דת

גרסה מ־00:50, 15 בינואר 2007 מאת Neveg (שיחה | תרומות) (←‏פלורליזם דתי)
(הבדל) ←גרסא ישנה יותר | צפה בגרסא נוכחית (הבדל) | גרסא חדשה יותר→ (הבדל)

הקדמה

הסוציולוגיה של הדת מאחדת בין ניתוח דמוגרפי של גופים דתיים לבין נסיונות להבין את המרכיבים השונים של הדתיות. כמו כן, ישנם מחקרים סוציולוגיים של הדת שהם אתנוגרפיים בטבעם; הם מנסים להבין את ההתנהגות הדתית מנקודת המבט של המאמינים.

חשוב להדגיש בתחילת הפרק כי הסוציולוגים החוקרים את הדת אינם מעריכים באופן חיובי או שלילי את הדת, אלא מנסים להבין אותה. אולם, מחקר של הדת מנקודת המבט הסוציולוגית עשויה להיות בעייתית כלפי האמונות הדתיות מכיוון שהיא מציבה הסברים אלטרנטיבים למרכיבים רבים מהחוייה הדתית.

הגדרות של הדת

נקודת ההתחלה לכל מחקר של הדת צריכה להיות הגדרה של המושד. דבר זה חשוב במיוחד במחקר הדת, מכיוון שההגדרה תלויה בקבוצות אותן אנו מקבלים כחלק מהניתוח. שלושה הגדרות כלליות הוצעו, ונדון בהם להלן. לכל אחת מההגדרות יש יתרונות וחסרונות, אך באופן כללי ניתן לראות כי ההגדרה של הדת בה משתמשים תלויה בשאלות עליהם אנו מנסים לענות.

קדושה לעומת חולין

יתכן כי ההגדרה המוכרת ביותר של הדת היא זו של אמיל דורקהיים. דורקהיים טען כי ההגדרה של הדת מבוססת על ההבדלה בין דברים קדושים (נבדלים מהיומיומי) לבין דברים שהם חולים (יומיומיים). האלמנטים הקדושים בחיים החברתיים הם אלה שמרכיבים את הדת.

לדוגמא, ספר התורה ביהדות הוא קדוש ומתייחסים אליו בכבוד והיראה. ההתייחסות אל ספר התורה שונה מאד מהיחס אל דברים כמו מכוניות או צעצועים, שרוב האנשים אינם רואים כקדושים. אולם, יש לזכור כי יש שמתייחסים גם אל מכוניות (או אפילו צעצועים) כדברים קדושים, כמעט כמו שמתייחסים אל ספר התורה. כאן אנו נפגשים בבעייתיות אחת של ההגדרה – על פיה ניתן לכלול גם דברים שבדרך כלל לא נחשבים כדברים דתיים. לפיכך, ההגדרה רחבה מאד ועשויה לכלול היבטים רבים של החיים החברתיים. לדוגמא, אם כי רוב האנשים בארצות הברית לא רואים את הלאומיות שלהם כדת, הם אכן מתייחסים לדגל, לעיר הבירה, ולמונומנטים לאומיים אחרים כקדושים במידה מסויימת. תחת הגדרה זו, לאומיות תחשב לדת.

דת כשאלה אקזסטנציאליסטית

הגדרה מקובלת אחרת לדת בין מדעני החברה (בעיקר פסיכולוגים חברתיים) רואה את הדת כנסיון לענות על שאלות אקזסטנציאליסטיות (לדוגמא, "האם יש חיים לאחר המוות?"). הגדרה זו רואה את הדת באור פונקציונאלי מכיוון שהיא ממלאת תפקיד מסוים בחברה. כמו בטיפולוגיית הקדושה/חולין, ישנה ביקורת כלפי הגדרה זו כרחבה מדי. לדוגמא, על פי הגדרה זו, אדם שמשתתף בטקסים דתיים מדי שבוע אך אינו מנסה לענות על שאלות אקזסטנציאליסטיות לא יחשב לדתי. בקיצוניות השניה, אתאיסט שמאמין כי הקיום נגמר עם המוות הפיזי יחשב כדתי מכיוון שהוא ניסה לענות על שאלה אקזסטנציאליסטית חשובה.

דת כעלטבעי

הגדרה מדעית שלישית רואה את הדת כאמונות הקולקטיוויות והריטואלים של קבוצה ביחס לעלטבעי (טיילור 1976). גישה זו לדת מחלקת, לעתים באופן לא ברור לחלוטין, בין אמונות וריטואלים המתייחסים לתופעות אמפיריות ומוגדרות לבין אלה שמתייחסים לתופעות לא מוגדרות כמו רוחות, אלים או מלאכים. גם להגדרה זו יש את הבעיות שלה, מכיון שניתן לטעון כי היא תכלול גם אתאיסטים בעלי עמדה מסוימת נגד הקיום של אל (או אלים). אך מכיוון שהאמונות והריטואלים אמורים להיות של קבוצה, אפשר לומר כי הגדרה זו מוציאה אתאיסטים מן הכלל. למרות הבעיות עם ההגדרה הזו, היא הקרובה ביותר להבנה המסורתית (והפופלרית) למהי דת.

