חמש מצוות היסוד באיסלאם

חמש מצוות-היסוד באיסלאם

האיסלאם, במידה רבה של דמיון ליהדות ושל שוני מן הנצרות, הוא דת הלכה. פירוש הדבר כי כדי להיות מוסלם, לא די בקבלת עיקרי אמונה מסוימים - כמו ייחוד האל, שליחותו של מוחמד, מקורו השמימי של הקוראן, יום הדין, גן העדן והגהינום וכיו"ב, אלא יש לקיים מערכת מסועפת של מצוות הנוגעת בכל פרט בחייו של המאמין. מתוך מערכת הלכתית זו, הועלו חמש מצוות לדרגה של מצוות-יסוד - עמודי התווך של האיסלאם. מצוות אלו הן: "שהאדה" - העדות, כלומר החובה להצהיר על דבקות בעיקרי האמונה הבסיסיים של האיסלאם; "צלאת" - תפילה, "זכאת" - צדקה, "צום" - צום, ו"חגג" - העליה לרגל למכה, ולאתרים מקודשים סביבה. כולן מצוות שבין האדם למקום וכולן מצוות המוטלות על כל יחיד, גבר ואשה כאחד - להבדיל ממצוות אחרות בהלכה המוסלמית, שקיומן בידי חלק מן העדה פוטר את שאר המאמינים מלקיימן ("פרד' כפאיה"). קיום כהלכה של מצוות-היסוד הוא אבן בוחן לכל מוסלם. מי שאינו מקיימן במודע, במכוון, וללא הצדקה - אינו יכול להימנות עם קהל המוסלמים.

חמש המצוות כקבוצה מיוחדת מתוך כלל המצוות באיסלאם - אינן באות לידי ביטוי בקוראן. כל מצוות-היסוד אמנם נזכרות בו אך לא כחטיבה אחת, אלא במפוזר, בפרקי קוראן שונים. רק בספרות ה"חדית'", המסורת שבעל-פה שהמוסלמים מייחסים אותה למוחמד ולחבריו הקרובים, רק בה מוצאים את כנויין הכללי "ארכאן אל-איסלאם" (עמודי התווך של האיסלאם). בספרות החדית' ובספרות ההלכה עובדו גם פרטי המצוות הללו, על פי היסודות שהונחו בקוראן. יש לזכור, שאין מלחמת הקודש - מלחמת המצווה, "ג'האד" - נמנית עם "ארכאן-אל-איסלאם". למרות חשיבותה לא זכתה מצווה זאת למעמד של מצוות-יסוד. היא נמנית על אותן מצוות שקיומן על-ידי קבוצת מאמינים פוטר את השאר מלקיים אותן. מלחמת מצווה אינה חובה אישית, החלה על כל פרט ופרט, אלא כאשר ארץ מוסלמית נתונה בסכנה. רק בתורתה של כת אקטיביסטית קיצונית קטנה, שנוסדה עוד בראשית האיסלאם ("הח'וארג") נוסף ה"ג'האד" כעמוד תווך שישי על חמש מצוות-היסוד. האיסלאם המרכזי, האורתדוקסי - אינו מקבל זאת, אם כי הוא רואה במלחמת המצווה יסוד חשוב ללא ספק.

מצוות העדות

חובה בסיסית של כל מוסלם היא להצהיר על דבקותו בשני עקרונות-היסוד של האמונה המוסלמית: האמונה בייחוד האל, והאמונה בשליחותו של מוחמד. הנוסחה שנקבעה לצורך ההצהרה הזאת - שגם היא אינה מצויה בקוראן במתכונתה המגובשת והמקובלת באיסלאם - מכונה "עדות" ("שהאדה"). המוסלם מעיד כי אין אל מבלעדי אללה וכי מוחמד הינו שליח אללה. במקור הערבי: "לא אלאה אלא אללה ומוחמד רסול אללה".

נוסחה זאת חוזרת ונשנית פעמים אחדות בכל יום באוזני המוסלם ובפיו, בזמן הקריאה לתפילה ובזמן התפילה עצמה, אבל היא נאמרת גם במעמדים מיוחדים בחייו, למשל, עם הגיעו לבגרות, על ערש מותו או במעמד ההתאסלמות. אמירת ה"שהאדה" בנוכחות עדים, ורק אמירה זו - מהווה את אקט ההתאסלמות.

פרידריך היילר, חוקר הדת הגרמני, הראה במחקרו ההשוואתי על התפילה בתרבויות שונות, כי התפילה היא הביטוי היסודי והחיוני ביותר של החיים הדתיים, לכן קיומה מהווה מבחן לדתיותו של האדם. אילו דירגנו את מצוות-היסוד על-פי חשיבותן בעיני המוסלמים, גם אז היינו מציבים את התפילה בראש. מצוות התפילה הוטלה על המאמינים בדברי הנבואה למוחמד כבר בתקופה הראשונה לפעילותו במכה. מוחמד ראה בה סימן ייחוד מובהק של עדת מאמיניו. ההגדרה הראשונה בקוראן של מי שמשתייך לדת מוחמד היא: "זה אשר הזכיר את שם אלוהיו והתפלל" (סורה 87, פסוק 15).

