הלכתי -מלכים ב' פרק ו'

ישעיהו פרק א'

חלוקת הפרק לנושאים:

א' – פתיחה לספר ישעיהו

ב' – ט' – בני ישראל עזבו את ה', והם שרויים ברעה גדולה

י' – כ' – קורבנות שמביאים הרשעים אינם רצויים לה'

כ"א – ל"א – קינה על השחיתות, והבטחה לכלות את הפושעים ולהשיב את הצדק בירושלים כפי שהיה

                  בהתחלה

פסוק א' – פתיחה לספר ישעיהו

פסוק א' – "חזון ישעיהו בן אמוץ, אשר חזה על יהודה וירושלים בימי עוזיהו, יותם,

                אחז, יחזקיהו מלכי יהודה." 

חזון (=דבר הנבואה של) ישעיהו בן אמוץ, אשר חזה (אותו) על יהודה וירושלים (=על מלכות יהודה) בימי המלכים עוזיהו, יותם, אחז ויחזקיהו (=וחזקיהו) – כולם היו מלכי יהודה. [מצודת דוד שואל - ישעיהו גם ניבא על בבל ועל מקומות נוספים ולא רק על יהודה וירושלים! לכן, הוא מסביר שאין מוקדם ומאוחר בספר, ואין הכוונה בפתיחה זו לומר שכל נבואותיו של ישעיהו הם רק על יהודה וירושלים אלא פסוק זה בא לומר שהנבואה בפרק זה היא על יהודה וירושלים. אגב, מצודת דוד מציין בנוסף שספר ישעיהו בכלל צריך לפתוח בפרק ו' ולא בפרק זה, כי אז התחיל ישעיהו את שליחותו כנביא, אבל כפי שאמרנו – אין מוקדם ומאוחר בספר.]

פסוקים ב' – ט' – בני ישראל עזבו את ה', והם שרויים ברעה גדולה

פסוק ב' – "שמעו שמים והאזיני ארץ כי ה' דיבר: בנים גדלתי ורוממתי, והם פשעו בי!"

שמעו שמים (את דברי ה' המתלונן על ישראל) והאזיני ארץ (לדברים אלו) כי ה' דיבר (את הדברים האלו, ולא אני אמרתי אותם), ומביא כעת ישעיהו את דבר ה': בנים גדלתי ורוממתי (=גדלתי את בני ישראל ורוממתי אותם מכל האומות), והם (=אבל הם) פשעו בי (=מרדו בי ועזבו אותי)! הערה: מדוע ישעיהו אמר הפוך בניסוח שלו את הנוסח שאמר משה בפרשת "האזינו" בספר דברים – "האזינו השמיים… ותשמע הארץ"? תשובה: משה היה קרוב לשמיים ואמר להם להאזין, ומהארץ משה היה רחוק ולכן הוא אמר להם לשמוע. ישעיהו לעומת זאת היה ההפך ממשה ולכן אמר ההפך. [רד"ק] הערה: למה ישעיהו מדבר אל השמיים כרבים ואל הארץ כיחידה? תשובה: כי הארץ היא גוף אחד, אבל השמיים, לפי דברי הקדמונים, מורכבים מ 7 רקיעים (=7 שכבות). [מצודת דוד]

פסוק ג' – "ידע שור קונהו, וחמור אבוס בעליו – ישראל לא ידע, עמי לא התבונן!"

ידע שור קונהו (=השור יודע שבעליו קונה אותו ומגדל אותו ודואג לו לצרכיו), וחמור אבוס בעליו (=והחמור יודע ש האבוס [=כלי בו נותנים אוכל לבהמות] שבעליו מכין לו זה דבר טוב) – אבל לעומת זאת, ישראל (שאני האדון שלהם) לא ידע (=לא ידע שאני הוא זה שמטיב להם), עמי לא התבונן (=העם שלי לא התבונן בדרך הטובה [=דרך התורה] שנתתי להם, אלא עזבו הכל בשביל לחטוא)!

פסוק ד' – "הוי! גוי חוטא, עם כבד עון, זרע מרעים, בנים משחיתים, עזבו את ה', נאצו את קדוש

                ישראל, נזרו אחור." 

