יפה נוף / יהודה הלוי

יפה נוף משוש תבל / יהודה הלוי

יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ תֵּבֵל קִרְיָה לְמֶלֶךְ רָב / לָךְ נִכְסְפָה נַפְשִׁי מִפַּאֲתֵי מַעְרָב

הֲמוֹן רַחֲמַי נִכְמָר כִּי אֶזְכְּרָה קֶדֶם / כְּבוֹדֵךְ אֲשֶׁר גָּלָה וְנָוֵךְ אֲשֶׁר חָרָב

וּמִי יִתְּנֵנִי עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים, עַד / אֲרַוֶּה בְדִמְעָתִי עֲפָרֵך וְיִתְעָרָב

דְּרַשְׁתִּיךְ, וְאִם מַלְכֵּךְ אֵין בָּךְ וְאִם בִּמְקוֹם / צְרִי גִּלְעֲדֵך - נָחָשׁ שָׂרָף וְגַם עַקְרָב

הֲלֹא אֶת אֲבָנַיִךְ אֲחוֹנֵן וְאֶשָּׁקֵם / וְטַעַם רְגָבַיִךְ לְפִי מִדְּבַשׁ יֶעְרָב

יפה נוף - על הפיוט

"'כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ' (תהלים קב, טו) - רוצה לומר כי ירושלים אמנם תיבנה כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניה ועפרה". כך חותם ר' יהודה הלוי, אוהבה הגדול של ציון, אליה נכסף וערג - את ספרו הפילוסופי "הכוזרי". שירי אהבה רבים כתב ריה"ל לציון וזהו אחד המפורסמים שבהם. הכותרת בראש השיר אומרת: "ולוֹ (=שיר זה כתב) בהיותו בדרך לירושלים" - אולי היתה זו הדרך הממשית של מסעו הראשון או האחרון אליה ואולי "בהיותו בדרך לירושלים" היא מצבו הנפשי - שכל מהותו היא ההשתוקקות לציון והערגה אליה, וכך, כל חייו היה נוסע אליה - בהקיץ ובחלום.

יפה נוף - פירוש

יְפֵה נוֹף – הנוף היפה, פאר העולם. כינוי חיבה להר ציון וירושלים, עפ"י תהלים מח, ג: יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָב. נוף הוא הענפים הגבוהים שבאילן ופה משמש גם כלשון גובה - הר ציון שנראה למרחוק.

מְשׂוֹשׂ תֵּבֵל - שכל יושבי תבל ששים ושמחים בה. זהו שינוי קל מהפסוק המובא לעיל - לא רק משוש כל הארץ, אלא משוש תבל.

קִרְיָה לְמֶלֶךְ רָב – עיר האלוהים, עירו של המלך, הן מלכו של עולם מלך מלכי המלכים והן מלך בשר ודם, כדוד, על דרך האמור בישעיהו (כט, א) על ירושלים:

לָךְ נִכְסְפָה נַפְשִׁי - אלייך אני מתגעגע ונכסף, על דרך הכתוב בתהלים פד, ג: נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה'.

מִפַּאֲתֵי מַעְרָב - ספרד, שהיא במערבו של העולם ושם ישב המשורר. השימוש במילה פַּאֲתֵי מדגיש ומעצים את תחושת המרחק שלו מירושלים - לא רק שירושלים במזרח והוא במערב, אלא הוא אף מצוי בקצה, בפינה הרחוקה של אותו מערב.

הֲמוֹן רַחֲמַי נִכְמָר - רבים רחמי עלייך והם כמו צורבים אותי. נִכְמָר מלשון נצרב, מתחמם.

כִּי אֶזְכְּרָה קֶדֶם - אזכור ימים מקדם, ימי תפארתך. וגם הדהוד לציון, השוכנת במזרח. כְּבוֹדֵךְ אֲשֶׁר גָּלָה - השכינה, שעל פי המדרש, גלתה עִם עַם ישראל.

וְנָוֵךְ אֲשֶׁר חָרָב - המקדש שחרב.

וּמִי יִתְּנֵנִי עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים - עפ"י הדימוי של הוצאת בני ישראל ממצרים בידי ה' (שמות יט, ד): אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי.