טיפולוגיית הכנסיה-כת

לאחר שהגדרנו דת, נעבור כעת לאחת לאחת מהמיונים השכיחים ביותר בסוציולוגיה להבדלה בין סוגים שונים של דת. מקורותיה של סכמה זו בכתביו של מקס ובר, אך היא התפתחה רבות מאז. הרעיון הבסיסי הוא שיש שאפשר להציב את הדתות השונות לאורך רצף אחד, מהמגמה המחאתית של "כתות" ועד לשיווי משקל הנשמר על ידי "כנסיות". לאורך רצף זה יש עוד כמה אפשרויות, שנדון בהן בהמשך. הקורא עשוי לשים לב לכך שהגדרות רבות המשמשות סוציולוגיים משמשים בדיבור היומיומי באופן בלתי מוגדר. בסוציולוגיה, יש להגדרות אלה משמעות ספציפית מאד, ולא ניתן להחליף ביניהן.

לפני שנתאר את סוגי הדתות השונות, חשוב להבין כי מיון זה הוא דוגמא טובה למה שמכונה "סוגים אידיאליים". אלה הם דוגמאות "טהורות" לקטגוריות. מכיוון שיש גיוון משמעותי בתוך כל דת ובין הדתות השונות, לא כל דת תתאים בדיוק ל"סוג האידאלי" שלה. אף על פי כן, סכמת המיון הזו מועילה מכיון שהיא גם מתארת בקווים כלליים את תהליך ההתפתחות של הדתות.

כנסיה

הסוג הראשון של הדת היא "כנסיה". "כנסיה" מתארת דתות שכוללות בתוכן את כל הביטוי הדתי בחברה. דתות מסוג זה הן טוטליות, ואינן מקבלות תחרות דתית. הם גם שואפות לספק ראיית עולם טוטלית למאמיניהם, ולרוב קשורות גם למבנים הכלכליים והפוליטיים של החברה.

ג'ונסטון (1997) מספק את ששת המאפיינים של כנסיה:

  1. טוענות לאוניברסאליות, כוללות את כל חברי החברה בשורותיהן, ויש להן נטייה חזקה להשוות בין 'אזרחות' ל'חברות'.
  2. שואפות למונופוליזם דתי ומנסות להעלים כל תחרות דתית
  3. מקורבות מאד למדינה ולכוחות החילוניים – פעמים רבות יש חפיפה באחראויות ביניהן וחיזוק הדדי.
  4. מאורגנות כמוסד ביורוקטי היררכי עם חלוקת עבודה מורכבת
  5. מעסיקות כמורה מקצועית בעלת חינוך מיוחד והסכמה פורמלית
  6. מקבלות חברים חדשים על ידי ריבוי טבעי וחיברות של ילדים לשורותיהן.
  7. מאפשרות גיוון פנימי על ידי יצירת קבוצות שונות בתוך הכנסיה (לדוגמא, מסדרי נזירים) במקום יצירת דתות חדשות

הדוגמא הקלאסית ל"כנסיה" היא הכנסיה הקומאית הקתולית, במיוחד בעבר. כיום, הכנסיה הרומאית הקתולית נכנסה לקטגוריית ה"עדה" (denomination) בשל פלורליזם דתי ותחרות בין הדתות. דבר זה נכון במיוחד כלפי קתוליות בארצות הברית. בארצות דרום אמריקאיות רבות, לא היה מעבר מ"כנסיה" ל"עדה", מכיוון שרוב האזרחים שם הם קתולים.

עדות

ה"עדה" מצויה בין הכנסיה לכת על הרצף. עדות נוצרות כאשר הכנסיה מאבדת את המונופול הדתי שלה בחברה. עדה היא דת אחת מבין רבות. כאשר כנסיה או כת נעשית לעדה, יש גם שינויים במאפיינים שלהן. ג'ונסטון מונה שמונה מאפיינים של עדות:

  1. דומות לכנסיות ושונות מכתות בכך שהן ביחסים טובים עם המדינה והכוחות החילוניים ואף עשויות לנסות להשפיע על הממשל לעתים
  2. שומרות על יחס סובלני ואף חברותי כלפי עדות אחרות תחת פלורליזם דתי
  3. מסתמכות בעיקר על ריבוי טבעי בשביל הגדלת החברות בהן, אם כי הן גם מקבלות מומרים; יש גם שפועלות להמרת דת
  4. מקבלות את העיקרון של דוקטרינה משתנה, ומקבלות גיוון ודיון תיאולוגי מסוים
  5. בעלות ריטואלים ופולחן קבוע למדי, שאינם מעודדים ביטוי רגשי ספונטני
  6. מכשירות ומעסיקות כמורה מקצועית, שצריכה להגיע לרף מסוים על מנת לקבל הסמכה
  7. מקבלות מעורבות פחותה של החברים בה מאשר כתות, אך יותר מעורבות מכנסיות
  8. לעתים רבות חבריה הם מהמעמדות הגבוהים והבינוניים

רוב הגופים הדתיים העיקריים בארצות הברית הם עדות (לדוגמא, בפטיסטים, מתודיסטים, לותרנים).