הוי! (=אוי ואבוי לעם הזה!) גוי חוטא (=עם חוטא), עם כבד עון (=עם שעוונותיו כבדים), זרע מרעים (=משפחת אנשים עושי רע), בנים משחיתים (=בני ה' המשחיתים את דרכם), עזבו את ה', נאצו את קדוש ישראל (=ביזו את הא-ל הקדוש אלה-י ישראל), נזרו אחור (=התרחקו מה' והלכו אחורה ממנו). פסוק ה' – "על מה תוכו? עוד תוסיפו סרה! כל ראש לחולי וכל לבב דוי!"

על מה תוכו? (=על מה עוד אפשר להכות אתכם?) עוד תוסיפו סרה! (=על העבירה עצמה שכבר קבלתם מכות תוסיפו לעשות עוד סרה [=פשיעה] בלי לשים לב שקבלתם מכות על העבירה הזו!) כל ראש לחולי וכל לבב דוי (=ע"י המכות האלה הראש נחלה [=כואב] והלב דוי [=כואב] , ואם כן, הייתם צריכים לקבל מוסר מהמכות האלה אבל אתם לא!) הערה: אפשר להסביר אחרת את הפסוק: על מה תוכו עוד (כאשר) תוסיפו סרה? (=על מה תוכו עוד כאשר תוסיפו לעשות פשיעה?) והתשובה היא: כל ראש לחולי וכל לבב דוי (=הראש והלב של כל אחד מכם חולה, ואין בכם אפילו איש אחד בריא, ולכן אי אפשר להכות אתכם!)

פסוק ו' – "מכף רגל ועד ראש אין בו מתום, פצע וחבורה ומכה טריה לא זורו ולא חובשו ולא רככה בשמן."

[בגוף של כל אחד מכם] מכף רגל ועד הראש אין בו (=בגוף) מתום (=מקום שלם אחד) [כלומר כל גופכם מלא בפצעים מהמכות] , פצע וחבורה ומכה טריה (=הפצעים שלכם) לא זורו ולא חובשו ולא רככה בשמן (=לא נתרפאו). [וכל הנבואה הזו על המכות והפצעים היא משל – והנמשל שלה הוא: כבר מאז באו אסונות על השרים ועל העם, ועדיין מגיעות עוד צרות – אז למה אתם ממשיכים לחטוא??]

פסוק ז' – "ארצכם שממה, עריכם שרופות אש, אדמתכם לנגדכם זרים אוכלים אותה, ושממה כמהפכת זרים."

בגלל שאינכם שבים בתשובה מתאר ישעיהו את העונש: (לכן) ארצכם (תהיה) שממה, הערים שלכם יישרפו באש, אדמתכם לנגדכם זרים אוכלים אותה (=אתם תראו בעיניכם אנשים זרים שאוכלים מהפירות של האדמה שלכם ולא תוכלו לעשות כלום נגד זה), ושממה כמהפכת זרים (=והארץ שלכם תשאר שממה, כמו המהפכה של ארץ סדום ועמורה לשממה מפני שאנשיה היו זרים מיראת ה' בהתנהגותם – רד"ק).

פסוק ח' – "ונותרה בת ציון כסוכה בכרם, כמלונה במקשה, כעיר נצורה."

ונותרה בת ציון (=עיר ציון, ירושלים) כסוכה בכרם (=כמו סוכה בתוך כרם ענבים שבתוכה צריך לשבת שומר, אבל לאחר לקיטת הענבים השומר לא צריך את הסוכה יותר ולכן הסוכה נשארה ריקה ועזובה), כמלונה במקשה (=כמו אוהל הנמצא במקשה [=בשדה של קישואים] ובו יושן בעל האוהל בלילה, וכאשר הוא יסיים לקטוף קישואים מהשדה הוא ישאיר את האוהל ריק ועזוב כי הוא לא יצטרך לישון בו יותר), כעיר נצורה (=כמו עיר שחרבה מאנשיה, כלומר כמו עיר בלי אנשים – רד"ק) [ישעיהו ממשיל את ירושלים לסוכה ולאוהל ריקים ועזובים – כי גם ירושלים תהיה ריקה ועזובה מתושביה.]

פסוק ט' – "לולי ה' צבאות הותיר לנו שריד - כמעט כסדום היינו לעמורה דמינו!"