עַד אֲרַוֶּה בְדִמְעָתִי עֲפָרֵך וְיִתְעָרָב - כאשר אשק את אדמתך, דמעותי יתערבו בעפרך.

דְּרַשְׁתִּיךְ - אותך אני מבקש ואלייך אני מייחל.

וְאִם מַלְכֵּךְ אֵין בָּךְ - גם אם מלכך אינו מצוי בתוכך - הן השכינה והן מלכות דוד.

וְאִם בִּמְקוֹם צְרִי גִּלְעֲדֵך - עפ"י חז"ל צרי הוא מין שרף שנוטף מעצי הקטף ושימש לרפואה. עץ קטף מזוהה עם הלִבְנֶה הרפואי וגדל כנראה בארץ הגלעד. המשורר מעמיד כאן דימוי של חיים מול מוות - גם אם במקום תרופות המחיות את האדם...

נָחָשׁ שָׂרָף וְגַם עַקְרָב - מצויים בעלי חיים ארסיים הגורמים למוות...

הֲלֹא אֶת אֲבָנַיִךְ אֲחוֹנֵן וְאֶשָּׁקֵם - בכל זאת ואף על פי כן אני נכסף להגיע אלייך, לנשוק באהבה לאבנייך החרבות.

וְטַעַם רְגָבַיִךְ לְפִי מִדְּבַשׁ יֶעְרָב - עפרך יהיה לי טעים יותר מאשר דבש.

תוכן השיר

המשורר מביע בשירו את געגועיו לירושלים שהיא כליל השלימות בעיניו ואת רצונו לעלות אליה, גם אם היא חרבה ושוממה. התחלת הסוגר של הבית הראשון לקוחה מתהילים פ"ד:3 בה רומז המשורר על מרכזיותה של העיר ועל כיסופי העולים לרגל שנכספו להגיע אליה. גם הצירוף הנוסף בסוגר הבית הראשון "פאתי מערב" לא באה לציין רק מיקום גיאוגרפי אלא כדי להדגיש כי הדובר נמצא בסוף העולם וכן להעמיד את ה"מזרח" הנכסף, המסמל, בין השאר את העבר המפואר, מול ה"מערב" הנדחה, המסמל את ההווה ואת השעבוד. לצירוף "פאתי מערב" ל"לך נכספה נפשי" הנלווית התבטאות מיוחדת המבטאת כנראה, מצד אחד את התעצמות רגשותיו של הדובר ומצד שני את יחסו המיוחד של המשורר אל הדברים, שעליהם "נכמרו רחמיו". היחס הוא של קרבה ממשית, כקרבת אם אל בנה -"כי נכמרו על בנה" מלכים א' ג' 26, או "כי נכמרו רחמיו אל אחיו" , בראשית מ"ג, 30. שלושה דברים גורמים להתעצמות רגשותיו של הדובר, כאשר הוא נזכר בהם: "כי אזכרה קדם, כבודך אשר גלה ונוך אשר חרב" (בית שני) הביטוי "כי אזכרה קדם" מלמד ומסמל לא רק את עברה המפואר של ירושלים, אלא גם עברה של האומה כולה בארץ ישראל ("זכרתי ימים מקדם, הגיתי בכל פעלך..." תהילים, קמ"ג, 5 ), או יתכן הביטוי בא על דרך הכתוב בתהילים ע"ז 12: "אזכור מעללי – יה, כי אזכרה מקדם פלאך".

שני מאורעות התרחשו באותו עבר מפואר: גלות העם וחורבן המקדש. הדובר מזכיר את שני המאורעות לא רק כדי להבליט את חשיבותם ומרכזיותם בהיסטוריה של העם אלא כדי לרמוז על השקפת עולמו: האומה היהודית אינה יכולה להתקיים ללא קיומו של בית המקדש. כך כותב ריה"ל בספרו "הכוזרי": "ואנחנו, כשימצא פגע את לבנו, אשר הוא בית מקדשנו- אבדנו, וכאשר ירפא נרפא אנחנו. בין שנהיה רב את המועט, ועל איזה ניין שיהיה, כי מנהיגנו מלכנו והמושל בנו המחזיק אותנו בעניין הזה שאנחנו בו מהפזור והגלות - אל חי" (הכוזרי, מאמר שני, סעיף ל"ב).

