הרפובליקה העממית - מדיניות פנים

הרפובליקה העממית הסינית – מדיניות פנים

תקופת הרפובליקה העממית מתחלקת לארבע תקופות:

תקופה ראשונה: הישענות על צד אחד 1958/60 – 1949

השנים הראשונות של הרפובליקה העממית שהוקמה על-יי מאו התאפיינו בהישענות פוליטית, כלכלית וצבאית על ברה"מ, תוך ששתי המדינות דוחקות הצידה את חילוקי הדעות ביניהן. התפיסה של מאו ב- 1949 הייתה שהוא הצליח בחזון המלחמה, בנתיב המיוחד שהוא קידם כלומר, אי ביסוס המהפכה על פרולטריון אלא, על הנתונים המיוחדים של סין, של חברה אגרארית, שצריכה להוות בסיס למהפכה. המטרה הראשונה שהציב לעצמו מאו הייתה מיגור שאריות המשטר הישן, סילוק "הקפיטליזם הביורוקרטי" וניתוק הקשר עם המעצמות האימפריאליות המנצלות. ההישענות על ברה"מ, הייתה מובנת מאליה מנקודת מבט סינית, כי מי שיכול היה לסייע לו במצב הקשה של סין, בשלב זה, הייתה ברה"מ. באוקטובר 1949 הכירה ברה"מ במשטר החדש, ובעקבותיה מדינות הגוש הקומוניסטי, הודו, בורמה ובריטניה. בדצמבר 1949 נוסע מאו לברה"מ ונשאר עד פברואר 1950. מאו חוזר עם חוזה ידידות, עם הבטחה לסיוע כספי, שליחת מומחים בתחומים שונים: כלכליים,צבאיים ופיתוח קשרי תרבות הדדיים. במקביל קבלה סין את דרישותיה של ברה"מ להאריך את זיכיונותיה במנצ'וריה ובנמליה, להכיר בעצמאותה של מונגוליה, הכרה שהשאירה למעשה את מונגוליה תחת השפעה סובייטית. במסגרת הברית הוקמו שלוש חברות סיניות-סובייטיות משותפות: חברה לחיפושי נפט, חברת שתפעיל קו תעופה משותף וחברה לניצול משאבים מינראליים בסינג'יאנג. הגיבוי מצד ברה"מ והנתק מהמדינות האימפריאליסטיות המנצלות שאין להן דריסת רגל וקיום בסין, מחזקים את שלטונו של מאו. המדינה הסוציאליסטית נתפסה כמדינה שאינה מנצלת וההתפכחות מברה"מ מגיעה בשלב מאוחר יותר.

שנות החמישים היו שנות התארגנות והתחזקות מבית. מאו מכנס את הקונגרס העממי הראשון בפקינג, ואושר על ידי הקונגרס כיושב ראש הרפובליקה העממית. הקונגרס אף מקבלת חוקה חדשה לסין. מאו בחר בתחום התעשייה הכבדה כדרך אל הקידמה והפיתוח ולשם כך המשק החקלאי היה צריך להגדיל את תפוקתו.ולשם כך יושמה הרפורמה האגרארית. מאו נשען על פרולטריון, איכרות, בורגנות זעירה ובורגנות בינונית, שאמורים לשתף פעולה ביחד. כך מאו לא מבודד, ולא מנכר יותר מידי גופים נגדו.למרות הקשר עם ברה"מ מאו נוקט בדרך עצמאית, ויוצר משטר קומוניסטי שונה בסין. מאו מדבר על "דמוקרטיה חדשה" ואומר שיש להנהיג בדרך של ברה"מ, בהלאמת הכלכלה והעברתה לידי המדינה, אבל בתחום הקרקעי המעבר הוא הדרגתי מעיבוד על-ידי האיכר הקטן לקואופרטיבים, אח"כ קולקטיבים, אח"כ קומונות גדולות ורק בסוף הלאמה. הוא מדבר על כלכלה פרטית בסקטורים מסוימים. כאשר הוא בורר את האויב של המהפכה, הוא לא כורך באויב הזה את המחנה הגדול של בעלי רכוש, או בעלי קרקע, אלא יוצר קואליציה בין ארבע מעמדות: הפרולטריון התעשייתי, עובדי האדמה = פרולטריון חקלאי, איכרות קטנה ובינונית, בורגנות קטנה ובינונית ומוציא מן הכלל את הקפיטליזם הגדול, הבורגנות הגבוהה, הבורגנות הלאומית ששיתפה פעולה עם צ'אנג קאי שק, שהחזיקה בקרקע, בהון ושיתפה פעולה עם המשטר שקרס ו- 2 מיליון מתוכם עברו לטייוואן. הקואליציה בין ארבע המעמדות, יוצרת תחושה של "אנחנו", ומונעת את הניכור האופייני למהפכות אחרות. בשלב הראשון סין איננה "דיקטטורה של הפרולטריון", אלא מדובר על דמוקרטיה חדשה, או דיקטטורה דמוקרטית, שיוצרת בסיס לארבע מעמדות. אין בחירותבסין והמערכת היא ריכוזית, אבל תפיסת העולם הייחודית של מאו יצרה תמיכה עצומה של הצבור בממשל החדש ובמהפכה.

