היהודים בצרפת בין שתי מלחמות עולם

היהודים בצרפת בין שתי מלחמות עולם (מבוסס על ספרה של פוזננסקי רנה, להיות יהודי בצרפת 1939-1945, יד ושם, ירושלים, תש"ס, עמודים: 11-36).עוד מומלץ להיעזר במאמרה של פאולה היימן, "היהודים בצרפת בין שתי מלחמות עולם", בתוך אשר כהן (עורך), תולדות השואה-צרפת, יד ושם, ירושלים תשנ"ו, עמ' 7-25.

מאפייני הקבוצות השונות של היהודים בצרפת והקשרים ביניהם.

ערב מלחמת העולם השנייה מנתה אוכלוסיית צרפת אוכלוסיית צרפת כ 43 מיליון תושבים מתוכם 330 אלף יהודים. סביר להניח, שמספרם של היהודים היה גדול יותר משום, שחלק מהיהודים שהיגרו לצרפת, הוגדרו בסטטיסטיקות הרשמיות ע"פ הלאום שלהם ולא ע"פ דתם. אפשר לחלק את יהודי צרפת לשני קהילות מרכזיות:

א) "הצרפתים בני דת משה" (הגדרה של היהודים המעידה על נאמנות ללאום הצרפתי והשתייכות דתית יהודית) או בכינוים האחר: ה"יזראלטים" – היו אלו היהודים שישבו בצרפת דורות רבים, הם זכו לשוויון זכויות מוחלט (אמנציפציה) והשתלבו היטב בכל תחומי החיים בצרפת. רובם של היהודים, גרו בערים הגדולות (בעיקר בפריז), ברובם היו, בעלי "מקצועות חופשיים" (אקדמאים, רופאים, עורכי דין, מורים וכו), חלקם פנו לקריירה במגזר הציבורי. רובם היו חילונים (בד"כ ביקרו בביה"כ לצורך ביצוע שלושה טקסים: מילה, חופה, קבורה), האמינו בכל ליבם בערכי הרפובליקה הצרפתית והיו גאים ונאמנים לארצם. חלק מהיהודים היו מאוגדים בארגון ששמו היה "קונסיסטואר", ועד קהילות יהודי צרפת, שהוקם עוד בתקופתו של נפוליאון. רובם של היזראליטים השתייכו דווקא לארגון "כל ישראל חברים (כי"ח) או אליאנס בצרפתית, ארגון שהרחיק עצמו מרעיון הציוני. רוב יהודי צרפת לא היו מעוניינים להיות שייכים לפעילות ציונית או פעילות במסגרת תנועות ומפלגות יהודיות. הדבר נבע משתי סיבות: הראשונה, נאמנותם ללאום הצרפתי – מכוון שראו עצמם אזרחים נאמנים שווי זכויות וחובות לא חשבו שיש צורך בהתארגנות סקטוריאלית. הסיבה השנייה הייתה, חששם שמה התארגנות מסוג כזה תפגע בהשתלבותם בחברה הצרפתית ויוציא את השד האנטישמי מן הבקבוק כפי שקרה ב"פרשת דרייפוס" (1895). לכן נקטו היהודים ב"ניטרליות פוליטית קולקטיבית" כלומר, ליהודים אין דעה פוליטית משותפת בנושא זה או אחר, דעותיהם הפוליטיות הן אישיות ואינם מושפעות מאינטרס כללי של הקהילה היהודית. דוגמה טובה לחשש של היהודים מהתבלטות יתר היה כאשר ליאון בלום הגיש את מועמדותו לראש ממשלה בשנת 1936. מנהיגים יהודים ביקשו מליאון בלום להסיר את מועמדותו ולא להתמודד בבחירות מתוך חשש שדבר זה יגרום נזק קשה לקהילה היהודית בצרפת. דבר שהתברר כנכון, בחירתו של בלום לראש ממשלה גרמה להתפרצות של שנאה בקרב תנועות ומפלגות הימין. העיתונים היו מלאים במכתבי למערכת שחשפו רגשות אנטישמיים. באחד מהם נכתב: "יש לי בבית אקדח עם מחסנית ובה 11 כדורים. 