מקומה של התפילה בחיי המאמין

האיסלאם, במידה רבה של דמיון ליהדות ושל שוני מן הנצרות, הוא דת הלכה. פירוש הדבר כי כדי להיות מוסלם, לא די בקבלת עיקרי אמונה מסוימים - כמו ייחוד האל, שליחותו של מוחמד, מקורו השמימי של הקוראן, יום הדין, גן העדן והגהינום וכיו"ב, אלא יש לקיים מערכת מסועפת של מצוות הנוגעת בכל פרט בחייו של המאמין. מתוך מערכת הלכתית זו, הועלו חמש מצוות לדרגה של מצוות-יסוד - עמודי התווך של האיסלאם. מצוות אלו הן: "שהאדה" - העדות, כלומר החובה להצהיר על דבקות בעיקרי האמונה הבסיסיים של האיסלאם; "צלאת" - תפילה, "זכאת" - צדקה, "צום" - צום, ו"חגג" - העליה לרגל למכה, ולאתרים מקודשים סביבה. כולן מצוות שבין האדם למקום וכולן מצוות המוטלות על כל יחיד, גבר ואשה כאחד - להבדיל ממצוות אחרות בהלכה המוסלמית, שקיומן בידי חלק מן העדה פוטר את שאר המאמינים מלקיימן ("פרד' כפאיה"). קיום כהלכה של מצוות-היסוד הוא אבן בוחן לכל מוסלם. מי שאינו מקיימן במודע, במכוון, וללא הצדקה - אינו יכול להימנות עם קהל המוסלמים.

חמש המצוות כקבוצה מיוחדת מתוך כלל המצוות באיסלאם - אינן באות לידי ביטוי בקוראן. כל מצוות-היסוד אמנם נזכרות בו אך לא כחטיבה אחת, אלא במפוזר, בפרקי קוראן שונים. רק בספרות ה"חדית'", המסורת שבעל-פה שהמוסלמים מייחסים אותה למוחמד ולחבריו הקרובים, רק בה מוצאים את כנויין הכללי "ארכאן אל-איסלאם" (עמודי התווך של האיסלאם). בספרות החדית' ובספרות ההלכה עובדו גם פרטי המצוות הללו, על פי היסודות שהונחו בקוראן. יש לזכור, שאין מלחמת הקודש - מלחמת המצווה, "ג'האד" - נמנית עם "ארכאן-אל-איסלאם". למרות חשיבותה לא זכתה מצווה זאת למעמד של מצוות-יסוד. היא נמנית על אותן מצוות שקיומן על-ידי קבוצת מאמינים פוטר את השאר מלקיים אותן. מלחמת מצווה אינה חובה אישית, החלה על כל פרט ופרט, אלא כאשר ארץ מוסלמית נתונה בסכנה. רק בתורתה של כת אקטיביסטית קיצונית קטנה, שנוסדה עוד בראשית האיסלאם ("הח'וארג") נוסף ה"ג'האד" כעמוד תווך שישי על חמש מצוות-היסוד. האיסלאם המרכזי, האורתדוקסי - אינו מקבל זאת, אם כי הוא רואה במלחמת המצווה יסוד חשוב ללא ספק.

מצוות העדות

חובה בסיסית של כל מוסלם היא להצהיר על דבקותו בשני עקרונות-היסוד של האמונה המוסלמית: האמונה בייחוד האל, והאמונה בשליחותו של מוחמד. הנוסחה שנקבעה לצורך ההצהרה הזאת - שגם היא אינה מצויה בקוראן במתכונתה המגובשת והמקובלת באיסלאם - מכונה "עדות" ("שהאדה"). המוסלם מעיד כי אין אל מבלעדי אללה וכי מוחמד הינו שליח אללה. במקור הערבי: "לא אלאה אלא אללה ומוחמד רסול אללה".

נוסחה זאת חוזרת ונשנית פעמים אחדות בכל יום באוזני המוסלם ובפיו, בזמן הקריאה לתפילה ובזמן התפילה עצמה, אבל היא נאמרת גם במעמדים מיוחדים בחייו, למשל, עם הגיעו לבגרות, על ערש מותו או במעמד ההתאסלמות. אמירת ה"שהאדה" בנוכחות עדים, ורק אמירה זו - מהווה את אקט ההתאסלמות.

פרידריך היילר, חוקר הדת הגרמני, הראה במחקרו ההשוואתי על התפילה בתרבויות שונות, כי התפילה היא הביטוי היסודי והחיוני ביותר של החיים הדתיים, לכן קיומה מהווה מבחן לדתיותו של האדם. אילו דירגנו את מצוות-היסוד על-פי חשיבותן בעיני המוסלמים, גם אז היינו מציבים את התפילה בראש. מצוות התפילה הוטלה על המאמינים בדברי הנבואה למוחמד כבר בתקופה הראשונה לפעילותו במכה. מוחמד ראה בה סימן ייחוד מובהק של עדת מאמיניו. ההגדרה הראשונה בקוראן של מי שמשתייך לדת מוחמד היא: "זה אשר הזכיר את שם אלוהיו והתפלל" (סורה 87, פסוק 15).

מקומה של התפילה בחיי המאמין

המלה הארמית "צלותא", שהיא כנראה מקור המלה המציינת תפילה באיסלאם, "צלאת", מציינת תפילה ממוסדת וקבועה. מועדיה קבועים, נוסחה קבוע, תנועותיה קבועות, מצוות מסוימות קבועות וקשורות בה (כגון - טהרה) וזאת בהבדל מן התפילה האישית הספונטנית, המוכרת בתרבויות דתיות רבות וגם באיסלאם. אנחנו נעסוק ב"צלאת" ונבחין בה שני סוגים: האחד - התפילה היומית, השנייה - התפילה בציבור במועדים מיוחדים, כמו תפילת יום שישי ותפילת החגים. בעוד שבקוראן מוזכרות שתיים ויותר מאוחר שלוש תפילות יומיות בלבד, הרי במסורת שבעל-פה באיסלאם נקבע המספר של חמש תפילות ביום, והוא המחייב את המוסלמים. כל מוסלם מתפלל, אם כן, מדי יום תפילת בוקר, תפילת צהריים, תפילת מנחה, תפילת מעריב ותפילת לילה. החוקרים העלו השערות שונות לגבי מקור המספר של חמש התפילות ביום. יש המצביעים על השפעה פרסית ויש המצביעים על אפשרות שמספר זה הוא מעין פשרה בין שלוש התפילות היומיות ביהדות לבין מספר התפילות שהיה כנראה מקובל בקרב נזירים סוריים - שבע.