סין ראתה במלחמת קוריאה איום על קיומה, והמלחמה מסיטה את תשומת הלב מבעיות המהפכה. אחרי המלחמה חוזרים לסדר היום הלאומי הפנימי שהוא התמקדות בזירה המדינית והכלכלית/חברתית.

מדיניות ההישענות על צד אחד נמשכת ואחרי מלחמת קוריאה היא באה לידי ביטוי בטיהורה של סין משרידיו האחרונים של האימפריאליזם המסורתי. כל ארגון שייצג או, סימל את האינטרסים הזרים השנואים כמו: חברות מסחריות, בנקים, קונסוליות, משלחות כנסייתיות, נאלצו להיעלם. רכוש והשקעות במיליארדי דולרים פרי יוזמתם ופעולתם של גופים בריטיים, אמריקניים ויפניים הולאמו. הדבר הוצג כצעד חשבונאי שבא לפצות את העובדים הסיניים של החברה או הארגון על שנות עבודתם ולהבטיח את עתידם. עד 1953 השלימה סין את הרפורמה האגרארית. והחלה בשלב השני שלב הקולקטיביזציה, שמטרתו הרחבת שטחי העיבוד, התייעלות השימוש בכלי העבודה וביצירת שיתוף פעולה וסיוע הדדי בין קבוצות העבודה.

הפעולות שננקטו:

• הלאמת הקרקע וחלוקתה למעבד = רפורמה אגררית.
• מתקדמים בצורה הדרגתית ליצירת קואופרטיבים לעבוד קולקטיבי של הקרקע. הקואופרטיבים שלב שני, שבו מנצלים ביחד את כלי העבודה ויוצרים עבודה משותפת.
• קולקטיביזציה – המערכת בעזרת פעילי המפלגה דוחפות להקמת בריגדות עבודה שמעבדת שטחי קרקע עם כלי עבודה שניתנים להם.
• הקמת קומונות גדולות.

הרפורמה זכתה להצלחה, התוצר הלאומי הגולמי עלה בתשעה אחוזים לשנה. 96% מהאיכרים חיו בקואופרטיבים חקלאיים. הוקמו כ – 800 חוות קואופרטיביות וכן קיים מרחב סוציאליסטי. סין מתחילה בתוכנית חומש שאמורה הייתה להצטמצם בשנת 1956/7. בתחום העירוני - בניגוד לתחום האגרארי שם ההלאמה הייתה יותר מתוחכמת ויותר הדרגתית, שם האריכו מאד את התקופה שבה ניתן היה להמשיך ולנהל את החברות באופן פרטי, כי הקומוניסטים העריכו שאין להם את הידע והכלים להתמודד. וכך אנו ממשיכים לראות קפיטליסטים סינים וזרים, שממשיכים לפעול בשנות ה- 50 "קפיטליסט בשרות הסוציאליזם".

