הלכתי - יחזקאל פרק כ"ד
יחזקאל פרק כ"ד
חלוקת הפרק לנושאים
- א' - ב' - התחלת המצור על ירושלים
- ג' - ה' - משל הסיר ונתחי הבשר
- ו' - י"ד - פתרון המשל
- ט"ו - י"ח - יחזקאל מצווה לא להתאבל על מות אשתו
- י"ט - כ"ד - משמעות איסור האבל של יחזקאל
- כ"ה - כ"ז - בוא הפליט
פסוקים א' - ב' - התחלת המצור על ירושלים
פסוק א' - "ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית, בחודש העשירי, בעשור לחודש לאמר."
אומר יחזקאל: ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית (לגלות יהויכין או למלכות צדקיהו, זה לא משנה כי מיד כשגלה יהויכין עלה צדקיהו על כסא מלכות יהודה, כמתואר במלכים ב' פרק כ"ד), בחודש העשירי (=בחודש טבת), בעשור (=ביום העשירי) לחודש לאמר.
פסוק ב' - "בן אדם, כתוב לך את שם היום, את עצם היום הזה, סמך מלך בבל אל ירושלים בעצם היום הזה."
בן אדם, כתוב לך את שם היום (בשבוע, כגון: ראשון, שני וכו'), את עצם היום הזה (בחודש), (וכתוב ש) סמך (=התקרב) מלך בבל (=נבוכנצאר וצבאו) אל ירושלים (לעשות עליה מצור) בעצם היום הזה.
פסוקים ג' - ה' - משל הסיר ונתחי הבשר
פסוק ג' - "ומשול אל בית המרי משל, ואמרת אליהם - כה אמר אד-ני ידוד: שפות הסיר שפות, וגם יצוק בו מים."
ומשול (=ואמור) אל בית המרי (=בית ישראל המורדים בי) משל, ואמרת אליהם - כך אמר ה': שפות הסיר שפות (=העמד את הסיר במקום מעמדו [=בכיריים] ), וגם יצוק (=שפוך) בו (=בתוכו) במים.
פסוק ד' - "אסוף נתחיה אליה, כל נתח טוב - ירך וכתף, מבחר עצמים מלא."
אסוף נתחיה אליה (=אסוף והכנס איברים מובחרים לסיר), (אסוף והכנס) כל נתח טוב - ירך (=רגל) וכתף [שהם איברים טובים מלאים בשר], מבחר עצמים מלא (=ומלא את הסיר משאר האיברים המובחרים). הערה: הכתוב פונה אל הסיר בלשון נקבה - למה? כדי לרמז שהסיר נמשל לירושלים (שאליה פונים בלשון נקבה) - רד"ק.
פסוק ה' - "מבחר הצאן לקוח, וגם דור העצמים תחתיה, רתח רתחיה גם בשלו עצמיה בתוכה."
מבחר הצאן לקוח (=קח את האיברים מבשר הצאן המובחר), וגם דור העצמים תחתיה (=ובמקום לשים עצים מתחת לסיר שאיתם תבעיר מדורה מתחתיו, שים עצמות והם ישמשו למדורה), רתח רתחיה גם בשלו עצמיה בתוכה (=הבער את האש ותרתיח את הסיר באופן חזק עד שאפילו האיברים שהם בשר חזק מאוד יתבשלו בתוך הסיר). הנמשל: הנמשל אמנם יכתב בפסוקים הבאים אבל לא כל כך קל להבין אותו מהם, ולכן אני אבאר אותו כאן. הסיר זה ירושלים, והעמדת הסיר בכיריים מסמלת את התקרבות בבל אל ירושלים. שפיכת המים אל הסיר מסמלת שהרבה זמן לא יהיה טוב בירושלים (כי בלי המים הבשר בסיר היה נשרף מהר, אבל עם המים הכל קורה לאט - וכך גם בירושלים - המצור נמשך שנתיים ולא ימים אחדים, וכך הרבה מתו במגפות או ברעב). אסיפת הנתחים מסמלת את כל אנשי יהודה משאר העיירות שברחו מעיירותיהם שנחרבו והתאספו לירושלים. הנתחים הטובים מסמלים את שרי יהודה והגיבורים שלה. המדורה שמתחת לסיר שדולקת מעצמות ולא מעצים מסמלת את עצמות אלו שנרצחו ע"י שרי ומלכי יהודה על לא עול בכפם - העצמות האלו מדליקות את המדורה, ובנמשל הכוונה שהן אלו שגורמות להבאת האסון (כי מכיוון ששרי יהודה ומלכיה רצחו אותם ה' מעניש את ממלכת יהודה ומביא את בבל עליה). הרתחת האש והבישול החזק עד שכולם נשרפים מסמלת שכולם ישרפו ואפילו גבורי יהודה שגם אם הם חזקים מאוד הם בכל זאת ימותו, כמו שחתיכות הבשר הכי חזקות גם ישרפו.