מסיים ואומר ישעיהו: לולי ה' צבאות הותיר לנו שריד (=אם ה' בחסדו לא היה משאיר לנו שארית של אנשים שלא ימותו) – אז כמעט כסדום היינו (ו)לעמורה דמינו! (=הגורל שלנו היה השמדה טוטאלית שלנו כמו של סדום ועמורה בלי שום שאריות של ניצולים!) [את הפסוק הזה אומר ישעיהו בלשון רבים, כדי להראות שהוא מדבר יחד עם הפושעים, והוא עושה זאת בשביל כבודו של ישראל – רד"ק.]

פסוקים י' – כ' – קורבנות שמביאים הרשעים אינם רצויים לה'

פסוק י' – "שמעו דבר ה' קציני סדום, האזינו תורת אלה-ינו עם עמורה!"

קורא ישעיהו: שמעו דבר ה' קציני סדום (=שמעו את דבר ה' שרי יהודה המתנהגים כמו שרי סדום), האזינו תורת אלה-ינו עם עמורה (=האזינו לתורת אלה-ינו אנשי יהודה המתנהגים כמו אנשי עמורה)! הערה: רש"י מעיר שמפסוקים ט' – י' לומדים שאל יפתח אדם פיו לשטן, כלומר אל לאדם לתת ביטוי בדבריו לדבר רע שיכול לקרות. ישעיהו בפסוק ט' אמר שאם ה' לא היה מרחם עלינו, אז גורלנו היה כמו סדום ועמורה, והנה, מיד אחרי דברים אלו אנחנו רואים שאנשי יהודה ושריה מתנהגים כמו סדום ועמורה – מכאן אנחנו רואים שישעיהו לא היה בפסוק ט' צריך לפתוח פה לשטן. הערה: "דבר ה'" = "תורת אלה-ינו" = התוכחה בפסוקים י"א – כ' על הקורבנות. (רד"ק)

פסוק י"א – "למה לי רוב זבחיכם? יאמר ה', שבעתי עולות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים, ועתודים לא חפצתי."

למה לי רוב זבחיכם? (=כל מטרת הקורבנות היא להתוודות עם הבאתם, ואתם לא שבים בתשובה, אז בשביל מה אתם מביאים לי אותם?) יאמר ה' (=אלה דברי ה'), וממשיך ואומר ישעיהו את התוכחה של ה': שבעתי עולות (ו)אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים, ועתודים לא חפצתי (=אני מלא מכל סוגי הבהמות שאתם מביאים לי לקרבן ולא רוצה אותם, נמאס לי מהם).

פסוק י"ב – "כי תבואו לראות פני, מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי?"

כי (=כאשר) תבואו לראות פני (=תבואו להראות את עצמכם לפני, כלומר כאשר תעלו ב 3 הרגלים לבית המקדש), (אומר אני לכם) מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי? (=מי בקש מכם לבוא ולדרוך בתוך חצרות בית המקדש ובכך לגרום לבית המקדש בזיון?) [כלומר ה' רוצה לומר לאנשי ושרי יהודה הרשעים שעדיף להם בכלל לא לדרוך בתוך בית המקדש, כי כל המצאותם בבית המקדש זה רק בזיון אחד גדול.]

פסוק י"ג – "לא תוסיפו הביא מנחת שוא, קטורת תועבה היא לי, חודש ושבת קרוא מקרא - לא אוכל און ועצרה."

לא תוסיפו הביא מנחת שוא (=אל תוסיפו להביא לי קרבן מנחה [=קרבן מחטים ומשעורים] שהבאתה היא לשוא), קטורת תועבה היא לי (=הקטרת [=שריפת] המנחה הזו על המזבח היא תועבה בשבילי), חודש ושבת קרוא מקרא (=בראש חודש או ביום שבת או בימי המועדים שאתם קוראים להם "מקראי קודש" וקובעים אותם כימים מקודשים) – (אומר אני לכם) לא אוכל און ועצרה (=אני לא יכול לסבול את האון [=הפשעים] שלכם יחד עם העצרה [=ההתאספות] שלכם). [כלומר אני לא יכול לסבול שאתם אנשים עם חטאים על הידיים, ועם כל זאת מתאספים לפני בראשי חודשים, שבתות ומועדים.]

פסוק י"ד – "חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, היו עלי לטורח, נלאיתי נשוא."

חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי (=קורבנות ראשי חודשיכם ומועדיכם שנואים לפני), היו עלי לטורח (=הם נחשבים בשבילי למשא כבד), נלאיתי נשוא (=נעשיתי עייף ויגע מלשאת אותם עלי). הערה: מצודת דוד מציין דבר ידוע – אין הכוונה שהקב"ה באמת עייף מהקורבנות, אלא דברים אלו מובאים בלשון בני אדם כדי ששומעי הנבואה (=אנשי ושרי יהודה הרשעים) יוכלו להבין אותה.