כתות

"כתות" הן קבוצות דתיות חדשות שנוצרו על מנת למחות כנגד אלמנטים בדת האם שלהן (לרוב, עדה). הן ברדך כלל נתונות להאשמות של כפירה בדת האם; פעמים רבות, הם מתנגדים למגמות ליברליות בהתפתחות העדתית ותומכים בשיבה לדת ה"אמיתית".

מנהיגים של תנועות כיתתיות מגיעים פעמים רבות ממעמד סוציו-אקונומי נמוך יותר מחברי העדה המקורית, מרכיב של התפתחות כיתתית שאינו מובן כל צרכו. רוב החוקרים חושבים כי כשהיווצרות כת קשורה להבדלים במעמד חברתי היא קשורה לנסיון לפצות על החסרונות הקיימים במעמד החברתי הנמוך. תוצאה שכיחה של גורמים אלה היא שבתיאולוגיה של הכת יש חוסר אהדה לסממנים של עושר.

עובדה מעניינת נוספת על כתות היא שלאחר שהן נוצרות, הן יכולות להמשיך רק בשלושה דרכים – התפרקות, מיסוד, או התפתחות עתידית לעדה. אם החברות בכת קטנה, היא תתפרק. אם היא גדלה, הכת מחוייבת לאמץ את המאפיינים של העדות על מנת לשמר את הדסר (לדוגמא, ביורוקרטיה, דוקטרינה ברורה וכו'). ואפילו אם מספר החברים אינו גדל או גדל לאט, נורמות יתפתחו שיגדירו את הפעילויות וההתנהגות של הקבוצה. התפתחות של נורמות מביאה לירידה בספונטניות, שהיא בדרך כלל אחת מהסיבות העיקריות למשיכה לכתות. אימוץ מאפיינים עדתיים יכולה להפוך את הכת לעדה ממשית, או, אם נעשה נסיון מתמיד לשמר חלק מהספונטניות ואת מרכיבי המחאה של הכת, התוצאה תהיה "כת ממוסדת". כתות ממוסדות נמצאות בחצי הדרך בין כתות לעדות על הרצף של התפתחות דתית, ומאפייניהם מתאימים בחלקן לעדות וחלקן לכתות. דוגמאות הם ההוטריטים והאמיש.

רוב העדות הידועות של ארצות הברית החלו ככתות שפרשו מעדות (או כנסיות, במקרה של לותרניזם), כמו הבפטיסטים והמתודיסטים.

תנועות דתיות חדשות

כתות יכולות להיות דת חדשה לגמרי ולא להגיע מדתות אם (באנגלית, cult במקום sect). המאפיין שמבדיל ביניהם היא שהם אינם מבקשים לשוב לדת "טהורה" אלא לקבל דבר חדש לגמרי, או דבר שהיה ואבד לחלוטין (לדוגמא, כתבי קודש אבודים או נבואה חדשה). בכתות כאלה גם יש סיכוי גבוה יותר להנהגה בידי מנהיגים כריסמטיים מאשר קבוצות דתיות אחרות, ומנהיגים אלה הם בדרך כלל האנשים שמביאים את המרכיב החדש או האבוד שהוא המוקד של הכת (לדוגמא, ספר מורמון). כתות כאלה גם נוהגות להביא ליצור תיאולוגיות איזוטריות יותר ממקורות רבים, והן מדגישות את היחיד. כתות כאלה בדרך כלל נוטות למשוך אליהן את האנשים שבשולי החברה (אם כי זה אינו תמיד המצב). הן בדרך כלל ממוקמות בערים, שם הן יכולות למשוך קהל רב. לבסוף, הכתות האלה הן לרוב קצרות ימים, מאחר שהן תלויות במנהיג שלהן, שבזמן כלשהו מת או נדחה מסיבה אחרת.

כתות כאלה גם הן עשויות להתפתח לעדות. כאשר הן גדלות, הם מפתחות ביורוקרטיה ומאפיינים אחרים של עדות.

לבסוף, יש לציין כי יש מגמה במחקר המדעי לכנות "כתות" כ"תנועות דתיות חדשות", וזאת מכיוון שהמילה "כת" קיבלה משמעות שלילית. יש לזכור כי שלושה מהדתות הגדולות בעולם כיום החלו את דרכן ככתות – הבודהיזם, האיסלאם והנצרות.