שנת 1956/7 – "תנו ל- 100 פרחים לפרוח"

ההצלחה מחזקת את מאו, והוא מרגיש בטוח בתמיכה בו ובדרכו, והרגיש שהוא מוכן לביקורת מבית. הוא העלה את הסיסמה "תנו ל- 100 פרחים לפרוח" שעיקרה היתר ואפילו עידוד להשמעת ביקורת כנגד המשטר וההנהגה. מאו חשב כי "ההמונים" תומכים בו ובפרשנותו האידיאולוגית, מחשבה שהתגלתה כמוטעית. בהדרגה הביקורת פשטה בקרב האינטלקטואלים שהחלו להצביע על טעויות המשטר ומחדליו, עד שנוצרה סכנה לקיומו של המשטר הקומוניסטי עצמו מאו חזר בו מרעיון הפתיחות ופתח במסע נגד "העשבים השוטים המורעלים" והם דוכאו. סין חזרה להיות דמוקרטיה ריכוזית, חופש ביטוי נחשב לאנארכיה הנוגדת את "רצון העם".

בשנת 1957 הסתיימה תוכנית החומש הראשונה בהצלחה. התוצר הלאומי הגולמי עלה ב-9 אחוזים בשנה, והתפוקה התעשייתי גדלה ב- 13 אחוזים. כמו כן, גדלה תפוקת הפלדה והפחם. בתחום החקלאי עברו לשלה הקולקטיביזציה, אך המשק החקלאי לא הצליח לעמוד בדרישות התעשייה והצריכה הלאומית ועמה החוב הלאומי גדלו וסין לא הצליחה לגייס סיוע מבחוץ. הדבר מביא לאימוץ מדיניות של :

"קפיצה גדולה קדימה" 1961 – 1958

המטרה לקפוץ אל השלב הסוציאליסטי האוטופי ולעבור במהירות אל עבר חברה קומוניסטית טהורה.לוותר על מדיניות ההישענות על צד אחד למצב של הסתמכות עצמית ולעצב קומוניזם מקורי, שבו התקיים שגשוג ושוויון. לשם כך, החלו להקים תעשיות בכפרים, והונחו יסודות להקמת מפעלי ראווה. בחבל הונאן הוקמו קומונות עממיות על ידי איחוד קואופרטיבים חקלאיים. הקומונה אמורה הייתה להיות אבן הפינה לעידן הקומוניסטי. בכל קומונה הוקמה מינהלת שתיאמה את תחומי העיבוד החקלאי, היעור, הדיג, התיעוש, המסחר, החינוך והצבא. ובמהרה כתשעים אחוזים מהאוכלוסייה הכפרית אורגנה בקומונות. הניסיון התגלה מהר מאד ככישלון. לאוכלוסייה לא היה רצון לשתף פעולה עם המימסד המפלגתי או, הממשלתי, הניסיון להפעלת הקומונות והתעשייה בכפרים נכשלו כישלון חרוץ. בנוסף לחוסר המוטיבציה של האיכרים הוכתה סין בבצורת, שיטפונות ומגפות ורעב פשט בארץ באופן שחייב נקיטת צעדי חירום ודחיית המעבר ל"שלה הקומוניסטי". באותה עת נוצר קרע בין סין לברה"מ הסיוע הכספי נפסק והמומחים הסובייטים עזבו בדיוק כשסין ניסתה להתאושש מהרפתקת הקפיצה הגדולה. הדבר חייב נסיגה מרעיונות אוטופיסטים לא מעשיים ל"פרגמטיזם מתקן".

התקופה הפרגמטית 1965 – 1961

בתקופה זו אומצה מדיניות כלכלית חופשית למחצה במטרה להניע מחדש את גלגלי המשק.חולקו תמריצים לעובדים, הקומונות פורקו והוקצו חלקות פרטיות וחזרו ליחידות ייצור קטנות. הושם דגש על הגדלת התפוקה החקלאית על חשבון פרוייקטים בתחום התעשייה הכבדה. התקופה הפרגמאטית נחשבה כתקופת שפל מבחינה אידיאולוגית, אבל. המשק הסיני הצליח להתייצב ולחזור למסלול של צמיחה. הושגו הישגים רבים בתחום הבנייה התעשייתית, התיעוש הפך למתון ורציונלי ובכל מקום נראו תוצאות חיוביות, פותחו תשתיות, נבנו כבישים ומסילות ברזל הוקמו יחידות תקשורת ומבני ציבור ופותחו מפעלי דשנים ואלקטרוניקה, בכפר ובפרברים התפתחה תעשייה קלה, והושגו הישגים בתחום המחקר הגרעיני שהביא בשנת 1964 לבניית פצצת האטום הסינית הראשונה כשסין ערכה פיצוץ אטומי ניסויי ראשון. אלא שאז נכנסה סין לתקופה חדשה שגרמה לביטול רוב ההישגים שהושגו בתקופה הפרגמטית- המהפכה התרבותית.