פסוקים ו' - י"ד - פתרון המשל
פסוק ו' - "לכן כה אמר אד-ני ידוד: אוי עיר הדמים! סיר אשר חלאתה בה וחלאתה לא יצאה ממנה! לנתחיה לנתחיה הוציאה, לא נפל עליה גורל!"
(מכיוון שאמרתי את המשל) לכן כך אמר ה' (את פתרונו, את הנמשל): אוי עיר הדמים! (=אוי ואבוי לך ירושלים, עיר ששופכים בה דמים של אנשים חפים מפשע!) סיר אשר חלאתה בה וחלאתה לא יצאה ממנה! (=סיר אשר הזוהמה נמצאת בה ולא עוזבת אותו! והנמשל: עיר אשר החטאים נשארו בה ולא חזרו תושביה בתשובה!) לנתחיה לנתחיה הוציאה, לא נפל עליה גורל! (=הנתחים יוצאים ממנה בנפרד ולא בבת אחת, ולא נפל הגורל על איזה נתח לצאת קודם! והנמשל: לא כל יושבי ירושלים גלו בבת אחת, אלא הם גלו בגלות אחר גלות [כמתואר במלכים ב' פרקים כ"ד - כ"ה] ולא נפל הגורל על מי יגלה קודם!)
פסוק ז' - "כי דמה בתוכה היה, על צחיח סלע שמתהו, לא שפכתהו על הארץ לכסות עליו עפר!"
עונשה של ירושלים בא כי דמה בתוכה היה, על צחיח סלע שמתהו (=כי הדם של האנשים החפים מפשע שנהרגו בה היה בתוך העיר, הוא נשאר על סלעים יבשים), לא שפכתהו על הארץ לכסות עליו עפר! (=לא שפכו את הדם הזה על הארץ שאז הוא היה נבלע ומתכסה בעפר הארץ אלא זה היה דם גלוי לעיני כל!) [אנשי ירושלים אם כן לא שפכו דם בסתר, אלא הם עשו זאת בצורה גלויה ומפורסמת לעיני כל!]
פסוק ח' - "להעלות חמה, לנקום נקם, נתתי את דמה על צחיח סלע לבלתי הכסות!"
וכמידה כנגד מידה: (לכן אני ה' אבוא) להעלות חמה (=לכעוס מאוד), לנקום נקם (=לנקום בירושלים), נתתי את דמה על צחיח סלע לבלתי הכסות! (=אני אגרום לדם של אנשי ירושלים שנהרגו להשאר על הסלעים ולא להעלם, וזאת כדי שאזכור לנקום ברוצחים שבתוכה!)
פסוק ט' - "לכן כה אמר אד-ני ידוד: אוי עיר הדמים! גם אני אגדיל המדורה!"
אומר יחזקאל: (מכיוון שה' זוכר את הדם שנשפך) לכן כך הוא אמר: אוי עיר הדמים! (=פירוש בפסוק ו') גם אני אגדיל המדורה! (=כמו שהגדילו לעשות רשע בעיר הזו כך גם אני אגדיל את המדורה מתחת לסיר, והכוונה היא לומר - גם אני אביא על העיר הזו עונש גדול מאוד!)
פסוק י' - "הרבה העצים הדלק האש, התם הבשר והרקח המרקחה, והעצמות יחרו."