ניתן לקיים כל אחת מן התפילות היומיות ביחידות, ובכל מקום שאין בו חשש טומאה, אם כי עדיף לקיימן בציבור ובמסגד. העיקר בתפילה המוסלמית הן התנועות. הטקסט, לעומת זאת, פשוט וקצר. התנועות כוללות עמידה והרמת ידים, השתחוויות (כפיפת הגוף לפנים תוך כדי עמידה), סגידה (כריעה על הברכיים והורדת הראש עד הארץ), וישיבה על הברכים. פעמים רבות ניתן לראות מוסלמים נושאים עמם שטיחי תפילה קטנים, "סג'אדה", אבל יש המעדיפים לגעת בראש באדמה, כדי להדגיש את שפלות רוחם בפני בוראם.

הטקסט של התפילה כולל נוסחאות קצרות כמו "אללה אכבר", אללה הוא הגדול ביותר, העדות שהזכרנו לעיל וה"סורה" הקצרה, הפותחת את הקוראן - "סורת אל-פאתחה". כיוון שהטקסט קצר, חוזר המתפלל בכל תפילה מספר פעמים על אותן נוסחאות בלווית אותן תנועות עצמן. כל מחזור כזה של אמירות ותנועות נקרא "רכעה" (מלשון - כריעה). ההלכה קובעת כמה "רכעות" של חובה יש לקיים בכל תפילה מתפילות היום, ועליהן אפשר להוסיף רכעות של רשות. אופיה של התפילה המוסלמית, הטקסט הקצר והפשוט, והחשיבות שנודעת לתנועות - נועדו להדגיש את אפסות האדם ואת כניעתו המוחלטת לאל, באמצעות קיום מדוקדק של מערכת צווים ודינים. בסוף התפילה רשאי המוסלם לשטח לפני אלוהיו גם בקשות אישיות, באמצעות תפילת רשות אישית.

אופיה של התפילה באיסלאם נעוץ גם בנסיבות בהן פעל מוחמד. אולי ביקש לפשט את נוסח התפילה, כדי להקל על בני סביבתו לקבל את האיסלאם. אך גם במהלך ההתפתחות של האיסלאם, כאשר יצר ספרות דתית עשירה, נשתמרה התפילה במתכונתה הפשוטה ולא התפתחו באיסלאם קובצי תפילה בהתאם למעמד ולמועד, כמו ה"סידור" וה"מחזור" ביהדות. תוכנה של התפילה המוסלמית ומתכונתה אינם משתנים למעשה גם ביום שישי ובחגים, בהם נערכות תפילות בציבור. העדר השינוי בתוכנה של התפילה המוסלמית במשך הדורות מפליא כל מי שמכיר את הספרות הדתית העשירה, המגוונת, שיצר האיסלאם בימי הביניים. אבל ניתן להסביר את התופעה הן בחשש מפני שינוי דבר שנקבע על-ידי מוחמד והן בצורך, שלא השתנה מאז ימי מוחמד ועד היום, בתפילה פשוטה, שתהיה ניתנת לשינון גם על-ידי מיליוני המוסלמים שאינם דוברים ערבית. על המוסלמים מקובל שערבית היא לשון הקודש, הלשון שבה הורד הקוראן משמים, ועל כן חשים חובה להתפלל בה גם אלה, אשר אינם משתמשים בה בחיי היום-יום.

