פרשת ווטרגייט

לפי החוקה האמריקאית אמורות הרשויות השלטוניות השונות,המחוקקת השופטת והמבצעת להגביל אחת את השניה ולוודא שאין כוח אבסולוטי בידיו של גורם יחיד בממשל. בתקופת הנשיא ניקסון המאבק בין הקונגרס לנשיא הוכרע למעשה מכיוון שהנשיא שולט על מקורות עוצמה כאלו שאים בקונגרס הכוח להתחרות. הנושאים שבהם במקור התעסק הבית הלבן,נושאי החוץ והבטחון, נהיה חשובים יותר וסמכותו חלשה גם על נושאים שבמקור לא היה לו סמכויות כגון פיתוח משאבים ומקורות אנרגיה,תכנון כלכלי מדיניות סוציאלית ועוד'. כדי להתמודד עם נושאים אלו גדל משרד הנשיא והפך למעסיק הגדול ביותר במדינה. אפילו בתחום החקיקה הפך הנשיא לחשוב, והרשות המבצעת הציעה בסופו של דבר את רוב החוקים לקונגרס. הנשיא ניקסון החליט להשתמש בעוצמתו הגדולה לא דרך הצינורות המקובלים אלא דרך משרד פרטי שנאמן לנשיא באופן אבסולוטי, שנקרא "כל אנשי הנשיא". פרשת ווטרגייט עצמה התחוללה בעקבות תפיסת אנשים שקשורים לכל אנשי הנשיא בשימת מכשירי ציטוט למפלגה המתחרה. אירוע זה החל חקירה שגילתה מחדלים בתפקוד גוף "כל אנשי הנשיא" והובילה לסערה תקשורתית אשר בסופה פרשו הנשיא נקסון וסגנו וכן בכירים רבים בממשל האמריקאי (וביניהם רבים ממשרד כל אנשי הנשיא) מתפקידם.