אומר ה' ליחזקאל לעשות עוד מעשים שיסמלו כיצד ה' מגדיל את נקמתו בירושלים: הרבה העצים הדלק האש (=הרבה עצים למדורה שמתחת לסיר [שעד עכשיו דלקה מעצמות] והדלק את האש שמתחתיו), התם הבשר (=כשהבשר יאבד את צורתו ויצטמק מאוד) והרקח המרקחה (=אז שים בשמים על הבשר המצומק), והעצמות יחרו (=וגם העצמות שבסיר יתייבשו מחום האש). הערה: שמים בשמים על בשר מבושל כדי שיהיה יותר טעים לאכילה, ובפעולה זו יש רמז לכך שהרבה ימותו בעיר (מרעב שנגרם ע"י המצור וממגפות) עד שהעיר תחלש ותהיה מוכנה להשמדה ע"י הבבלים.
פסוק י"א - "והעמידה על גחליה רקה, למען תחם וחרה נחושתה, ונתכה בתוכה טומאתה, תתם חלאתה."
והעמידה על גחליה רקה (=והעמד את הסיר על הגחלים כשהוא ריק מן התבשיל שהיה בו כי כל התבשיל כבר נשרף), למען תחם וחרה נחושתה (=ועשה זאת כדי שהסיר יתחמם ותתייבש תחתיתו), ונתכה בתוכה טומאתה, תתם חלאתה (=והזוהמה [שראינו בפסוק ו'] הדבוקה לצדדי הסיר תהיה מומסת בסיר, ותיעלם). [אם כן, יחזקאל מצווה לשרוף את הסיר עצמו וכך גם הזוהמה (=הלכלוך) שהיה בו יעלם - והנמשל הוא שה' הולך לשרוף את כל העיר ולרוקן אותה מתושביה, וכך יכופר לעוונות שלהם.]
פסוק י"ב - "תאונים הלאת, ולא תצא ממנה רבת חלאתה באש חלאתה."
תאונים הלאת (=בשקרים ורמאויות ייגעת את העניים), ולא תצא ממנה רבת חלאתה (=ולכן כל הרשעים הרבים שבך לא יצאו ממך) באש חלאתה (=אלא רק באש הם יצאו, כלומר רק ע"י מוות הם יצאו ממך). הערה: מכאן אנחנו רואים שהחלאות (=הזוהמות, הלכלוכים) שבסיר הם משל לרשעים שבירושלים.
פסוק י"ג - "בטומאתך זימה, יען טיהרתיך ולא טהרת מטומאתך - לא תטהרי עוד עד הניחי את חמתי בך!"
בטומאתך זימה (=בטומאה שלך נמצא גם זימה, שהיא עצות עמוקות והשתקעות המחשבה בזנות, ואי אפשר להסיר אותה ע"י האש - מלבי"ם), (ואם כן) יען טיהרתיך ולא טהרת מטומאתך (=מכיוון שניסיתי לטהר אותך מהזנות ע"י שליחת נביאים אלייך שיחזירו אותך למוטב ולא טהרת את עצמך) - (לכן) לא תטהרי עוד עד הניחי את חמתי בך! (=לא תוכלי להטהר עוד עד אשר אשפוך את כעסי עלייך!)
פסוק י"ד - "אני ה' דיברתי באה ועשיתי, לא אפרע ולא אחוס ולא אנחם, כדרכייך וכעלילותייך שפטוך, נאם אד-ני ידוד."
אני ה' דיברתי (כבר הרבה ימים) באה (=שתבוא רעה על העיר הזו) ועשיתי (=ואני הולך לקיים אותה), לא אפרע (=לא אבטל את הרעה הזו) ולא אחוס (=ולא ארחם עליכם) ולא אנחם (=ולא תהיה לי חרטה על המעשה הזה), כדרכיך וכעלילותייך שפטוך (=כפי דרכייך ומעשייך, ירושלים, כך ישפטו אותך הבבלים שהם שליחי לעשות המשפט בכם), נאם אד-ני ידוד (=אלה דברי ה').
פסוקים ט"ו - י"ח - יחזקאל מצווה לא להתאבל על מות אשתו
פסוק ט"ו - "ויהי דבר ה' אלי לאמר."
פסוק ט"ז - "בן אדם, הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה, ולא תספוד ולא תבכה ולא תבוא דמעתך."