פסוק ט"ו – "ובפרישכם כפיכם אעלים עיני מכם, גם כי תרבו תפילה אינני שומע, ידיכם דמים מלאו."

ובפרישכם כפיכם (=וכאשר אתם מרימים ידיכם כלפי מעלה בשעת התפילה) אעלים עיני מכם (=אתעלם מכם), גם כי תרבו תפילה אינני שומע, והסיבה לכך היא ש: ידיכם דמים מלאו (=הידיים שלכם מלאות בדם של אחיכם שהיו חפים מפשע והרגתם אותם). הערה: חז"ל למדו אחרת שהדברים בפסוק זה מדברים על הכהנים (ולא על כל העם), והם למדו מהפסוק שכהן שהרג נפש לא יכול לישא כפיו, כלומר הוא לא יכול לברך את העם ברכות כהנים. (רד"ק / הגר"א)

פסוק ט"ז – "רחצו, הזכו, הסירו רוע מעלליכם מנגד עיני, חדלו הרע!"

רחצו (=רחצו את כתמי עוונותיכם ע"י חזרה בתשובה), הזכו (=הטהרו), הסירו רוע מעלליכם (=הסירו את מעשיכם הרעים מנגד עיני, עזבו אותם), חדלו הרע (=הפסיקו לעשות מעשים רעים)! פסוק י"ז – "לימדו היטב, דרשו משפט, אשרו חמוץ, שפטו יתום, ריבו אלמנה."

לימדו היטב (=לימדו להיטיב את מעשיכם), דרשו משפט (=עיינו וחקרו במשפט שאתם שופטים, כדי שתשפטו אותו בצדק), אשרו (=הדריכו) חמוץ (=גזלן) [=הדריכו גזלן לא לגזול] , שפטו יתום (=שפטו בצדק את היתום ואל תעוותו את דינו), ריבו אלמנה (=עשו דין צדק לאלמנה). [יתום ואלמנה כידוע הם אנשים חלשים בחברה שקל לפגוע בהם, ולכן ישעיהו דורש מהעם לא לפגוע בהם אלא לעזור להם.]

פסוק י"ח – "לכו נא ונוכחה, יאמר ה', אם יהיו חטאיכם כשנים – כשלג ילבינו, אם יאדימו כתולע כצמר יהיו."

לכו נא ונוכחה (=בואו ונעשה דיון, ראו הערה לסוף פסוק כ'), יאמר ה' (=אמר ה'), אם יהיו חטאיכם כשנים (=אם יהיו חטאיכם כבדים מאוד כמו השני שהוא צבע אדום חזק, ואתם תודו שהדין עמדי אז) - כשלג ילבינו (=יהפכו חטאיכם ללבן חזק כמו השלג שצבעו הוא לבן חזק), אם יאדימו כתולע (=אם חטאיכם יהיו כבדים כמו צבע התולע שהוא אדום חזק, ואתם תודו שהדין עמדי אז) – כצמר יהיו (=כמו צמר לבן ונקי שצבעו הוא לבן חזק – כך יהיו חטאיכם). הערה: מצודת דוד מעיר שהדימוי של החטא לצבע אדום הוא מפני שצבע אדום רואים מרחוק, והוא לא נמחק מהר בכביסה.

פסוק י"ט – "אם תאבו ושמעתם – טוב הארץ תאכלו."

אם תאבו (=אם תרצו להיות מוכנעים לפני) ושמעתם (בקולי) – (אז) טוב (=מיטב) הארץ תאכלו. הערה: רד"ק מציין שבמקום שהזרים יאכלו את פירות הארץ (פסוק ז') – אתם תאכלו אותם.

פסוק כ' – "ואם תמאנו ומריתם – חרב תאכלו, כי פי ה' דיבר."

