שברירים / דבורה בארון
שברירים / דבורה בארון
הספור "שברירים" הוא ספור קלאסי שהמסר החברתי בו הוא העיקר, כאשר הגיבורה הראשית היא המקשרת בין הניגוד להתנהגות חברתית נורמטיבית חיובית לבין כזאת שאינה חיובית, ובמקרה שלפנינו המספרת מעבירה את ביקורתה על החברה היהודית בעיירה הגלותית, כאשר החברה נוהגת בניגוד לנורמה האתית והמוסר היהודי. חיה פרומה היא יתומה מאב ואם. וככזאת היא זקוקה לכל רחמי הקהילה וטיפוחיה כדי שתגדל ותתפתח ללא מגבלות כלכליות או חברתיות, בדיוק כפי שהצו המוסרי היהודי, עפ"י הדין מהתורה דורש זאת ממאמיניו.
- ככתוב בספר שמות פרק כ"ב פסוקים 21-22: "כָּל אַלְמָנָה וְיָתוםֹ לֹא תֵּעַנּוּן אִם עַנֵּה תְּעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָמֹעַ אֶשְמַע צַעֲקָתוֹ"
התצוגה (אקספוזיציה):
מקום ההתרחשות: העיירה היהודית אליה הועברה בעודה הילדה, חיה פרומה לאחר מות הוריה בכפר והיא יתומה מאב ואם. קרוב משפחה הביא אותה. ובביתה של חיה פרומה בעיירה.
זמן ההתרחשות: מאז מתו הוריה של הילדה חיה פרומה והיא כבת חמש בלבד ועד לגיל העמידה של חיה פרומה ועד מותה.
גיבור/ת הספור: חיה פרומה. ילדה יתומה מאב ואם, הנזרקת מאחד למשנהו ככלי חפץ חסר ערך במיוחד, אלא אם נצטרך מישהו לשירותה ולאחר מכן משליכים אותה למשפחה אחרת לאחר השימוש בה. היא עוברת מטמורפוזה מלאה, מתקופת ילדותה בחיק משפחה חם ואוהב ומאושר, אל מקום זר לאחר מות ההורים, נזרקת לחברה זרה ומתנכרת.
ועד בגרותה היא עוברת תהליך שלם של שינוי ומהפך של מאה ושמונים מעלות.
בילדותה ההתעלמות ממנה היא כללית, כולל התעלמות לשידוכיה ונישואיה, התעלמות מגורלה הנכה.
נכותה הגיעה שוב מחוסר יחס אוהד למצבה, חייה וגורלה, בניגוד לצווי האלוהי ביחס ליתום. בנערותה הייתה חרוצה ועובדת אצל משפחות משכונת הגיא, "אשר בקושי הקצו לה מקום בקצה האיצטבא או ליד התנור" נבחנת ונבדקת כבהמה למכירה שמא נגועה במחלה.
ובגיל שמונה מעדה, נפלה ושברה את הרגל חוסר ההתייחסות, ההתעלמות מחייה גרם לכם ששבר זה לא נתאחה כמו שצריך וגרם לה נכות וללכת בצליעה כל חייה.
זה השלב הראשון בחייה של חיה פרומה.
השלב השני כשחיה פרומה נישאת לבעל זקן, כשל דרישותיו ממנה בעצם שתהיה לו משרתת ומטפלת ללא תשלום אין הוא זקוק לה כאישה.
היחס וההתעלמות שלו ממנה רק מגבירים את תחושת העוול והביקורת של המספרת כלפי חברה היהודית בעיירה.
השלב השלישי בדרך לשינוי המכריע והמטאמורפוזי של חיה פרומה הוא, בקניית הפרה והבאתה אל הרפת של חיה פרומה. שתיהן נקשרות זו לזו כאחיות לגורל משותף. הפרה היא שמביאה לראשונה את הגיבורה לחיוך. לתחושת קירבה ולאושר. ככל שיחסי השתיים מתפתחים, הגורל המתאכזר והסבל שעברו שתיהן כך חלה התפתחות בשינוי בחייה של הגיבורה.
שתיהן איבדו אץ יקיריהן- חיה פרומה את הוריה, ואילו הפרה את העגל שלה.
שתיהן נעקרו ממקום הולדתם המקורי ומובאות בניגוד לרצונן למקום זר ומתנכר.
אך כשהן מתאחדות המרגוע ההבנה והאהבה האחת לשנייה הופך למנת חלקם של שתיהן, וחיה פרומה משלימה את המהפך.
בשלב הזה המספרת מפרטת את השינויים בחיי הגיבורה, והשינויים הם לאורך ולרוחב דמותה של חיה פרומה: גופניים, נפשיים, חברתיים, כלכליים ורוחניים.
המניע והסיבה להתרחשות: כאמור המסר החברתי הוא העיקר בספור שלפנינו, לכן נשוא הביקורת של המספרת היא החברה היהודית בעיירה הגלותית, הנוהגת בניגוד לנורמה המוסרית היהודית כלפי הנפשות החלשות בחברה כמו יתום ואלמנה.