בן אדם, הנני לוקח ממך את מחמד עיניך (=אשתך, האהובה עליך) במגפה (=במוות פתאומי כמו מגפה שהורגת בפתאום), ולא תספוד (עליה) ולא תבכה (עליה) ולא תבוא דמעתך (=כנ"ל, וכפילות הדבר באה במילים שונות לחיזוק הענין). הערה: "מחמד עיניך" = אשתך. איך אנחנו יודעים זאת? תשובה: מהמשך הקטע (פסוק י"ח) בו כתוב "ותמות אשתי בערב".
פסוק י"ז - "האנק דום, מתים אבל לא תעשה, פארך חבוש עליך, ונעליך תשים ברגליך, ולא תעטה על שפם, ולחם אנשים לא תאכל."
האנק דום (=האנקה [=הזעקה] שלך על אשתך תהיה בדממה שאף אדם לא ישמע אותה), מתים אבל לא תעשה (=על אשתך המתה אבל לא תעשה), פארך (=מגבעת ראש) חבוש עליך [בניגוד לאבל שלא לובש מגבעות], ונעליך תשים ברגליך [בניגוד לאבל שלא נועל נעליים], ולא תעטה על שפם (=ולא תכסה את פניך בשיער - ראו הערה), ולחם אנשים לא תאכל (=ואל תאכל סעודת הבראה, שזו הסעודה הראשונה לאחר קבורת המת, והאבל אוכל בסעודה זו מאוכל של אחרים ולא מאוכל שלו). הערה: פעם מי שהיה אבל היה מגדל שיער על כל הפנים שלו (חוץ מהעיניים והאף כמובן) - והיום כבר לא נוהגים כך. הערה: "האנק דם" - יש מפרשים כך: דום מלהאנק, אל תרים קולך. "מתים אבל לא תעשה" - יש מפרשים כך: אבל מתים לא תעשה. כלומר יש מפרשים שיש היפוך במילים האלה. הערה: חז"ל למדו (בתלמוד בבלי, מועד קטן, דף ט"ז, עמודים א' - ב') מפסוק זה על מנהגי אבלות.
פסוק י"ח - "ואדבר אל העם בבוקר, ותמות אשתי בערב, ואעש בבוקר כאשר צויתי."
ואדבר (את דברי הנבואה [שראינו בפסוקים ט"ו - י"ז] ) אל העם בבוקר, ותמות אשתי בערב, ואעש בבוקר (שלמחרת) כאשר צויתי (=כפי שצוותי לעשות - שלא לנהוג מנהגי אבלות).
פסוקים י"ט - כ"ד - משמעות איסור האבל של יחזקאל
פסוק י"ט - "ויאמרו אלי העם: הלוא תגיד לנו מה אלה לנו כי אתה עושה?"
ויאמרו אלי העם: הלוא (=האם לא) תגיד לנו מה אלה לנו (=מה הדברים האלה מרמזים עלינו) כי אתה עושה (=שאתה עושה)? [כלומר: האם לא תגיד לנו מה הדברים האלה שאתה עושה מרמזים עלינו? (והכוונה לדברים שראינו בפסוקים ט"ז - י"ז, כלומר למנהגי האבלות).] פסוק כ' - "ואומר אליהם: דבר ה' היה אלי לאמר."
פסוק כ"א - "אמור לבית ישראל - כה אמר אד-ני ידוד: הנני מחלל את מקדשי, גאון עוזכם, מחמד עיניכם ומחמל נפשכם, ובניכם ובנותיכם אשר עזבתם - בחרב יפולו."
אמור לבית ישראל - כך אמר ה': הנני (=הנה אני) מחלל (=מביא אויב שיחלל) את מקדשי (=את בית המקדש), (שהוא) גאון עוזכם (=הגאוה הלאומית שלכם), מחמד עיניכם (=בנין יפה ומהודר) ומחמל נפשכם (=הדבר שנפשכם חומלת [=מרחמת] עליו), ובניכם ובנותיכם אשר עזבתם (=אשר תעזבו אותם בירושלים כשאתם תצאו לגלות) - בחרב יפולו (=ימותו).
פסוק כ"ב - "ועשיתם כאשר עשיתי: על שפם לא תעטו, ולחם אנשים לא תאכלו."