הוגים דתיים, בעיקר מחוגי המיסטיקאים המוסלמים, הדגישו, עם זאת, את משמעותיותיה הפנימיות של התפילה, כפי שעשו גם בקשר למצוות אחרות. אבו חאמד מוחמד אל אלגזאלי (מת בשנת 1111 לספירה הנוצרית), מן החשובים בהוגי הדעות באיסלאם, שנטל על עצמו את התפקיד של העשרת החיים הדתיים של המוסלמים ביסודות של חוויה מיסטית, מדגיש בדבריו על התפילה את הסמליות בתנועות ואת החשיבות הרבה של הריכוז ושל הבנת המשמעויות הטמונות בטקסט. הנה קטע מדבריו בספר שייחד לסודות התפילה, בקובץ מקיף פרי עטו בשם "אחיא עולום אל דין" (החיאת מדעי הדת): "ואמר שליח אללה תפילת אללה עליו וברכתו לשלום: לרבים אין מן התפילה מאומה מלבד מאמץ וטרחה". כוונתו היתה אל המסיחים דעתם, כפי שאמר: "שכרו של אדם על תפילתו - לפי מידת הבנתו אותה". שהרי המתפלל משיח כביכול את לבו לפני ריבונו, וכפי שנאמר במסורת - השיחה עם הסחת הדעת בלתי אפשרית. פירושו של דבר שאפשר, למשל, לקיים את מצוות מתן הצדקה תוך הסחת הדעת, שכן היא עצמה דיכוי היצר. וכך גם הצום או העלייה לרגל, שמעשיה קשים ויש בה דיכוי היצר מתוך מאמץ ויסורים, בין אם לבו של אדם מרוכז בהם ובין אם לאו… אולם התפילה, אין בה דבר זולת אזכרת שם אלוהים, קריאה, השתחוויה, סגידה, קימה וישיבה… וקשה להניח שהכוונה בה לבחון את הלשון בהגייה, כפי שהגוף נבחן במאמצי הצום או העלייה לרגל, שכן ללא ספק הכוונה בהגיית האותיות היא הדיבור, ואין דיבור ללא ריכוז הדעת… וההשתחוויה והסגידות כוונתן לבטא יראת כבוד והערצה, ואילו אפשר היה לעשות זאת בלא ריכוז הדעת, יכול היה אדם להשתחוות גם לפסל או לקיר שלפניו, מתוך היסח הדעת… ואם נוטלים משמעות זאת מן ההשתחוויה, לא נשאר בה דבר זולת תנועות גב וראש ולא יעלה על הדעת שתנועות כאלו הן המפרידות, לפי המסורת, בין הכפירה לאמונה, והן החשובות מכל שאר המצוות, ועל אי קיומן חייב האדם דין מוות… לפיכך יש לקבל כי הריכוז בתפילה כמוהו כרוח החיים בה ובמידה שירבה בה, תתפשט רוח החיים בכל אברי התפילה בחלקיה… אך הבנת משמעות הכתוב היא דבר שמעבר לזה, ובה דרגות שונות לבני האדם… ופעמים רבות יקרה שהמתפלל יגלה משמעויות חדשות בתפילתו, שלא עלו על דעתו קודם לכן. מבחינה זאת אפשר לומר שהתפילה היא המונעת את האדם ממעשים מכוערים, שכן (בתפילה) מבין הוא דברים המביאים אותו לידי ההימנעות מעשיית מעשים כאלה" (מתוך: ח. לצרוס-יפה - "התפילה באיסלאם", פתחים, פברואר 1978).

התפילה בציבור

התפילה בציבור בימי שישי ובחגים נערכת במסגד המרכזי לישוב או לשכונה, ("אל-מסג'ד אל-ג'אמיע") בדרך כלל במעמד של ארבעים מתפללים (ויש המסתפקים בשנים-עשר) המהווים מניין. (הכוונה לגברים, אם כי נשים רשאיות להשתתף בתפילה, בעזרה נפרדת). היא נבדלת מן התפילה היומית בכך שנוספות לה שתי "רכעות" ודרשה - "ח'וטבה", שנישאת בימי ו' לפני התפילה ובחגים אחריה - על-ידי הדרשן ("ח'טיב"). הדרשה כוללת הטפה בעניינים דתיים ולפעמים גם בענייני דיומא, וברכות לנביא, לציבור המאמינים ולשליט. היא אמצעי להבעת נאמנות לשלטון או להיפך - להכרזת מרד. ההיסטוריה מלמדת שדרשות יום שישי הציתו לא אחת מרידות, פרעות, הפגנות וכיוצא באלה ועל כן יש מדינות מוסלמיות אחדות בהן מקפידים עד היום על כך שהדרשנים ישמיעו ברכה לשליט, ויש שנערך מעקב אחר דברי הדרשנים על-ידי שירותי הביטחון. נראה שבגלל התוכן הפוליטי הפכה התפילה בציבור ביום ו' לתפילת חובה, כמו התפילה האישית היומית, אך בניגוד לשאר התפילות בציבור - כמו תפילות החגים - שנשארו בגדר תפילת רשות רצויה.

התפילה בציבור בצהרי יום ו', היא בלבד הנותנת צביון מיוחד ליום הזה שנקרא בערבית "יום אל-ג'ומעה" – יום ההתכנסות. יום ו' אינו יום שבתון או יום מנוחה. בקוראן נאמר: "המאמינים, כאשר ייקראו לתפילה (כלומר - כאשר ה"מואד'ין" יקרא למאמינים לבוא למסגד) ביום הקהל (יום "אלג'ומעה), ואצתם אל זכר אלוהים (כלומר - מהרו לתפילה להזכיר את שם אלוהים) וזנחתם את המשא המתן. זה טוב לכם, אם יודעים אתם. ובכלות התפילה ונפוצותם בארץ, וביקשתם חסד אלוהים" (כלומר - התפזרו איש-איש בחיפוש אחר מחייתו, פרנסתו - סורה 62, פסוקים 10-9, בתרגומו של י. י. ריבלין). בסביבה החברתית בה פעל מוחמד - סביבה של סוחרים ונודדים - לא היה מקום ליום-מנוחה שבועי. הנודדים לא נזקקו לו. הסוחרים לא יכלו להרשות זאת לעצמם. ההימנעות מקביעת יום שבתון נבעה, אולי, גם מעמדה דתית עקרונית מנוגדת לתפיסה היהודית שלפיה "שבת האל ויינפש ביום השביעי". באיסלאם נדחה הרעיון שהאל נזקק למנוחה, כביכול, בתום ששת ימי הבריאה - בגלל הדימוי האנושי שדבק באל בשל כך.

התפילה בציבור במסגד נערכת בראשות ה"אימאם". המאמינים עומדים מאחוריו בשורות ומחקים את תנועותיו. הן בתפילה ביחידות והן בתפילה בציבור פונה המאמין לכיוון מכה. בערבית נקרא כיוון התפילה "קיבלה". כידוע היתה ה"קיבלה" הראשונה באיסלאם לכיוון ירושלים (שנקראת על כן גם "אולא אל-קיבלתין" - הראשונה מבין שתי ה"קיבלות") אבל לאחר הקרע שחל בין מוחמד לבין יהודי אל-מדינה, נקבעה ה"קיבלה" למכה והמוסלמים בכל דור ומקום פונים אליה בתפילתם.