תיאוריות של דת

רבים מהסוציולוגים המוקדמים (לדוגמא, מרקס ודורקהיים) פיתחו תיאוריות המנסות להסביר את הדת. בנוסף לגישות קלאסיות אלה להבנת הדת, נציע בהמשך הסבר מודרני להמשך קיומה של הדת בעולם המודרני, יחד עם הסבר חברתי-פסיכולוגי שינסה להסביר את המשיכה התמידית של הדת. תיאוריות אלה ניגשות לדת מכיוונים שונים, כשהם מנסים להסביר: 1. את הפונקציה של הדת בחברה; 2. את התפקיד של הדת בחיי היחיד. ו3. את המהות והמקור של הדת.

פונקציונאליזם מבני

הגישה הפונקציונאליסטית-מבנית לדת מושרשת בכתביו של אמיל דורקהיים על הדת (1912). דורקהיים טען כי הדת היא, במובן מסוים, הפולחן העצמי של החברה. על פי גישה זו, דורקהיים הציע שלדת יש שלושה פונקציות עיקריות בחברה:

  1. אחדות חברתית - הדת עוזרת לשמר את הסולידריות החברתית על ידי ריטואלים ואמונות משותפות.
  2. שליטה חברתית – עקרונות מוסריים ונורמות המבוססות על הדת עוזרות לשמור על קונפורמיות ושליטה בתוך החברה; הדת גם עוזרת להעניק לגיטימיות למערכת הפוליטית.
  3. נתינת מטרה ומשמעות – הדת יכולה לספק תשובות לשאלות אקזסטנציאליות (ראה הגישה החברתית-פסיכולוגית להלן).

הביקורת העיקרית כלפי גישה זו היא שהיא אינה מתייחס לבעיות בתפקוד של הדת. לדוגמא, דת יכולה לשמש גם על מנת להצדיק טרוריזם ואלימות. הדת היתה פעמים רבות ההצדקה ואף המוטיווציה למלחמה. במידה מסוימת, שימוש זה הוא עדיין בתחומי הפונקציונאליזם המבני מכיוון שהדת מספקת אחידות חברתית בין חברי קבוצה אחת בקונפליקט (לדוגמא, האחידות החברתית של הקבוצה הטרוריסטית היא גבוהה), אך במובן הרחב יותר, הדת מביאה לקונפליקט, ולא פותרת אותו.

קונפליקט חברתי

גישת הקונפליקט החברתי מושרשת בניתוח של מרקס את הקפטליזם. לפי מרקס, לדת יש תפקיד חשוב בשימור הסטטוס-קוו. מרקס טען כי הדת היא בעצם כלי של הבורגנות בנסיון לשמור על השקט מצד הפרולטריון. מרקס טען כי הדת יכולה לעשות זאת על ידי הבטחת גמול בעולם הבא במקום בעולם הזה. על רקע זה יש להבין את הציטוט המפורסם, "הדת היא האנחה של היצור המדוכא, הרגש של עולם חסר רגש, והנשמה במצב חסר-נשמה. היא האופיום של העם... ביטול הדת כאושר המדומה של העם היא תנאי לאושרם האמיתי". מרקס התכוון כי על הפרולטריון להתמרד בדת ובאשליות שלה על אודות גמולים בעולם הבא בכדי שיוכלו למרוד בבורגנות ולשלוט באמצעי הייצור כך שהם יוכלו לקבל את גמולם המגיע להם בעולם הזה. כך, גישת הקונפליקט החברתי לדת מדגישה כיצד היא פועלת לשמר את חוסר השוויון החברתי על ידי חינוך לתממונת עולם שמצדיק דיכוי כזה.

יש לציין כאן כי הגישה של מרקס לסוציולוגיה היתה ביקורתית בכך שהיא תמכה בשינוי המצב הקיים (בניגוד לגישת ה"ידע לשמו"). לפיכך, מרקס נקט בדעה מסויימת על קיומה של הדת – שיש לבטל אותה.

בנייה חברתית

גישת ה"בנייה החברתית" לדת מציגה הסבר טבעי של מקורות הדת. ברגר (1967) הניח את היסוד לגישה זו, "הדת התוצאה של תהליך אנושי, שעל ידו נוסד עולם קדוש. כלומר, הדת היא קוסמיזציה (בניית קוסמוס) במצב של קדושה. שימוש במילה קדושה בהקשר זה מתייחס לכוח מיסתורי ועצום, שונה מהאדם אך קשור אליו, שמאמינים כי הוא קיים באובייקטים מסויימים של החויה". במלים אחרות, עבור גישה זו, הדת אינה נוצרת על ידי (או עבור) ישויות על טבעיות, אלא היא תוצאה של הגדרה של אלמנטים מסויימים בחברה כקדושים על ידיה. אלמנטים אלה לאחר מכן עוברים אובייקטביזציה בחברה כך שהם מקבלים קיום ממשי משלהם בעיני החברה. כתוצאה מכך, הם יכולים לפעול על האדם.