הזכרת הגלות והחורבן המקדש מדגישים את חומרת מצבו של הדובר ואת חומרת מצבם של העם והארץ, מה שמגביר את רצונו להיגאל, אך הגאולה לא תיתכן רק בדרך של נס. וכך מהרהר הדובר שיתכן ומי שהעלה את ישראל ממצרים על כנפי נשרים, יעלה אותו מפאתי מערב: "ומי יתנני על כנפי נשרים" ובשמות י"ט 4: "אתם ראיתם, אשר עשיתי למצרים, ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי". המשורר רוצה להגיע על כנפי נשרים לירושלים לרוות בדמעותיו את עפרה, להפריח בהן את שוממותה, כי הוא יודע, שהיא עזובה ושוממה, מקום "נחש", שרף ועקרב". שיבוץ הלקוח מספר דברים ח', 15 "המוכך במדבר הגדול והנורא: נחש, שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים.." הדובר לא התכוון רק להבליט את מצבה של ירושלים ושל ארץ ישראל, אלא להדגיש, שגם אם הארץ עזובה ושוממה, וגם אם היא "מדבר גדול, אשר אין בו מים", וגם אם היא חסרה שלטון יהודי, יש לדרוש בשלומה, להתעניין בה ולדאוג לה. יתרה מזו, צריכים לעלות אליה, כדי להתרפק על אבניה ולחונן אותן, כי הן שרידי עברן המפואר של ירושלים והאומה. לא די בהתרפקות ערטילאית, יש צורך לגעת ממש באבנים ולהשתמש בהן בבנייתה מחדש של הארץ השוממה- בחינת מיזוג העבר עם ההווה והעתיד.

תפארת הפתיחה:

יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ תֵּבֵל קִרְיָה לְמֶלֶךְ רָב / לָךְ נִכְסְפָה נַפְשִׁי מִפַּאֲתֵי מַעְרָב

חריזה משותפת לדלת ולסוגר. הבית הראשון מרכז את רעיון השיר- געגועים לציון

חרוז מבריח

רָב,

מַעְרָב

חָרָב

יִתְעָרָב

עַקְרָב

יֶעְרָב

חריזה זו רב (על דרך השיר "לבי במזרח") מביעה את געגועיו הרבים לציון

אקרוסטיכון

יהודה

יְ  פֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ תֵּבֵל קִרְיָה לְמֶלֶךְ רָב  / לָךְ נִכְסְפָה נַפְשִׁי מִפַּאֲתֵי מַעְרָב 
 
הֲ  מוֹן רַחֲמַי נִכְמָר כִּי אֶזְכְּרָה קֶדֶם /  כְּבוֹדֵךְ אֲשֶׁר גָּלָה וְנָוֵךְ אֲשֶׁר חָרָב 
 
וּ  מִי יִתְּנֵנִי עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים, עַד /  אֲרַוֶּה בְדִמְעָתִי עֲפָרֵך וְיִתְעָרָב  

דְּ רַשְׁתִּיךְ, וְאִם מַלְכֵּךְ אֵין בָּךְ וְאִם בִּמְקוֹם   / צְרִי גִּלְעֲדֵך - נָחָשׁ שָׂרָף וְגַם עַקְרָב 
 
הֲ לֹא אֶת אֲבָנַיִךְ אֲחוֹנֵן וְאֶשָּׁקֵם / וְטַעַם רְגָבַיִךְ לְפִי מִדְּבַשׁ יֶעְרָב  

כינויי ירושלים

יפה נוף

משוש תבל

קריה למלך רב

מטפורות

קריה למלך רב

נווך חרב

כנפי נשרים

ארוה בדמעתי עפרך

טעם רגביך לפי מדבש יערב

האנשה

נכספה נפשי

כבודך גלה

הזמן בשיר

העבר:

ההווה:

שיבוצים:

תהילים מ"ח: 3 "יְפֵה נוֹף, מְשׂוֹשׂ כָּל-הָאָרֶץ: הַר-צִיּוֹן, יַרְכְּתֵי צָפוֹן; קִרְיַת, מֶלֶךְ רָב."

                                                                          [ניתוח לא סופי]