ואם תמאנו (=ואם תסרבו לשמוע לי) ומריתם (=ותמרדו בי ותעברו על מצוותי) – חרב תאכלו (=לא תהיו אוכלים מפירות הארץ, אלא תהיו אכולים ע"י החרב), כי פי ה' דיבר (=כי כך ה' אמר וביכולתו לקיים את דבריו). [בפסוקים י"ח – כ', ה' מקיים דיון עם אנשי ושרי יהודה. הוא אומר להם את טענותיו ואת דרישותיו ואת הגמול שיבוא לפי המעשים. יהודה כביכול צריכים להשמיע גם את טענותיהם ודרישותיהם לפני ה', אבל לא מובא כאן שום דבר מדבריהם, וזה רמז לכך שהם שותקים ואין להם שום טענה כלפי ה'.]

פסוקים כ"א – ל"א – קינה על השחיתות, והבטחה לכלות את הפושעים ולהשיב את הצדק בירושלים כפי שהיה בהתחלה

פסוק כ"א – "איכה היתה לזונה קריה נאמנה? מלאתי משפט, צדק ילין בה, ועתה מרצחים!"

איכה (=איך) הייתה לזונה (=נהפכה לזונה) קריה נאמנה (=ירושלים, שהייתה בימי דוד נאמנה לה', וכעת היא זונה לאלילים אחרים כמו אישה שלא נאמנה יותר לבעלה אלא זונה עם גברים אחרים)? מלאתי משפט, צדק ילין בה (=העיר הייתה מלאה במשפט [=בצדק] , הצדק היה שוכן בה) ועתה מרצחים! (=וכעת, העיר הזאת נהפכה לעיר מלאה ברוצחים!) [במילה "מלאתי" יש י' שנראית מיותרת! רש"י וגם דעת מקרא מסבירים שזה סגנון פיוטי לכתוב כך, אבל, רד"ק מפרש אחרת: "מלאתי" = כבר מתחילתה הייתה מלאה.]

פסוק כ"ב – "כספך היה לסיגים, סבאך מהול במים."

כספך (=הכסף שלך שהיה בהתחלה טהור) היה לסיגים (=נהפך לכסף שעשוי ממתכות זולות) [והכוונה כאן לאנשי ירושלים שהיו משלמים במטבעות מזוייפים במקום במטבעות אמיתיים], סבאך (=היין שלך) מהול במים (=מעורב עם מים) [והכוונה לסוחרים בירושלים שבמקום למכור כדים מלאים ביין, הם היו שמים בכדים מים כדי לשמור לעצמם יין – 2 הדוגמאות כאן מראות את השחיתות שהייתה בעיר.] פסוק כ"ג – "שריך סוררים וחברי גנבים, כלו אוהב שוחד ורודף שלמונים, יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם."

שריך (=שרי ירושלים) סוררים (=סרים מדרך הטוב) וחברי גנבים (=והם מתחברים לגנבים), כלו (=כל אחד ואחד מהשרים האלה) אוהב שוחד ורודף שלמונים (=רודף לקבל תשלומים, כל אחד מהשרים אומר לחברו שיעזור לו להיות צודק במשפט כדי לקבל כסף ומבטיח לו שלמחרת הוא יעזור לו גם כן במשפט לזכות בכסף), יתום לא ישפוטו (=הם לא שופטים את היתום בצדק) וריב אלמנה לא יבוא אליהם (=והאלמנה לא באה אליהם בכלל, כי כשהיא רואה שליתום שהוא גבר לא מועיל המשפט, אז היא יודעת שלה כאישה קל וחומר שגם כן אין מה לבוא להשפט ע"י השרים האלה – מצודת דוד).

פסוק כ"ד – "לכן נאם האדון ה' צבאות אביר ישראל: הוי! אנחם מצרי ואנקמה מאויבי!"

לכן (=בעקבות השחיתויות האלה) נאם (=נואם / אומר) האדון ה' צבאות אביר ישראל: הוי! (אוי ואבוי!) אנחם מצרי ואנקמה מאויבי! (=אני אנחם [=ארגע] מכעסי על ירושלים ע"י שאנקום באויבי [=אעניש את כל הרמאים שבירושלים מידה כנגד מידה] ).

פסוק כ"ה – "ואשיבה ידי עלייך, ואצרוף כבור סיגייך, ואסירה כל בדילייך!"

ואשיבה ידי עלייך (=ואחרי המכה שאכה בך, ירושלים, אשיב את ידי להכות אותך שוב ושוב), ואצרוף כבור סיגייך ואסירה כל בדילייך (=וכמו שצורף מתיך מתכת עם בור [=מלח שנועד להתיך מתכות] וע"י כך מסיר ממנה את הסיגים [=מתכות זולות] ואת הבדילים [=עופרת המחוברת למתכת] והופך אותה למתכת טהורה כך אסיר ממך ירושלים את כל הפושעים והמורדים עד שתהפכי לעיר נקיה מהם).