אלמנט חשוב נוסף של החברה שברגר דן בו בתיאור גישה זו היא הרעיון של "מבני מהימנות". על פי ברגר,

"המציאות של העולם הנוצרי תלויה בקיומם של מבנים חברתיים שבהם המציאות הזו ברורה מאליה ושבהם דורות רבים של בני אדם מחונכים באופן כזה שהעולם הזה יהיה אמיתי עבורם. כאשר מבנה המהימנות הזה מאבד מערכו או מרציפותו, העולם הנוצרי מתחיל ליפול והמציאות שלו כבר אינה נראית כאמת ברורה מאליה".

בקיצור, מבני מהימנות הם האלמנטים החברתיים שמעניקים את התמיכה למערכת אמונות (לאו דווקא דתיות), כמו אנשים, מוסדות, והתהליכים שעל ידיהם האמונות האלה מתפשטות, לדוגמא, חיברות. אלמנט חשוב נוסף אותו יש לקחת בחשבון מוזכר על ידי ברגר, "כאשר חברה שלמה משמשת כמבנה המהימנות לעולם דתי מסוים, כל התהליכים החברתיים החשובים בתוכה חוברים יחד לחזק את המציאות של העולם הזה". במלים אחרות, בחברות מסוימות, כל מרכיב בחברה פועל על מנת לחזק את מערכת האמונות. דוגמא טובה לחברה כזו היום היא האיסלאם, שם כל החברה מובנית בכדי לחזק את האמונה באיסלאם כ"מציאות".

פלורליזם דתי

פלורליזם דתי הוא האמונה כי ניתן להתעלות על הבדלים בין דתות שונות ועל קונפליקטים עדתיים בתוך הדת. עבור רוב הדתות, פלורליזם דתי מיוסד על הבנה לא-מילולית של המסורות הדתיות של אותה דת, וכך מאפשרים כבוד הדדי בין דתות וחיפוש המכנה המשותף העמוק, בלי להתפס לנושאים שוליים. אפשר לסכם גישה זו ככזו שמתנגדת להתמקדות בהבדלים לא חשובים, ומתרכזת באמונות המשותפות לדתות.

קיומו של פלורליזם דתי תלוי בקיום חופש דת. חופש דת הוא כאשר לדתות שונות באיזור מסויים יש זכויות פולחן וביטוי זהות או דומות. חופש הדת נחלש כאשר לדת אחת ניתנות זכויות הנמנעות מדתות אחרות, כמו בארצות אירופאיות מסוימות שם יש לקתוליות או לצורות מסוימות של פרוטסטנטיות מעמד מיוחד. חופש דת לא הייה קיים כלל בארצות קומוניסטיות בהן המדינה מגבילה או מונעת את הביטוי הדתי של אמונה דתית ולפעמים אף מדכאת באופן פעיל דתות מסוימות (לדוגמא, בצפון קוריאה).

יש שטענו כי הפלורליזם הדתי הוא שאיפשר את הקיום המתמיד של הדת בארצות הברית. גישה תיאורטית זו (מור 1994) מציעה כי מכיוון שאף דת לא קיבלה מונופול בארצות הברית, הפלורליזם הדתי הביא לכך שהדתות בארצות הברית הפכו לארגונים קפיטליסטיים. לפיכך, יש לראות את הדתות בארצות הברית כארגונים קפטילסטיים המוכרות את סחורתן בשוק תחרותי ביותר. הפלורליזם הדתי הביא לגישה צרכנית: אנשים צורכים דת כפי שהם צורכים מוצרים אחרים. מכיוון שהדתות היו מוצלחות יחסית בשיווק עצמי בתחום הפסיכולוגיה והחברתי (ראה להלן), הן הצליחו.

פסיכולוגי-חברתי

הסיבה החברתית-פסיכולוגית העיקרית שדתות ממשיכות להתקיים היא שהן עונות על שאלות קיומיות שלמדע קשה, אם לא בלתי אפשרי, לענות עליהן. לדוגמא, המדע אינו יכול לענות על שאלת החיים לאחר המוות, חוץ מאשר לספק הסבר ביולוגי למתרחש. המדע גם אינו יכול להסביר מהי המטרה הגבוהה יותר של חייו של האדם (חוץ מהתרבות). לבסוף, המדע אינו יכול להוכיח או לסתור את קיומה של ישות עילאית.