המסגד

מבנה המסגד מותאם לתפקידיו. למרות ההבדלים בסגנון הארכיטקטוני והאמנותי בין המסגדים באיזורים שונים של העולם המוסלמי, קיימת מתכונת בסיסית אחידה פחות או יותר של מסגד: אולם תפילה מלבני, שהמתפללים עומדים בו במקביל לצלע הארוכה שלו ופניהם לעבר מכה. כיוון התפילה (עפי"ר לדרום) מסומן על-ידי גומחה ("מיחראב") בקיר הקדמי. בצד ה"מ'יחראב" נמצא דוכן הדרשן, דוכן גבוה, שמדרגות מובילות אליו. הדוכן הוא מפריטי הריהוט הבודדים במסגד, בנוסף לשטיחים ולנברשות. עיטורי המסגד מבוססים על הכתב הערבי ועל מוטיבים צמחיים ואין בו דמות אדם או חי, בגלל איסור פסל ומסכה שהאיסלאם מחמיר בו מאוד. במסגדים יש בדרך כלל חצר גדולה מוקפת בחלק מקורה, המשמשת גם כן לתפילה או לפעילות דתית קהילתית. במרכז החצר או בפינתה בריכת מים וברזים לצורך הטהרה. לפני כל תפילה מן התפילות היומיות עורך המוסלם טהרה חלקית, כלומר רחצת הידים עד המרפקים, הרגלים עד הקרסוליים והפנים. לפני תפילת יום ו' - הוא חייב בטהרה מלאה. במקרים מסוימים, כגון מחסור במים, מחלה וכיוצא באלה, ניתן על פי ההלכה המוסלמית לערוך טהרה יבשה בחול או כיו"ב ("תימום").

ולבסוף, המסגד מאופיין על-ידי צריח מיוחד, "מאד'נה" או "מנארה", שממנו קורא ה"מואד'ין" לתפילה. עצם הרעיון של הכרזה על התפילה והמרצת המאמינים לבוא אליה נלקח כנראה מהיהודים והנוצרים, אבל הדרך המיוחדת של קריאה בקולו של אדם (ולא בפעמונים, למשל) נקבעה באיסלאם. בתקופת מוחמד היו קוראים מעל גג גבוה, סמוך לבית הנביא, ששימש כמסגד הראשון. רק יותר מאוחר החלו מקימים מגדלים מיוחדים לשימושו של ה"מואד'ין". נוסח ה"אד'אן" - הקריאה לתפילה, הוא אחיד: "אללה הגדול מכל ("אללה אכבר"); אני מעיד שאין אל מבלעדי אללה, אני מעיד שמוחמד הינו שליח אללה (זאת ה"שהאדה" - העדות), הבו לתפילה, הבו להצלחה, אללה הגדול מכל. אין אל מבלעדי אללה".

מצוות הצדקה

בראשית פעילותו של מוחמד כנביא היו מאמיניו חייבים בקיום מצווה אחת בלבד, בנוסף לתפילה: מתן צדקה – "זכאת" או "צדקה", שנועדה לטהר את האדם מקשריו עם החומרי, הארצי, להוכיח את אמונתו בעולם הבא, ולסייע לו לזכות בדין ביום הדין. המוסלמים מתוארים בסורות המכאיות של הקוראן כמי ש"שוקדים תמיד על תפילתם ומעניקים מתת חסד לאביון" (סורה 70, פסוקים 24-22). בסורה מתקופת אל-מדינה הוגדרו בדיוק הזכאים ליהנות מן הצדקה: העניים והאביונים, המופקדים על איסוף מס הצדקה, אלה אשר יש לקשור את לבותם לאיסלאם, שבויים שיש לפדותם, בעלי חוב אשר נושים להם, הנלחמים במלחמת מצווה וההולכים בדרך (עיין סורה 9, פסוק 60). מאוחר יותר קבעה ההלכה המוסלמית חמישה דברים, מהם חובה להפריש "זכאת": תבואות, פירות, עדרים, כסף וזהב וסחורות וגם קבעה את שעור המס שחובה להפרישו כגון: מעשר מן הראשונים, חלק ארבעים מן האחרונים וכו' (מתת נוספת מרצון כונתה במונח "צדקה"). אך המדינה המוסלמית, בימי הביניים, לא קיימה את הילכות ה"זכאת" כלשונן, בעיקר משום שלא היה בהן די כדי לפרנס צרכיה של המדינה ועל כן גבתה גם מסים אחרים. מורי ההלכה ראו בהם מסי עושק, כיוון שאינם מעוגנים בחוקי הקוראן. במדינות מוסלמיות כמו סעודיה מנסים עוד בימינו אלה לבסס את חוקי המסים והביטוח הסוציאלי על תקנות ה"זכאת" בקוראן ובהלכה המוסלמית.

מצוות הצום

בדומה ליהדות, התקבל גם באיסלאם הרעיון שהצום הוא הדרך לחזרה בתשובה, לחרטה ולהתקרבות האדם לאלוהים. כביהדות, כן גם באיסלאם הצום קשור למועד הגזירה האלוהית, קביעת גורלם של בני האדם בידי האל לטוב ולרע, ולמועד הורדת הספר הקדוש אל בני האדם. מנהג הצום באיסלאם עבר גלגלים אחדים עד שנקבעה המתכונת הידועה: צום של שלושים יום מבוקר עד ערב, בחודש רמד'אן. בתחילה הוטל על המוסלמים צום חובה של יממה אחת בלבד, מערב עד ערב בעשרה בחודש המוסלמי הראשון, הוא חודש מוחרם ("עאשורא"). צום זה ושמו מזכירים, כמובן, את צום יום הכיפורים, ב"עשור לחודש השביעי" כלשון התורה.