2
נקודת הסיבוך: נישואיה של חיה פרומה לבעל המקשאות הזקן, סוחר הירקות והיא הופכת להיות בעלת בית ועובדת בביתה ולא בבתי זרים. אולם הנקודה העיקרית בשלב זה של הספור הגורמת לתחילת המהפך בחיי הגיבורה היא כאשר בעלה מודיע לה שקנה פרה לחליבה. והבהמה מובאת אל הרפת.
הפרה משיבה לה את כבודה האנושי, שמחת החיים שבה אליה והיא זורעת אור בחשכת נפשה של חיה פרומה.
השיא: המהפך ביחס החברה אל חיה פרומה, לאחר שזו הפכה להיות כמו אחת הנשים בעיירה.
לאחר מות בעלה וקבלת הירושה ממנו – את הפרה בקשה ותו לא – הפכה להיות בעלת בית עצמאית שנונת מעצמה לאחרים במקום לקבל מאחרים כפי שהכירוה עד כה. והאנשים תמהו: "הזאת חיה פרומה?" והמספרת מוסיפה דברים לאחר תמיהה זו: "והם לא ידעו אשר אפילו אדמת המדבר המלוחה, אם רק תשוטף ותדושן, ומי המעיין החיים ירווה, סופה שתשתבח ותתחיל להצמיח צמח".
בתהליך שעוברת הגיבורה הראשית אל השיא והמהפך הנה השינויים שחלים בה עד השיא:
שינויים גופניים: לא עוד פרועת שיער ומוזנחת, אלא "לבושה סינר רחב כדרך נשים אימהות הנושאות בעול ופניה במסגרת" כדברי המספרת עד כדי כך שצליעתה מתפוגג קמעא וכמעט ולא מרגישים שהיא נכה וצולעת.
שינוי חברתי: הנידוי וההתעלמות והלעג הסביבתי נעלמים. במקום זאת קושרת קשרים חברתיים עם שכנות הזקוקות לחלב.לא רק זאת אף זאת; החברה זקוקה לה ולתרומותיה.
איש זקן בא אליה ומוצא אצלה סעד. הנצרכים והדלים בקהילה באים לקבל ממנה נדבות.
רבים הקונים הדורשים את תוצרתה; דברי החלב ודברי המאפה שאפתה.
וגם בית הכנסת בעיירה נשכר ממנה.
שינוי כלכלי: מצבה הכלכלי משתפר ללא הכר.
לפנים הייתה ילדה עזובה, אסופית דלת אמצעים וחסרת גג.
מעניקה מחריצותה לבתים זרים.
לאחר רכישת הפרה היא מעניקה וכספה לכלל, התקינה מעקה למדרגות בית הכנסת ומנורת קנים, היא אפילו פרנסה אחרים, היא נתנה חסות לפרוש הזקן.
ולאחר שנודע לה על מחלתה מסרה לשכן את עסק האפייה.
שינויים נפשיים: הפרה משיבה לה את כבודה האנושי. הפרה בניגוד לבעלה, התייחסה אליה כשוות-גורל והעניקה לה חום ושברירי אור בחשכת נפשה. שמחת החיים חזרה אליה. שינוי נפשי הביא לה שינוי גופני, כאמור צליעתה כמעט נעלמה.
שיוני רוחני: בזכות הפרוש הזקן שגם סעדה אותו, השקפתה לעולם ויחסה לאנשים שהיו עד כה רק על מישור גשמי וחומרני בלבד.
לאחר ההיכרות עמו חייה מתמלאים ברוחניות וקדושה.
היא מבקרת יותר בבית הכנסת, מכירה בערך הצדקה ובעזרה הדדית בין בני-אדם.
רואה בכל אדם גם את הצדדים החיוביים שבו, למרות סבלה ויחסה של הקהילה אליה, היא אינה רוטנת ומלאת מרירות כלפיהם.
היא סלחנית כלפי אנשי הקהילה ומגיבה ביחס הפוך מכפי שהם התייחסו אליה.
היא בעלת תשובה ומתה כצדקנית גמורה.
המסר החברתי: החברה האנושית של אנשי העיירה, בהתנכרותם ואדישותם ביחסם לחיה פרומה, הצמאה לטיפת אהבה, רק לכמה שברירי-אור, לקירבה וחום, הם גרמו לכך שהגיעה לשפל ובזיון.
ואילו הפרה בההמית, דווקא היא, שמעניקה לה חום ושברירי אור לחשכת חייה, ומעלה אותה לשיא האנושיות.
דרכי העיצוב:
- א.כותרת הספור – "שברירים".
חייה של חיה פרומה אפופים ב"חשכה" גמורה.
מאז מות הוריה היא
מדרדרת לשפל המדרגה מבחינה חברתית, כלכלית גופנית ומנטאלית.
(אספית, יתומה נזרקת מיד ליד
וכו') ולאורך חייה עד רכישת הפרה, היא כמהה למעט אור, כשהיא ניזונה רק מאותם "שברירי-אור"
שנקרו פה ושם בחייה.
(עם בת האופה) בערוב ימיה זכתה באור השלם עם מותה.
- ב. הניגוד בין היחס "האנושי" של הפרה אל חיה פרומה לעומת היחס "הבהמי" של אנשי העיירה אליה.