מלחמת התרבות 1976-1965

תקופה הפרגמאטית שהייתה מלווה בקרע עם ברה"מ עוררה מאבק פנימי בקרב שורות ההנהגה הקומוניסטית, בין חסידי המודרניזציה, שתמכו במדיניות הפרגמאטית ותמכו בקשר עם העולם התעשייתי המתקדם לבין דוגלי הקו האידיאולוגי הטהור שתמכו במדיניות חוץ עצמאית ובלתי תלוי בכל מחיר. המאבק הפנימי הביא לביקורת פנימית נגד מאו, ואחד הביטויים לה היה מאמר אקדמי היסטורי שפורסם בפקינג בשנת 1961 בחסות מוסדות המפלגה ובהשראת ראש עיריית פקינג פנג ג'ן. מאו, שמעמדו נפגע אחרי "הקפיצה הגדולה", שיקם את מעמדו, ובשנת 1965 היה מוכן להשיב מלחמה משנחאי, שממסדה המפלגתי שמר לו אמונים גם בזמן שהפופולאריות שלו נפגעה. מאו יוזם את מלחמת התרבות. הדור הצעיר נקרא ללמוד מחיילי העם ולקבל מהם השראה אידיאולוגית. מאו חשש מפני התמסדות המהפכה ומניוונה. הוא חש שנוצרת בסין שכבה ביורוקראטית בורגנית בתכונותיה היונקת מהעבר הלאומי, מן המסורת המשפחתית השמרנית, מהרכושנות ומהשפעות סובייטיות זרות. מאו חש צורך לנתץ יסודות ריאקציוניים מתונים, שעלולים לעצור את הגלגל המהפכני. נקודנ נוספת שהטרידה את מאו היה הדור הצעיר, שלמד את את התיאוריה המהפכנית, אך לא התנסה בקידומה הפוליטי ולא הכיר את המאבק שקדם לה. הדור הצעיר הוא אוכלוסיית המטרה של מאו ואתו הוא מגייס למהפכה. מהפכת התרבות נועדה ללבות מחדש את הלהט המהפכני ולטהר את המדינה מגורמים ריאקצונריים. מאו פעל באמצעות "המשמרות האדומים" שלחמו נגד כל גילוי של התמסדות המהפכה ובכל ביטוי של שחיתות. המשמרות פעלו באמצעות טיהורים, השפלות ,טרור, "חינוך מחדש" ושטיפת מוח. מתנגדיו הפוליטיים של מאו פוטרו ביניהם הרמטכ,ל ז'ואי צ'ינג (שהתנגד לניתוק הקשר עם ברה"מ) ראש עיריית פקינג פנג ג'ן, שרים וסגני שרים של משרד התרבות, החינוך, נשיאי האוניברסיטאות, ראשי מחלקות התעמולה, עיתונאים, עורכי ביטאונים ואקדמאים. סטודנטים ותלמידי תיכון הקימו תנועת מחאה מאואיסטית אדירה ומתוכם באו "המשמרות האדומים" – כוחות המחץ של המהפכה התרבותית. לארגון והובלת המהפכה, הוקמה "קבוצת המהפכה התרבותית" של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית בראשה עמדו צ'ן בו-דה, מזכירו ויועצו של מאו, וציאנג צ'ינג, אשתו של מאו. בגל הטיהורים הותקפו אישים כמו ליו שאו צ'י, יו"ר הרפובליקה, ודנג סיאו פינג, המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית הסינית, שהוקע כ"אישיות שנייה במעלה הצועדת בדרך קפיטליסטית". הסטודנטים והתלמידים שהצטרפו אל "המשמרות האדומים" נטשו את ספסל הלימודים והשתתפו בתנועת המחאה הענקית והשתלטו על ערים