צום ה"עאשורא" לא מוזכר במפורש בקוראן, אבל ייתכן שהוא נרמז בסורה 2, פסוק 178: "המאמינים – אתם צוויתם לצום כאשר צוו אלה אשר מלפניכם, למען תיראו אלוהים". בפרשנות נמסרו מסורות רבות מפי מוחמד ומקורביו - שתכליתן היתה להסביר מהו הקשר בין הצום באיסלאם לבין הצום בדתות המונותאיסטיות שקדמו לו. המסורות האלו מזכירות בפירוש שהצום הראשון שהוטל על המאמינים היה צום ה"עאשורא", כנראה בהשפעה יהודית. הנה לדוגמה אחת המסורות: "שליח אללה, תפילת אללה וברכת שלומו עליו, הגיע לאל-מדינה ומצא את היהודים צמים ביום ה'עאשורא'. משנשאלו היהודים לפשר הצום, ענו: זה היום בו ניצחו משה ובני ישראל בעזרת אלוהים את פרעה. אנו צמים ביום זה על מנת לרומם את זכר הניצחון". מששמע מוחמד דברים אלה, אמר: 'אנו זכאים למשה יותר מכם', וציווה על מאמיניו לצום ביום זה.

גם בקוראן וגם בתורה שבעל-פה המוסלמית יש הד לדברי חז"ל לפיהם צמים אנו ביום הכיפורים לזכר הורדת לוחות הברית השניים על-ידי משה. אין ספק כי סיפורי משה אכן הרשימו את מוחמד. בנבואות מוחמד מתקופת מכה מופיעה לעתים קרובות דמותו של משה (משה נזכר בסורות המכאיות בלבד למעלה ממאה פעמים), שכן מוחמד ראה עצמו יורשו וממשיך דרכו. אך כשנה וחצי לאחר ההגירה - "הג'רה" - ממכה לאל-מדינה, כאשר הקרע בין מוחמד לבין יהודי אל-מדינה הגיע לשיאו, שונה מנהג הצום המוסלמי, במסגרת שינויים אחרים שחלו במצוות האיסלאם, מתוך מגמה להדגיש יותר את המפריד בין היהדות לאיסלאם ולתת לאיסלאם צביון ערבי יחודי. אז בוטל צום ה"עאשורא", אם כי שרד כצום רשות באיסלאם ובמקומו נקבע צום חובה של שלושים יום ברמד'אן - החודש התשיעי בשנה המוסלמית. צום הרמד'אן נועד לציין את תחילת הורדתו של הקוראן מן הלוח השמימי אל מוחמד באמצעות המלאך גבריאל. המוסלמים מאמינים כי הדבר אירע באחד מעשרת הלילות האחרונים של חודש רמד'אן (הרוב מסכימים על ה-27 בו). לילה זה מכונה "לילת אלקדר" - ליל גזירת הגורלות, הלילה בו חורץ האל דינו של כל נברא לחיים או למוות, ורושם את הגזירה בספר שמימי.

במשך חודש רמד'אן חייב המוסלם לקיים צום מלא ולהתנזר מחיי אישות, בכל יום מבוקר עד ערב. עם ערב בטלים כל האיסורים - אבל לפי רוח האיסלאם יש לנהוג באיפוק ובצניעות גם בלילה, בשעה שהאכילה, השתייה וחיי האישות מותרים, כיאה לתקופה של חזרה בתשובה. הנוהג הנפוץ לערוך חינגות וירידים בלילות הרמד'אן מנוגד לרוח זאת ומקורו עממי. עשרת הימים האחרונים של הרמד'אן הם כאמור בעלי משמעות מיוחדת והמוסלמים האדוקים בדתם נוהגים לשהות בהם במסגדים ולהתפלל שעות ארוכות ביום ובלילה. ימים אלה נקראים ימי ההסתגרות ("אעתכאף"). יש לזכור שהמוסלמים ממשיכים לעבוד בימי הרמד'אן ולמרות שבירת הצום מדי ערב הדבר אינו קל, במיוחד כאשר הרמד'אן חל באחד מחודשי הקיץ. כידוע, השנה המוסלמית היא שנת ירח, ומנהג העיבור אסור באיסלאם. הרמד'אן, כמו שאר המועדים הקבועים על פי הלוח המוסלמי, נודד איפוא לאיטו על פני שנת השמש. אם בשנה מסוימת הוא חל בחורף, כעבור שנים אחדות נמצא שהוא חל בקיץ. לפיכך, גורם צום רמד'אן לא אחת לשיבושים בחיי הכלכלה בארצות המוסלמיות. בשנים האחרונות נעשו ניסיונות אחדים לפתור את הבעייה באמצעות ההלכה המוסלמית. במיוחד התפרסמה הצעתו של נשיא טוניסיה, חביב בורגיבה, בשנת 1960 לאפשר לעובדים חיוניים, "הממלאים את חובתם בשדה המערכה הכלכלית" כלשונו, לחלק את הצום הארוך ליחידות מפוזרות, קטנות יותר, כדי לאפשר להם לקיים את מה שכינה ה"ג'האד" הכלכלי, אך הצעתו והצעות דומות נדחו על-ידי רוב חכמי הדת כחדשניות מדי, אם כי אחדים גם תמכו בהן. עם תום חודש הרמד'אן בראשית החודש העשירי בשנה המוסלמית - חוגגים המוסלמים את "עיד אל-פיטר", חג הפסקת הצום. זהו ה"חג הקטן" ("אל-עיד אל-צגיר") הנמשך שלושה ימים. המוסלמים מתפללים בו תפילת חג ונותנים צדקה מיוחדת לכפר על עבירות בשגגה בתקופת הצום.

