה שכן בדרך כלל הדבר הפוך כשמתים צעירים – במותם של צעירים יש המחצה גדולה אך השיר מעורר תקווה.
הבית השלישי
כאן מדובר במפורש על נוער טהר-חלומות – הם טהורים והחיים טרם קלקלו אותם – הטובים שבבנינו, הם נקיי כפיים ולא נדבק בהם שום דבר. ב-2 השורות האחרונות יש מטפורה – האריג בנוי בצורה של שתי וערב – הם כל כך ראשוניים שהם היו רק שתי ועוד לא היו ערב – הם אריג שלא הושלם עדיין! חוטי השתי הם הבסיס של הבד והתם תמיד אותו דבר. הערב מכניס את השוני (הצבעים, רקמות וכו').
הבית הרביעי
האדמה מקבלת את כולם. על כל זרע ששתלנו – מאה צמחים יפרחו. כאן מגיעה הנחמה בשיר, (שערים = כמות של תבואה) וצמחים משובחים יצמחו – קדושים ומלאי כוח. הם הקריבו את חייהם למען העם ומה שיצמח יהיה קדוש לעם. בבית הרביעי חל השינוי – הקבורה הופכת לשתילה והשתילה הופכת את הקבורה למשהו אופטימי עם מבט לעתיד. אם אנו שותלים משהו, הוא עתיד לצמוח והניב פי "מאה שערים" ייבול – המון פירות וייבול אדיר. בשורה השלישית בבית הרביעי – אנו הקרבנו קורבנות ככופר לחיינו, זהו מוות מבורך שמאפשר לנו את החיים. מדובר כאן בשיר לאומי (רב-פאתוס) – מלא התלהבות ורגש, כיאה לדיבור על נושאים לאומיים.
מבנה השיר
- "ראי אדמה כי היינו בזבזנים עד מאוד" – חזרה על משפט זה ב-3 בתים יוצר מבנה של קינה. - יש גם חריזה מושלמת שגם היא יוצרת את הפתוס ומקלה מאוד לזכור אותו. החריזה המושלמת והשפה הגבוהה יוצרות את התחושה של הפתוס והייחוד – השפה גבוהה, תנ"כית מרוממת – אנחנו לא באירוע יומיומי ולכן נדרשת שפה לא יומיומית אלא גבוה ונעלה. - השיר נכתב בהברה ספרדית ולכן הוא נשמע נורא ישראלי ונקלט אצל כולם. - מיתוס האדמה (אדם, גאולת האדמה והדם) יוצר משהו לאומי ומכובד – דם, אדם ואדמה שלובים זה בזה.