מחקרים מראים כי פחד הוא גורם בהמרה דתית. אלטמייר והונסברגר (1997), בספרם "המרות מדהימות", מציינים כי אחד מהסיבות העיקריות לכך שאנשים מחפשים דת היא הפחד מפני הלא נודע; ובייחוד, הפחד מפני המוות ומה שקורה אחריו. אם כי פחד אינו מניע את כל האנשים המאמינים, הוא בהחלט מניע עבור חלקם. הדת יכולה לספק תשובה שלא ניתן לסתור אותה לגבי השאלה של החיים לאחר המוות. תשובות כאלה עשויות להקל על אנשים שרוצים לדעת מה יקרה להם אחרי שימותו.

הדת כנותנת מטרה לחיים גם היא מוטיווציה על פי החוקרים לעיל. חוקרים אחרים גם הם מצביעים על הגורם הזה כהסבר לעניין המתמשך בדת. חוקרים אחרים מציינים כי אחד מהאלמנטים החשובים באושר בחיים הוא מטרה. הוא אף מוסיף נתון שמתאים יחסית לדת – בכדי שהאושר יהיה מרבי, על המטרה להיות קשה אך אפשרית. "מטרה קשה אך אפשרית" היא תיאור טוב של המטרות שהדת לרוב מציבה. על המאמינים לעבוד לקראת הגאולה/השחרור, אך עליהם להאמין כי ניתן להגיע אליה.

ניתן לייחס את האמונה באל לסיבות לעיל, אך היא גם קשורה לחיברות. אם ההורים של מישהו היו דתיים בתקופה שהוא גדל, מסתבר כי גם הוא יהיה דתי כשיגדל. ילדים מחונכים לדתיות על ידי הוריהם וחבריהם, וכתוצאה מכך הם בדרך כלל נשארים בתוך הדת, וכן להפך – ילדים הגדלים בבתים חילוניים, לרוב נשארים חילוניים. כמובן שישנם יוצאי דופן למקרים אלה.

דתות עולמיות והיסטוריה דתית

אם נשאל סוציולוג מהן הדתות ה"עולמיות", יש להניח כי התשובה תהיה שישנן חמישה דתות כאלה:

  • נצרות
  • הינדואיזם
  • איסלאם
  • בודהיזם
  • יהדות

באופן מסורתי, דתות אלה נחשבו כעולמיות בשל גודלן או/ו השפעתן על החברה. לא נתאר את הדתות האלה כאן, אך הרצה להעיר הערה אחת. ההחלטה כי דתות אלה הן דתות "עולמיות" היא מלאכותית. בהתחשב בחוסר הדמיון בין חמשת הדתות, עצם קיומן ברשימה אחת מפתיעה למדי. שלושה מהן הן "דתות הספר", ושתיים מהן קל ליישם ללא קשר לזהות התרבותית (נצרות ואיסלאם), ואילו שני האחרים כמעט זהים לתרבות בהן הן צמחו (בודהיזם והינדואיזם). בנוסף, לדתות הספר יש ענפים רבים, כמה מהם כל כך שונים זה מזה עד שיש יותר ויכוח בתוך הדת מאשר בין הדתות השונות (לדוגמא, מורמונים כנגד נוצרים פונדמנטליסטים, קתולים לעומת אפיסקופליים). לבסוף, היהדות היא דת קטנה בהרבה מארבעת הדתות האחרות, והיא דת לאומית באופן מובהק, בניגוד לאחרות.

דת וגורמים חברתיים אחרים

דת ומגדר

בסטון (1993) מספק סיכון בהיר של ההבדלים בדתיות בין גברים לנשים יש לזכור כי הנותנים מתייחסים לארצות הברית. בישראל, בגלל הנטיה הגברית של היהדות, הנתונים עשויים להיות שונים למדי:

"ישנן ראיות משמעותיות לכך שלנשים יש סיכוי גבוה יותר להתעניין ולהיות מעורבות בדת מאשר גברים. נשים מעריכות את האמונות הדתיות שלהן כחשובות יותר מאשר הגברים, ויותר מהן מדווחות כי היתה להן חוייה דתית או מיסטית... יותר נשים מגברים מדווחים על השתתפות בטקסים דתיים בשבוע האחרון (46% יחסית ל33%); יותר נשים חברות בכנסיה או בבית כנסת (74% יחסית ל63%); ויותר נשים מדווחות כי הן צופות בתכניות דת (53% כנגד 44%). לנשים יש סיכוי גבוה יותר מגברים לקרוא בתנ"ך לפחות פעם בשבוע (56% כנגד 41%), ומדווחות כי יש להן "אמון רב" בדת המאורגנת (62% כנגד 52%)... בעדות הנוצריות, ככל שמתרחקים מהכנסיות המסורתיות והמיוסדות לכיוונן של עדות חדשות ופחות מסורתיות היחס של נשים לגברים עולה... לסיכום, אם כי ההבדלים אינם תמיד גדולים, הם עקיבים ביותר: נשים דתיות יותר מגברים.