11 יריות נועדו לך, כי אתה מנהל מדיניות של יהודי חסר מולדת. אתה מוכר את צרפת, היה שלום, טינופת". יהודים שהיגרו לצרפת מצפון אפריקה (במיוחד מאלג'ריה, בה יהודים קיבלו אזרחות צרפתית החל משנת 1870), הזדהו עם ערכי החברה הצרפתית וניסו להידמות ליהודים היזראלטים ולכן אימצו גם את "העמדה הניטרלית קולקטיבית" מבחינה פוליטית. ב) "היהודים הזרים" – לקבוצה משתייכים יהודים שהיגרו לצרפת ממדינות שונות באירופה, בעיקר מחלקה המזרחי. אין מדובר בקהילה אחידה מבחינת מוצאה, או רקעה החברתי והתרבותי, אלא בקבוצה מגוונת מאוד. הגל הראשון של המהגרים הגיע לצרפת בשנות השמונים של המאה ה 19 מרוסיה, מרומניה ופולין. גל זה היה חלק מתנועת הגירה גדולה של יהודים ממזרח אירופה, שרובה הגיעה לארה"ב, חלקה למדינות באירופה ומיעוט לא"י ("העלייה הראשונה"). גל נוסף של מהגרים הגיע לצרפת מהמדינות החדשות שהוקמו לאחר הסכמי ורסאי (1919): המדינות הבלטיות (ליטא, לטביה ואסטוניה), הונגריה ורומניה. במשך שנות ה 20 המשיכו יהודים מזרח אירופאים להגר לצרפת משום שהייתה זו אחת המדינות היחידות בעולם שהייתה מוכנה לקלוט מהגרים. בשנות השלושים, בעיקר אחרי "ליל הבדולח", הגיע גל נוסף של מהגרים ממרכז אירופה: 100 אלף יהודים הגיעו מגרמניה, צ'כוסלובקיה והונגריה. אותם יהודים חיפשו מקלט מהאנטישמיות בארצם וראו בצרפת מדינה דמוקרטית היכולה לאפשר להם חיי חופש ורווחה. רוב היהודים שהיגרו מגרמניה, היו ממוצא פולני שהיגרו לגרמניה כדי למצוא מקלט וגורשו ע"י המשטר הנאצי מטעמים אנטישמיים. בשנות ה 30 מנתה יהדות צרפת יותר מ 200 אלף, רובם היו ממוצא מזרח אירופאי ("היהודים הזרים"). היהודים הזרים היו שונים מיהודי צרפת הותיקים, רובם של הזרים עבדו בתעשייה או מלאכה (כ 60%). העסקתם של היהודים הזרים הלכה והתמעטה בשל חוקים שהגבילו העסקת זרים, כך שחלקם הפכו עם הזמן לעובדים לא חוקיים. בדומה ליזראליטים גרו רובם של היהודים הזרים בערים (בעיקר בפריז) והתפרנסו ממקצועות עירוניים. כמובן שמצבם הכלכלי של היהודים הזרים היה פחות טוב ממצבם של היזראלטים. ליהודים הזרים לא הייתה שאיפה להיטמע בתוך החברה הצרפתית, רובם שמרו על שפת היידיש ורבים מהם המשיכו לקיים מצוות. למרות זאת, רוב היהודים הזרים שלחו את ילדיהם לבתי ספר ציבוריים וחילוניים.