מצוות עלייה לרגל

בעוד שבמצוות התפילה והצום באיסלאם ניכרת, כפי שראינו, השפעתן של הדתות המונותאיסטיות, הנה במצוות העלייה לרגל, ה"חג'", ניכרים מאוד סימני המורשת הערבית הפרי-איסלאמית. ב"חג'" התאחדו שתי מערכות פולחן קדומות, שהותאמו לתפיסה דתית מונותאיסטית. האחת - ה"עומרה" - העלייה לרגל אל הכעבה במכה ולמספר אתרים שלידה (בתקופה הקדם-איסלאמית היתה נהוגה באביב), והשנייה - העלייה לרגל להר ערפאת ממזרח למכה ולאתרים שבינו לבין מכה כמו מוזדליפה ומינא (עלייה לרגל זאת היתה נהוגה בחודשי הסתיו וקשורה כנראה בבקשת הגשם והמים כמו חג הסוכות שלנו). באיסלאם חובת העלייה לרגל ("חג'") כוללת את הכעבה, את הר ערפאת ושאר האתרים ואילו בשם "עומרה" מכנים את העלייה לרגל כשהיא נערכת על-ידי יחיד ולא בציבור, לא במועדה הקבוע - ואך ורק אל הכעבה ואל סביבתה.

כמו כל מצוות-היסוד, גם מצוות ה"חג'" חלה הן על המוסלם והן על המוסלמית, הבוגרים והבריאים בגוף ובנפש. חובתם לעלות לרגל למכה לפחות פעם אחת בחייהם, אם כי ההלכה פוטרת מאמינים מלקיימה או מתירה להם ליפות כוחם של אחרים לבצעה בשמם - מסיבות בריאות, גיל, ביטחון בדרכים וכיוצא באלה. עולה הרגל, המגיע לגבול השטח הקדוש המקיף את מכה, חייב להיכנס למצב של קדושה - "אחראם". הוא מיטהר, לובש בגדים לבנים מיוחדים, ללא תפר, חולץ את נעליו ומהלך יחף או נעול סנדלים ומסיר כל כיסוי ראש (בגלל איסור זה משתמשים רבים מעולי הרגל בקיץ בשמשיות). בעת העלייה לרגל אסורים על עולה הרגל תספורת, גילוח, רחצה, נטילת ציפורניים, חיי אישות וכד'.

עם הגיעו למכה מקיים עולה הרגל את הטקסים בעיר סביב הכעבה. הכעבה היא מבנה גבוה, דמוי קוביה, במרכזה של חצר מסגד. בקיר החיצוני שלו, בצד מזרח, נעוצה האבן השחורה, שקוטרה אינו עולה על 30 ס"מ. עיקר פולחן הכעבה נערך מחוץ למבנה ולא בתוכו. עולי-הרגל מקיפים את הכעבה שבע פעמים, נושקים לאבן השחורה, ומצמידים את גופם לאזור שבין האבן השחורה לבין פתח הבניין, מתוך אמונה שהגוף שבא במגע עם האבנים - יינצל מאש הגהינום. אבל אין כאן פולחן אבנים כפשוטו, והכעבה עם האבן השחורה - אינן אלא סמלים בתוך אמונת ייחוד מונותיאיסטתי.

אל טקסי הקפת הכעבה נוספים טקסים באתרים קרובים, כמו ריצה, שבע פעמים, בין שתי הגבעות צפא ומרווה.

ב-8 ב"ד'ו-אל-חיג'ה" - האחרון בחודשי השנה המוסלמית - מתחילים טקסי ה"חג'", שעיקרם מחוץ לעיר מכה. ב-9 בחודש מגיעים הטקסים לשיאם במעמד לרגלי הר ערפאת מזרחית למכה, שם מתכנסים כל עולי הרגל לשמיעת דרשה. מעמד דומה אך פחות חשוב נערך אחר כך גם במוזדליפה. למחרת מגיעים עולי הרגל למינא, הסמוכה למכה, ושם מתקיים טקס רגימה, כאשר כל עולה רגל משליך שבע אבנים קטנות על כל אחת משלוש הערימות המצויות שם. כאן מסתיימים טקסי ה"חג'" ואיסוריו בזבח קרבן (אך אין כאן כל הקרבת קרבן!) ומתחיל "חג הקרבן", "עיד אל אד'חא" - הוא ה"חג הגדול".

"עיד אל אד'חא" נמשך ארבעה ימים. גם הוא נחוג בתפילה ובזבח קרבן, שעיקרו נועד לעניים ומקצתו למאכל המשפחה. ראוי לציין כי "עיד אל-פיטר", שהזכרנו קודם, ו"עיד אל-אד'חא" הם שני החגים הרשמיים היחידים באיסלאם ושניהם, כפי שראינו, כמעט ריקים מתוכן בהשוואה לחגי היהדות, למשל. אין הם חגי טבע ואף לא חגים היסטוריים והדבר מעורר תמיהה על רקע עושרן של המחשבה הדתית והספרות הדתית באיסלאם. ייתכן שתופעה זו קשורה בגישה המונותאיסטית המחמירה של האיסלאם, החוששת מפני חזרה לפולחנים קדומים ולפורקן יצרים הכרוך בריבוי חגים.