פסוק כ"ו – "ואשיבה שופטייך כבראשונה ויועצייך כבתחילה, אחרי כן יקרא לך: עיר הצדק, קריה נאמנה."

ואשיבה שופטייך כבראשונה ויועצייך כבתחילה (=ואשים בך שופטים כשרים ויועצי מלך טובים כפי שהיה בהתחלה, בימי דוד), (ו)אחרי כן יקרא לך: (=יקראו לך הבריות:) עיר הצדק, קריה נאמנה. (וישעיהו בפסוק כ"א כינה את ירושלים במצבה ההתחלתי בימי דוד "קריה נאמנה".)

פסוק כ"ז – "ציון במשפט תפדה, ושביה בצדקה."

ציון (=ירושלים) במשפט (=ע"י משפט וצדק) תפדה (=תהיה פדויה [=משוחררת] מעוונותיה), ושביה (=והשבים בתשובה) בצדקה (=ע"י הצדק שהם יעשו) ייפדו (=הם יפדו מעוונותיהם). [זה הסבר לפי רש"י. יש לשים לב שלפי רש"י צריך כאילו לכתוב "ייפדו" בסוף הפסוק. יש מפרשים אחרת שציון בזכות הצדק והמשפט תפדה מאויביה, והשבים מהגלות יזכו לחזור אליה רק בזכות הצדק שהם יעשו.]

פסוק כ"ח – "ושבר פושעים וחטאים יחדיו, ועוזבי ה' יכלו."

ושבר פושעים וחטאים יחדיו (=הפושעים [=עובדים לע"ז] והחוטאים [=והעוברים על איסורים אחרים] ישברו [=יושמדו] יחד), ועוזבי ה' יכלו (=ועוזבי ה' יכלו מהארץ ולא תהיה להם שארית).

פסוק כ"ט – "כי יבושו מאילים אשר חמדתם, ותחפרו מהגנות אשר בחרתם."

כי (=אכן) יבושו (=יתביישו עוזבי ה') מאילים אשר חמדתם (=מעצי האלה אשר חמדתם [=התאוויתם] לעבוד בהם עבודה זרה), ותחפרו (=וילבינו פניכם) מהגנות (=מהבזיון הזה, מהעבודה הזרה הזאת של עצי האלה) אשר בחרתם (לעשות). [הדיבור אל עוזבי ה' בגוף שונה בא פשוט כדי לגוון את לשון המקרא.]

פסוק ל' – "כי תהיו כאלה נובלת עלה, וכגנה אשר מים אין לה."

כי (=אכן) תהיו (=תהיו אתם, עוזבי ה') כאלה נובלת עלה (=כמו עץ האלה שעבדתם אותו – והכוונה היא שכמו שעץ האלה בשעת שרב הוא נרקב, העלים שלו צהובים ונובלים והוא מתיבש ונהרס – ככה גם אתם תהיו כשיבוא העונש עליכם רקובים ויבשים ותושמדו), וכגנה אשר מים אין לה (=וכמו גינה שאין מים להשקותה הופכת להיות גינה יבשה והיא מתכלה – ככה גם אתם תתייבשו ותתכלו).

פסוק ל"א – "והיה החסון לנעורת, ופועלו לניצוץ, ובערו שניהם יחדיו ואין מכבה."

והיה החסון (=הפסל העשוי מעץ חזק) לנעורת (=לפסולת של עצים שקל לשרוף אותה), ופועלו לניצוץ (=והאדם הנוטע את הפסל הזה ומגדל אותו יהיה לניצוץ חלש וקטן של אש) [והכוונה היא לרמוז שהניצוץ שורף את הנעורת – וכך גם האדם שיצר את הפסל הזה יענש להיות מושמד איתו – רד"ק] , ובערו שניהם יחדיו ואין מכבה (=ואכן יבערו שניהם, יוצר הפסל והפסל, יחדיו, ולא יהיה מי שיכבה את השריפה, כלומר לא יהיה מי שיעזור להם). [ואכן, מציין רד"ק, בחורבן ירושלים נשרפו בתי ירושלים, ונשרפו גם האלילים ועמהם נשרפו גם עובדיהם והעושים אותם.]