הקמצן / מולייר

הדמויות

הרפגון הוא הקמצן. קמצנותו מתבטאת באובססיה, פראנויה וסכיזופרניה. קמצנותו גוברת על שיקול דעתו ההגיוני. הכסף הוא מטרת חייו וחשוב יותר מילדיו. קליאנט הוא בנו של הרפגון. הוא בזבזן, נצלן, מפונק, לא אחראי, לא עצמאי, פזיז, שטחי, מלא בחובות. הוא רוצה לתמוך באהבתו על חשבון אביו. אליז היא בתו של הרפגון, וכמו אחיה היא גם כן בזבזנית, נצלנית, מפונקת, לא אחראית, לא עצמאית, פזיזה ושטחית. לעיתים היא מוצגת אף כטיפשה. מריאן היא נערה ענייה שגרה עם אימה סמוך לביתו של הרפגון. היא מטפלת באימה ודואגת לה. היא וקליאנט מאוהבים. מאוחר יותר מתגלה שהיא וולר הם ילדיו של מר אנסלם. ולר אוהב את אליז. ולר הוא בעצם בנו האציל של מר אנסלם אך בתחפושת משרת בביתו של הרפגון (ישנו פער מעמדות). פרוזין היא סרסורית המשדכת בין הרפגון למריאן וסימון הוא סרסור המצרף את קליאנט להרפגון להלוואה שנגמרת בכי רע. מר אנסלם הוא איש עשיר המוכן להתחתן עם אליז בלי נדוניה. בסוף מתגלה שהוא אביהם של מריאן וולר והוא מחתן אותם עם בחירי ליבם. הוא דמות ראי להרפגון, ולכל אורך המחזה מיוצג ע"י נדיבותו. מר ג'ק הינו הרכב והטבח. הוא מתוסכל, מרוויח מעט, הוא המסכן, כולם יורדים עליו.


תוכן המחזה

הרפגון רוצה לחתן את בנו עם אלמנה עשירה ואת ביתו עם מר אנסלם. ולר הוא משרתם של שני אדונים: הוא רוצה לקדם את האינטרסים שלו וגם לצבור נקודות אצל הרפגון. קליאנט מתעסק בהלוואות כי הוא רוצה לתמוך באהבתו. הוא מגיע למלווה בריבית—הרפגון—ומאבד את התקווה מכיוון זה. פרוזין רוצה לקבל שכר טוב על השידוך עם מריאן ומתחנפת להרפגון מכל הכיוונים. הרפגון מכין ארוחת ערב לשידוכים וכולם מקבלים תפקיד. מר ג'ק צריך להכין את האוכל אך אין לו מצרכים והוא מתווכח עם הרפגון ולר גורם למר ג'ק תסכול ומדרבן את הרפגון שמר ג'ק מקשקש. מר ג'ק גם נדרש לספר להרפגון מה אומרים עליו בעיר וחוטף על זה מכות. מריאן נפגשת עם הרפגון ומתעבת אותו. היא וקליאנט מנהלים דו-שיח תרת-משמעותי. קליאנט דאג להביא מזונות ומעדני מותרות ולדאוג שמריאן "תקבל" את טבעת היהלום של הרפגון. הרפגון וקליאנט מתווכחים על אהבתה של מריאן. משרתו האישי של קליאנט גנב בשבילו את הכסף של הרפגון והוא משתגע. מר ג'ק מפליל את ולר בענין הגנבה ונדרש לתת עדות. הוא חושב שמדובר באהבתו לאליז (דו-שיח של חרשים). כשולר מגלה במה מדובר הוא חושף את זהותו האמיתית—בנו של דון תומס ד'אלבורסי, אציל מנפולי. הוא מספר את סיפורו ומריאן מזהה שהוא אחיה. ואותם מגלה מר אנסלם, הוא דון תומס. מר אנסלם מאשר את הנישואין התקינים של הדור הצעיר, ומתנדב לשלם על הכל והקופה מוחזרת אל הרפגון.


על רוח רפאים וחנפנים

ולר מציג שתי תיאוריות במחזה: אחת על החנפנים ואחת על הקמצנים:

  • החנפנים בסדר.
  • הם יודעים להיסתדר בחיים.
  • הם מקדמים את האינטרסים שלהם.
  • הם לא מפסידים ויש להם סיכוי להתיעל ע"י כך.
  • המוחנפים אשמים.
  • הם צריכים להיות אחראיים לחסימת ההתחנפות.
  • מצדם, הם מקבלים מסאג' מקצועי לאגו.
  • הרופאים לא יודעים מימינם ומשמאלם.
  • הם ממציאים הסברים שטותיים.