וכפרים, מפעלים ומוסדות, כבישים ומסילות ברזל ופיזרו את גופי הממסד. אליהם הצטרפו אלפי פועלים שעזבו את מקומות עבודתם. אזרחי סין אולצו לקנות את "הספר האדום" שכלל לקט מובאות של מאו ולשנן בעל-פה את תוכנו. הכפייה התרבותית עוררה היסטריה קנאית ומאבקי סיעות בתוך המפלגה ועד מהרה החל השלטון לאבד שליטה על המתרחש, והמדינה הידרדרה על סף מלחמת אזרחים נוספת. מאו ואנשיו בהנהגה החלו לחשוש מערעור סמכות השלטון המרכזי והחלו לעשות מאמצים להחזיר את הסמכות למפלגה ומינו וועדות מפלגתיות שתפסו את מקומם של וועדים מהפכניים למיניהם והחל משנת 1971 החל בהדרגה תהליך השיקום. מאו פעל בשתוף עם הגורמים הפרגמטיים במפלגה בהם ראש הממשלה ג'ו אן לאי ובשנת 1973 הוחזר גם דנג סיאו פינג שהוקע יחד עם ליו שאו צ'י כ"הולך בדרך הקפיטליסטית" ושימש כסגן ראשון לראש הממשלה ואחר-כך כשראש הממשלה, ג'ו אן לאי, חלה הוא שימש כראש ממשלה בפועל ובהנהגתו החלה סין את צעדיה לקראת מודרניזציה בתחומי החקלאות, התעשייה, המדע הטכנולוגיה והצבא. עד מותו של מאו בשנת 1976 שוקמה מחדש המסגרת המדינית והמפלגתית. בשנת 1976 נפטרו שלושה ממנהיגי הרפובליקה העממית של סין. מאו הלך לעולמו בגיל 83 , צ'ו אן לאי, ראש הממשלה נפטר בגיל 78 וגו דה מראשי המפלגה נפטר בגיל 90. מיד לאחר מכן החל מאבק בין שלוש קבוצות פוליטיות: האחת – השמאל הקיצוני שמרכזו היה בשנחאי ומי שעמדה בראשו הייתה אשתו של מאו, ג'יאנג צ'ינג שעמדה בראש קבוצה שנקראה "כנופיית הארבעה" השנייה – בהנהגת מי שמונה על-ידי מאו לסגנו ולראש הממשלה גואו-פ'נג. השלישית – הקבוצה הפרגמאטית שאחד ממנהיגיה היה דנג סיאו פינג שסולק מתפקידו על ידי קבוצת השמאל של ג'יאנג. כנופיית הארבעה רצתה לתפוס בכוח את השלטון אחרי מותו של מאו, אבל הם נכשלו ממספר סיבות הצבא לא תמך בהם, הקבוצה הייתה מנוכרת מההמונים בגלל שיטות הטרור שהיפעילה ומשום שחיה חיים "בורגניים" בזבזניים. חברי הכנופיה הועמדו לדין על-ידי יורשו של מאו הואה ג'ואו פ'נג. חברי הכנופיה הועמדו למשפט והואשמו בכל תחלואי סין וגזר דינם היה מוות, אך הוא נדחה והם נשארו בכלא עד מותם. דנג סיאו פינג, הפך לשליטה של סין והוא עיצב תוכנית פיתוח לעשר שנים שכונתה בשם: "ארבע המודרניזציות" שקבעה סדר חדש בחקלאות, בתעשייה, במדע ובצבא. במקביל החלה תנועה מבית על-ידי אינטלקטואלים ופעילי מפלגה שחתרו להוסיף לתוכנית המודרניזציה גם דמוקרטיה. הם דרשו להפסיק לשלוח בעלי השכלה לחבלים מרוחקים ודרשו זכות למגורים ועבודה חופשית לכל. בתקופת דנג שיאו פינג החלה תקופה ליברלית יותר בסין שהביאה גם לפתיחות בתחום יחסי החוץ.