הסבר אחד למעורבות הגדולה יותר של נשים בדת הוא החיברות. בטסון דן ברעיון שיתכן כי נשים עוברות חיברות לתפקידים שבהם הדת מודגשת יותר מאשר בתפקידי הגברים.

דת וגזע

בטסון (1993) נותן סיכום בהיר של ההבדלים בדתיות על פי גזע (בחלוקה לשחורים ולבנים בארצות הברית). לשחורים בארצות הברית יש סיכוי גבוה יותר:

  1. להשתתף בטקסים דתיים
  2. להחזיק באמונות דתיות מסורתיות
  3. לחוות חוויות דתיות
  4. לראות את הדת כחשובה בחיים – גם כמתבגרים וגם כבוגרים

החוקר מייחס את ההבדל בדתיות בין שחורים ללבנים לתפקידים של המוסדות הדתיים אצל השחורים. הדת היא אחת מהמשאבים העיקריים של השחורים מאז הגעתם לארצות הברית. הדת סיפקה תחושה של קהילה ותמיכה לשחורים והיתה גם חשובה מאד בתנועת זכויות האזרח. כתוצאה, לדת היתה תפקיד חשוב בחיים היומיומיים של השחורים.

דת ומעמד

המעמד הסוציואקונומי לרוב קשור יותר לצורה שבה עוסקים בדת ופחות בדרגת הדתיות. חברים במעמדות הנמוכים לרוב מעורבים בדתות פונדמנטליסטיות יותר ובקבוצות כיתתיות. חברים במעמד הבינוני נוטים להשתייך לכנסיות הפורמליות.

דת וחינוך

מחמקר חשוב שפורסם ב1997 בידי ג'ונסון מצייר תמונה ברורה למדי של היחס בין דת לחינוך. ג'ונסון מצא דיכוטומיה בדתיות כתוצאה מחינוך בקולג'. אלה שעוברים את הקולג' כשהם עדיין מאמינים לרוב דתיים יותר מאלה שאינם מגיעים לקולג' כלל, אך נותרים דתיים. מצד שני, אלה שמפסיקים להאמין בקולג' לרוב נעשים הרבה פחות אורתודוקסים ולרוב יכפרו בדת לחלוטין. היחס בין דת לחינוך היא דו-צדדית – החינוך בקולג' מחזק גם את הדת וגם את חוסר הדת. הממצאים של ג'ונסון חשובים במיוחד לאור התיאוריה הפסיכולוגית-חברתית של דיסוננס קוגנטיבי, שטוענת כי אנשים דתיים (לפחות בתחילה) יחזקו את האמונות שלהם לאור הלחצים הנגדיים.

דת ובריאות

לפי בטסון, היחס בין דת לבריאות נפשית מורכבת למדי. על מנת להבין את היחס הזה, יש להבהיר את הסוגים השונים של הדתיות שבסטון חקר. בטסון מבדיל בין שלושה סוגים של דתיות. הוא משאיל מגורדון אלפורט את ההבדלה בין שני סוגים – דתיות חיצונית, אצל אנשים שמתמשים בדת כאמצעי למטרה (לדוגמא, קשרים חברתיים) לבין דתיות פנימית, אצל אנשים שרואים את הדת כמטרה בפני עצמה (לדוגמא, הדת היא התשובה לבעיות החיים). בטסון מוסיף סוג שלישי – דתיות של חיפוש. היא קיימת אצל אנשים ששואלים שאלות כל הזמן, ויתכן כי אינם מאמינים שיש תשובות ברורות לשאלות אלה.

ללא הבדלה לסוגים שונים של דתיות, הדת קשורה לרוב לבריאות נפשית ירודה. אולם, אם מפלחים את הדתיות לסוגיה השונים, הרי שאנשים בעלי דתיות פנימית וחיפושית, הדת מועילה לבריאות הנפשית, ואילו לאנשים בעלי דתיות חיצונית, המעורבות הדתית מלווה בבריאות נפשית ירודה יותר מהממוצע.

עתידה של הדת

למרות התחזיות של תיאורטיקנים וסוציולוגים רבים, הדת ממשיכה לשחק תפקיד חשוב ביותר בחיי אנשים. בארצות הברית, לדוגמא, ההשתתפות בטקסי כנסיה נותרה יציבה למדי במשך כ-40 שנה. באפריקה ודרום אמריקה, עלייתה של הנצרות מתרחשת בקצב מרשים. באפריקה היו 10 מליון נוצרים ב1900, וכיום ההערכות מדברות על 200 מליון נוצרים. העלייה של האיסלאם כדת עולמית גדולה, ובמיוחד ההשפעה החדשה שלה במערב, היא התפתחות חשובה נוספת. לאור ההתפתחויות האלה, על סוציולוגים לערוך חשיבה מחדש על התחזיות המוקדמות על סופה של הדת. בנוסף לעיסוק בחילון ובשינוי של התיאוריה לאור הקיום המתמשך של הדת , יש לדון גם בפונדמנטליזם דתי ותפקידו בחברה כיום.

