ספר הדקדוק הפנימי / גרוסמן דוד

כמו ספוג הוא אוצר בתוכו את התחושות, את המחשבות, את הריחות ואת הצבעים של נעורים קלאסיים. בספר הזה, ספר הדקדוק הפנימי, אנו פוגשים את אהרון, ילד שעושר עולמו הפנימי לא היה מבייש את אוצרות המלך שלמה. לאהרון יש שפה פנימית, יש דקדוק פנימי, שרק הוא עצמו מבין. האחרים בספר – אמו הפולניה הקלאסית, שמזכירה מעט את האם בסרט "אלכס חולה אהבה", אביו הענק טוב הלב שליבו נוטה אחר חמוקיה המפתים של השכנה האלמנה, חברו הטוב גדעון שהולך ומתרחק ממנו ככל שהם מתבגרים וחבריו האחרים, איש מהם אינו מבין מה באמת קורה בתוך עולמו של אהרון. בספר הזה יש כל מה שצריך לנעורים מושלמים ולרומן נעורים מושלם: בגידות ומריבות, חלומות בהקיץ ואכזבות ממשיות, גיבורי ילדות ועלילות מדומיינות בסגנון "חסמבה", מקום מחבוא סודי שאליו אפשר לברוח, חברי אמת וחברים לרגע, שקיעות וזריחות, פרפורי-לב, הרהורי-לב, חרדות, נצחונות קטנים. שנות ההתבגרות במיטבן. אנחנו מלווים את הגיבור בשיאים הכי חזקים שלו וברגעי השפל הכי כואבים ואישיים. בשלב מסוים אנחנו בטוחים שהגיבור יורד מהפסים לקראת התפרקות טוטאלית, גופנית ונפשית. אבל אל דאגה. דויד גרוסמן מרים את גיבורו מאשפתות ומתווה לו נתיב בטוח וברור. בסופו של הספר גם הקוראים מרגישים סוג של התעלות והזדככות. אמנם לא כולנו עברנו תהליך התבגרות מכאיב כל כך אבל כולנו היינו שם. אפשר בקלות למצוא תוצרי תרבות אחרים, שמתארים את אותה תופעת התבגרות: "אלכס חולה אהבה", או הסרט "נמוך" של עידן אלתרמן, ששודר לא מזמן בערוץ 2 ומתאר את אותן חרדות שחווה אהרון בספר הדקדוק הפנימי. יחד עם זאת, מי שרוצה לעבור שוב או להיזכר באמת בחבלי הלידה של אישיות מתהווה, ברעש השבירה של קליפת הביצה, כשבוקע ממנה אדם מבוגר, בפלא הפיכתו של גולם לפרפר – טוב יעשה אם יקרא את הספר הנהדר הזה. התוספת המלהיבה שיש כאן ואין בסרטי נעורים או ברומני נעורים אחרים, היא השפה העברית הנהדרת שבה משתמש דויד גרוסמן. הוא מותח ומגמיש את גבולות השפה, מוציא ביטויים מאובקים מן ה"בוידעם" ואת עולמו ושפתו הפנימית של אהרון הוא בכלל בורא מאפס. הקריאה לא קלה, אבל בסוף הספר אפשר להתפרקד, להיאנח ולומר לעצמך: "אח, איזו התבגרות נהדרת חוויתי דרך הספר הזה!".