המסורת המוסלמית קושרת את ה"חג'" ואת כל טקסיו באברהם אבי האמונה, המוסלם הראשון, ובישמעאל בנו, אבי הערבים. שניהם הקימו את הכעבה לעבודת אל אחד, אך הערבים לא התמידו בכך עד שבא מוחמד לטהר את הכעבה מחדש. ב"סורת איבראהים" (סורה 14), הפרק הנקרא על שם אברהם בקוראן, נאמר: (פסוקים 37-35) "וזכור (כך אומר אלוהים למוחמד) את אשר אמר אברהם: אלוהי, עשה עיר זאת (מכה) בטוחה. והרחק אותי ואת בני מעבודת הפסילים, אלוהי, כי הם הפסילים התעו רבים מבני האדם. אלוהינו, הנה הושבתי מצאצאי בעמק לא זרוע, עמק צחיח, אצל ביתך הקדוש למען יערכו התפילה". על דברי אברהם : "עשה עיר זאת בטוחה" - אומרים פרשני הקוראן כי אלוהים אמנם נענה לבקשת אברהם בכך שהפך את מכה ואת סביבתה למקום קדוש בו אסורים שפיכות דמים, כריתת עצים וציד. ואילו בסורה 22, פסוקים 26-27, נאמר: "וזכור כי הכנו לאברהם את מקום הבית (כעבה) לאמר: אל תשתף לי דבר (כלומר - עבוד את האל האחד לבדו) וטהר ביתי למקיפים אותו ולעומדים בו ולכורעים ולמשתחווים, והשמע לאנשים את דבר החג'. יבואו אליך רגלי ועל כל גמל רזה-שוקיים, יבואו מכל דרך רחוקה". כך הונח בקוראן היסוד לרעיון שהכעבה היתה במקורה מקדש מונותאיסטי ומוחמד לא בא אלא לחדש ימיו כקדם.

גם האתרים הקשורים ב"חג'" מוסברים במסורת המוסלמית בקשר לאברהם, הגר או ישמעאל. כך, למשל, הריצה שבע פעמים בין שתי הגבעות ליד הכעבה, שהיא חובה על כל מוסלם עולה רגל, מסמלת את ריצתה של הגר בחיפוש אחרי מים לישמעאל בנה, ורגימת האבנים במינא היא מעין שחזור של רגימת השטן על-ידי אברהם, בשעה שבא לפתותו לבל יעלה את בנו לעקדה וכו'. מצוות ה"חג'" אינן קלות למוסלמים הן מבחינה פיזית והן מבחינה רוחנית ולכן הירבו לדון בהן ובמשמעותן. יש שטענו לקבלת המצווה כמות שהיא, ללא ערעור, מתוך כניעה מוחלטת לצו האלוהי. גישה זו מצאה לה ביטוי במסורת שנמסרה מפי החליף השני עומר אבן אלח'טאב, על האבן השחורה בכעבה: "הנני יודע שאינך אלא אבן, שאין בכוחה להועיל ולא להזיק, ולולא ראיתי את שליח אללה - תפילת אללה וברכת שלומו עליו - מנשקך, לא הייתי מנשקך".

גישה אחרת התגבשה בחוגי המיסטיקאים המוסלמים, שניסו לראות בכל פולחן סמל ואמצעי להשתלמותו הנפשית והדתית של המאמין. אביא לדוגמה מדברי אל-גזאלי, התיאולוג והמיסטיקאי הידוע. בספרו "סודות העלייה לרגל" עומד אל-גזאלי על משמעותה של הקפת הכעבה שבע פעמים: "דע כי בזמן ההקפה הנך מתדמה למלאכים המקורבים לאל שמקיפים את כיסא הכבוד. מטרתה אינה הקפת הבית (הכעבה) בגופך, אלא הקפה בלבבך, את זכרו של אלוהים, אדון הבית, כי הבית הוא סמל חיצון בעולם החולף לאותו הוד אלוהי הממלא את עולם הנצח". אל-גזאלי גם הישווה את טקסי ה"חג'" למסע האחרון של המאמין עלי אדמות לאחר מותו, וקובע כי הטקסים נועדו להכין אותו למסע ההוא: רכיבתו של האדם על הבהמה, בדרכו למכה, כמוה כנשיאתו על מיטת המת; התעטפותו בבגדי ה"אחראם", כמוה כעטיפתו בתכריכים, העמידה לרגלי הר ערפאת כמוה כהתכנסות בני האדם ביום הדין. מודעותו של עולה הרגל לסמליות זו תמריץ אותו, לדעת אל-גזאלי, לקיים את ה"חג'" כהלכתו, הן בפרטים החיצוניים והן בכל הכרוך בו מבחינה מוסרית ונפשית.

מעמדו של החג' כמצוות-יסוד לא התערער מעולם ולא פחתה חשיבותו כמפגש בין רבבות מוסלמים, מכל רחבי העולם - מפגש שהיתה לו לא רק משמעות דתית, אלא גם משמעות חברתית, מדינית ותרבותית. המנהיג המצרי עבד אל-נאצר, שהיה מודע לאפשרויות הטמונות במפגש ה"חג'", הציע בספרו "הפילוסופיה של המהפכה" לצקת בו תכנים חדשים ולאו-דווקא דתיים. הוא מבקש לראות ב"חג'" "ועידה מדינית שנתית שבה נפגשים מנהיגים, הוגי-דעות, מלומדים, סופרים, תעשיינים, סוחרים ובני נוער מכל ארצות האיסלאם, על מנת להתוות בפרלמנט האיסלאמי הכלל-עולמי הזה קווים כלליים למדיניות ארצותיהם, ולשיתוף פעולה ביניהם". הגם שהצעתו לא נתקבלה - ממשיך ה"חג'" לשמש מקום מפגש ומקור כוח לאחדות העולם המוסלמי.