חילון

חילון הוא מושג מורכב עם הגדרות רבות ורמות משמעויות שונות. יש לציין גם כי לבד מההגדרות הרבות, החילון הוא גם "תיאוריה" וגם "תהליך". בתיאוריה אנו מתכוונים לאמונה של הוגים חשובים (לדוגמא, מרקס, פרויד, ובר ודורקהיים) כי ככל שהחברה תעשה מודרנית יותר תהיה ירידה ברמות הדתיות. הבנה זו של תיאוריית החילון המקובלת כיום משתנה. מרכיב ה"תהליך" של חילון מתייחס לכיצד התיאוריה פועלת למעשה. במובן זה, לחילון יש הגדרות רבות. המשמעות השכיחה ביותר היא ביחס לירידה ברמות הדתיות בחברה, אך משמעות זו היא רחבה ולא ברורה מספיק, ויש להבהיר אותה על פי משמעויות מפורטות יותר.

סומרוויל (1998) הגדיר חמישה שימושים במושג "חילון" בספרות המדעית:

  1. כאשר עוסקים במבנים חברתיים, חילון עשוי להתייחס לדיפרנציאציה. דיפרנציאציה (או התמחות) היא תהליך חלוקת העבודה הגוברת והההתמחות המקצועית בחברה. בחברות מודרניות יש התמחות מקצועית רבה יותר מאשר בחברות שבטיות.
  2. כשעוסקים במוסדות, חילון הוא השינוי של מוסד שפעם נחשב כדתי במהותו למוסד שאינו דתי. דוגמא טובה לחילון מסוג זה היא המעבר של אוניברסיטת הרווארד ממוסד דתי בעיקרו למוסד חילוני.
  3. כשעוסקים בפעילות, חילון הוא המעבר של פעילויות ממוסדות דתיים למוסדות שאינם כאלה. ברוב המאה ה-20 היתה תנועה של מעבר של פעילויות שפעם היו בתחום הדתי (כמו בתי תמחוי) לתחום הלא דתי, לעתים קרובות הממשלתי.
  4. כשעוסקים במנטליות, חילון הוא המעבר מעניינים "סופיים" לעניינים "מיידים". זוהי ההבנה השכיחה ביותר, והשימוש הרגיל של המושג ברמה האינבידואלית. שימוש זה מתייחס באופן ישיר להפחתה בדתיות האישית או בתנועה לסגנון חיים חילוני.
  5. כשעוסקים באוכלוסיות, חילון הוא הירידה ברמות דתיות בחברה כולה. דוגמא להגדרה זו היא השקיעה של הדתות ברוב אירופה המודרנית.

נושאים עכשוויים במחקר החילון

כיום, חילון (על פי הגדרה חמש לעיל) הוא נושא שעוסקים בו בסוציולוגיה של הדת. חוקרים מסויימים (לדוגמא, רודני סטארק) טענו כי רמות הדתיות אינן יורדות (אם כי הם מתמקדים בארצות הברית, שהיא אנומליה יחסית לשאר העולם). מכיוון שטענה זו נראית כנכונה, חוקרים אחרים (לדוגמא, מרק צ'אבס) הגיבו בחידוש המושג נאו-חילון, שמרחיב את ההגדרה של ירידה בדתיות האישית בכך שהם אומרים כי חילון עשוי להתייחס גם לירידה בסמכות הדתית. התומכים בגישה זו יטענו שהדת כבר אינה הסמכות בנושאים כמו תכנון המשפחה, ולפיכך יתכן כי אף שרמות הדתיות של אנשים אינן יורדות בארצות הברית, הסמכות של הדת יורדת ולפיכך מתרחש חילון.

פונדמנטליזם דתי

"פונדמנטליזם" היא תנועה לחזרה למה שנחשב כעקרונות היסוד של הדת. המושג מתייחס במיוחד לכל תת-קבוצה דתית שמתנגדת לקבוצה הדתית הגדולה יותר שהיא חלק שלה, מכיוון שהעקרונות היסודיים של הקבוצה הגדולה יותר הושחתו או הוחלפו בעקרונות אחרים, העויינים את הזהות האמיתית של הדת.

פונדמנטליזם דתי הוא נושא חשוב לסוציולוגים בגלל המקום החשוב שלו בחיים החברתיים, ובמיוחד בפוליטיקה. הגישה הפונדמנטליסטית לפוליטיקה יכולה לפגוע במערכת דמוקרטית בגלל חוסר הרצון שלהם להתפשר. התפשרות היא יסוד חשוב בתהליכים דמוקרטיים רבים.