אם אחד יגיד שלא הרגיש טוב יסביר לו מדוע זה קורה אפילו אם לא היו דברים מעולם.


מערכות יחסים

מוצגות במחזה שצי מערכות יחסים. הראשונה בין הורים לילדיהם והשניה בין אדונים למשרתים.

  • מרד בהורים נחשב לפגיעה בסדרי הטבע.
  • הילדים בחסות הוריהם מהטבלה לחופה.
  • כיבוד ההורים לא מופר בשום פנים ואופן.
  • נחשבים לחכמים ומנוסים.
  • הילדים לא יכולים להתחתן עם בחירי ליבם אלא בהסכמת ההורים.
  • השידוך נקבע בד"כ ע"י ההורים ללא התערבות הילדים.
  • הילדים כפופים לרצונותיהם והחלטותיהם של הוריהם.
  • המשרת רוצה לזכות באמונו של האדון.
  • רוצה לצבור נקודות זכות בקרב אדונו.
  • המשרת חייב לכבד את אדונו.
  • הוא צריך להזהר בדבריו.

לאדון מותר לפטרו, להכותו ולנהוג בו כרצונו.


חשיבות הכסף

  • לכסף חשיבות רבה במחזה. הוא הוא, בעצם, הגורם להתפתחות העלילה מלתתחילה. קמצנותו של הרפגון, המתבטאת כפאנטיות במחזה, גורמת לו לשדך את ילדיו שידוכים המועילים לו כלכלית: את בתו למר אנסלם שיקח אותה בלי נדוניה, ואת בנו לאלמנה עשירה. דבר זה אינו מוצא חן בעיניהם, במיוחד מפני שמריאן עתידה להינשא לאביו, ונגנבת קופתו של הרפגון. כך משחד קליאנט את אביו להסכים לנישואין (שאושרו ע"י מר אנסלם אביהם ה"חדש" של מריאן וולר).

דמויות רבות מושפעות מהכסף במחזה. הרפגון מוצג כחולה מחלת נפש. פראנויה, סכיזופרניה ואובססיה הנגרמות מקמצנותו. הן גוברות על כושר המחשבה ההגיונית. הכסף חשוב לו יותר מילדיו. מריאן ואימה, בשל מחסור חיות בעוני. אליז וקליאנט לא חיים במחסור אך הם מפונקים ובזבזנים על אף ההקצבות של אביהם. המשרתים רוצים להרוויח את לחמם. בעוד וולר הוא היחיד שלא הראה צורך עז לכסף בכל המחזה.


אלזון ואיירן

במחזה הקומי ישנה מתכונת הבנוייה על שתי דמויות עיקריות: האלזון—הוא בעל הכוח (הפיזי, כלכלי, פוליטי וכו')—והאיירון—הוא בעל המוח. עימותים ביניהם הם הגורם הקומי העיקרי במחזה. במחזה זה מול האלזון, הוא הרפגון, ניצבים איירונים רבים. לכולם מטרה משוטפת לקרקס את האלזון, אולם רק אחד מביניהם יכול להיות איירון אמיתי, וכל האחרים נכשלים ע"י קטילה מצידו של הרפגון. לפלש מדבר רעות על קמצנים בפניו של הרפגון, והוא לא יכול להגיב פן יגידט עליו שהו קמצן "יכה הדבר את הקמצנות ואת הקמצנים...בני-בליעל ונבלים" הרפגון כועס על דבריו, ומתחיל לחפש בכיסיו של לפלש. הוא מוכה ע"י הרפגון. מר ז'ק מתגרה בהרפגון על משכורתו, על חוסר יכולתו בלעדי מצרכים במטבח, וקורא לו סוס בעקיפין. "אל מי אתה מדבר אדוני? אל הרכב או אל הטבח?...אם תיתן לי כסף כהלכה...כל עצמותי אומרות לי שהוא בבית" בסופו של דבר הוא נחבט. פרוזין מנסה להשיג את שכרה ומלטפת את האגו שלו ע"י סיפורים על מריאן, ועל כמה שהוא נראה טוב "הוא ענד איתן בכל ההתקפות שערכתי—המנול!" לבסוף היא מגורשת ע"י הרפגון ולא משיגה את מבוקשה. כל האיירונים הנ"ל נכשלו במשימתם ועל כן הם איירונים מזויפים. ולר משיג את אמונו של הרפגון, זוכה באליז, ובעת חשיפת עצמו האמיתי משפיל את הרפגון. הוא מצדיק את עצמו בדו שיח של חרשים והוא בלתי מנוצח במערכה. "אתה צודק בהחלט אך...אלוהי האהבה..." ולר לעומת זאת הצליח במשימתו ולכן הוא האיירון במחזה זה.