ועשיתם כאשר (=כמו שאני) עשיתי: על שפם... (=פירוש בפסוק י"ז). הערה: הפרשנים מעירים שישראל לא ינהגו מנהגי אבלות בגלל 2 סיבות אפשריות:
1) כולם יהיו אבלים ולא יהיה מי שינחם את חבירו. (ואבלות עושים רק מתי שיש מי שינחם)
2) הם יפחדו להתאבל לפני הבבלים, כי הם פוחדים מהם.
פסוק כ"ג - "ופארכם על ראשיכם, ונעליכם ברגליכם, לא תספדו ולא תבכו, ונמקותם בעוונותיכם, ונהמתם איש אל אחיו."
ופארכם... (=פירוש בפסוקים ט"ז - י"ז), ונמקתם בעוונותיכם (=ותרקבו ותמסו בגלל עוונותיכם), ונהמתם איש אל אחיו (=ומכאב לב אתם תשאגו ותאנחו על המצב הרע שלכם איש עם אחיו).
פסוק כ"ד - "והיה יחזקאל לכם למופת, ככל אשר עשה תעשו בבואה, וידעתם כי אני ה'."
והיה יחזקאל לכם למופת (=לאות וסימן), ככל אשר עשה תעשו בבואה (=כמו שהוא עשה כך אתם תעשו כשתבוא הרעה [=חורבן בית המקדש ואיבוד בניכם ובנותיכם] עליכם), וידעתם כי אני ה'. הערה: "והיה יחזקאל לכם.." - ?? צריך להיות כתוב "והייתי לכם"! הסבר: מכיוון שיחזקאל מדבר בשם ה', כלומר הוא אומר את מה שה' אומר לו להגיד - לכן הוא אומר כך.
פסוקים כ"ה - כ"ז - בוא הפליט
פסוק כ"ה - "ואתה בן אדם, הלוא ביום קחתי מהם את מעוזם, משוש תפארתם, את מחמד עיניהם ואת משא נפשם - בניהם ובנותיהם."
ואתה בן אדם, הלוא ביום קחתי מהם את מעוזם (=ביום שבו אקח את בית המקדש שהוא בטחונם), משוש תפארתם (=והוא בנין שבו הם שמחים ומתפארים), (ביום שבו אקח) את מחמד עיניהם (=מה שהם אוהבים) ואת משא נפשם (=את מה שנפשם מתנשאת בו) - (שהם) בניהם ובנותיהם. הערה: הפירוש לפסוק זה הוא לפי מצודת דוד. מצודת דוד אומר שהביטויים "מעוזם" ו"משוש תפארתם" הם כינויים לבית המקדש, והביטויים "מחמד עיניהם" ו"משא נפשם" הם כינויים לבניהם ובנותיהם. מצודת דוד מפרש זאת ע"פ טעמי המקרא, כי במילה "תפארתם" בא טעם מפסיק (אתנחתא). הערה: הפסוק שלנו התחיל "ביום שבו אקח..." ולא כתוב מה יקרה! הסבר: יפורט מה יקרה ב 2 הפסוקים הבאים.
פסוק כ"ו - "ביום ההוא יבוא הפליט אליך להשמעות אזנים."
ביום ההוא (=בעת ההיא) יבוא הפליט (מירושלים) אליך (=אליך, לבבל) להשמעות אזנים (=להשמיע לאוזניך את השמועה על חורבן ירושלים ובית המקדש). הערה: "ביום ההוא" - למה אי אפשר לפרש ביום עצמו ממש? תשובה: כי זה לא הגיוני! לא הגיוני שבאותו יום יבוא הפליט מירושלים עד לבבל.
פסוק כ"ז - "ביום ההוא יפתח פיך את הפליט ותדבר ולא תאלם עוד, והיית להם למופת, וידעו כי אני ה'."
ביום ההוא יפתח פיך את הפליט (=עם ביאתו של הפליט) ותדבר ולא תאלם (=ולא תשתוק) עוד [כפי שיחזקאל צווה בפרק ג' פסוקים כ"ו - כ"ז], והיית להם למופת (=ואז יאמינו לך כמו שמאמינים במופת [=בנס] ), וידעו כי אני ה'. [ויאמינו לו כי הוא כתב את הדברים כבר קודם שהם קרו (פסוק ב' בפרקנו) ולכן, כשישראל שגלו כבר לבבל (בגלות יהויכין שלפני החורבן) ישמעו שאכן היה חורבן - יאמינו לו.]