הקשרים שבין שתי הקהילות

אפשר לשער שהתגברות האנטישמיות בצרפת ליכדה את כלל הקהילות היהודיות וטשטשה את ההבדלים ביניהם. השערה זו אינה נכונה. תנועת ההגירה של יהודי מזרח אירופה לצרפת לא תרמה לתחושת האחידות והאחדות הקהילתית של יהודי צרפת. להפך, היא חידדה את ההבדלים והמחלוקות בין הקבוצות היהודיות השונות. בעוד שיהודי צרפת הותיקים (היזראליטים) ביקשו לשמור על "פרופיל נמוך", היהודים הותיקים שימרו את שפת היידיש ותרבותה, וחלקם שמרו על אורח חיים דתי. בשנת 1923 התאגדו הפליטים היהודים ממזרח אירופה בארגון שהקימו לעצמם ("הסתדרות החברות היהודיות של צרפת", שטיפחה ערכי תרבות וחברה יהודיים). היו יהודים שאף הצטרפו לתנועות קומוניסטיות קיצוניות. ההתאגדות החברתית היהודית והתבלטות היתר של היהודים הזרים הייתה למורת רוחם של היהודים היזראליטים, שדרשו מהיהודים הזרים להיטמע בתוך החברה הצרפתית, וזאת כדי לא לאבד את ההישגים של היהודים בצרפת. חששם של היזראליטים היה, שהתבלטות יתר של היהודים תגרום להתגברות האנטישמיות ולדרישה של חוגים קיצוניים לגרש את היהודים הזרים ואו לפגוע במעמדם של היהודים הותיקים. בשנות ה 30, כאשר התגברו הקולות האנטישמיים בצרפת, דרשו מנהיגי הקהילה היהודית בצרפת מהיהודים המהגרים, להפסיק להשתמש בשפת היידיש ולהסתיר את יהדותם. אם "לא תרצו בכך תלכו למקום אחר", אמרו להם – אמירה המוכיחה עד כמה היו מוטרדים היזראלטים מתוצאות התנהגותם של היהודים הזרים. גם הרעיון הציוני לא היווה גשר בין היהודים הותיקים והזרים בצרפת. רובם של יהודי צרפת לא תמכו ברעיון הציוני, כמו גם הארגון שייצג את רובם (אליאנס/כי"ח). יהודי צרפת הותיקים הזדהו עם הלאומיות הצרפתית ועם ערכי השוויון של החברה הצרפתית ולכן רובם לא ראו כל צורך ברעיון לאומי יהודי (ציונות). היהודים הזרים לעומתם הגיעו ממדינות בהם סבלו בשל היותם יהודים ולכן חלקם הזדהו עם הרעיון הלאומי היהודי. חלק מהם אף הקימו ופיתחו ארגונים ציוניים. פעילותם הציונית לא ביטאה רצון להגר לא"י, רובם ראו בצרפת כארץ ההגירה המועדפת, אלא ביטאה רצון להשתייכות קבוצתית. חשוב לציין, שהתנועה הציונית - גם בשנות השלושים (התגברות של אנטישמיות)- לא הפכה לתנועה דומיננטית בקרב היהודים הזרים ובודאי שלא בקרב היזראלטים. קשה למצוא "גשרים" בין הקבוצות היהודיות בתוך צרפת. ההבדלים בין היהודים הותיקים לבין היהודים הזרים הוא גדול. ישנם הבדלים חיצוניים, הבדלים של מעמד כלכלי וחברתי, מנטליות ותרבות שונה. הקושי במציאת ה"גשרים" בין שתי הקבוצות נובע גם משום, שהיהודים הותיקים התייחסו ליהודים הזרים באופן פטרנליסטי (יחס מתנשא, יחס של אדונות). למרות זאת, אפשר למצוא כמה סוגיות בהן היו לשתי הקבוצות מן המשותף:

• שתי הקבוצות הזדהו עם רעיונות המפכה הצרפתית (שוויון, חרות ואחווה בין כל בני האדם), שהיו עבורם העוגן החשוב ביותר לאמנציפציה של היהודים. כאשר החלה מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939, חשו כלל יהודי צרפת שיש להלחם למען הרפובליקה הצרפתית שנתנה להם את החירות והשוויון. • הארגונים הפילנתרופיים שהקימה יהדות צרפת לעזרת הפליטים היהודים, שמשו כאמצעי קשר בין הקבוצות היהודיות השונות בצרפת (ברור שאין מדובר בדיאלוג בין שווים). בין השנים 1933-1945 גוייסו ע"י יהדות צרפת כ 45 מילין פרנק לטובת סיוע ליהודים הזרים. הכסף הופנה להסבות מקצועיות וסיוע סוציאלי. היהודים הצרפתים ניסו לסייע ליהודים הזרים גם באמצעות שתדלנות אצל הרשויות. • מצוות הדת- היהודים הזרים והצרפתים בני דת משה לא התפללו באותם בתי כנסת ולא כיבדו את מצוות הדת באותה המידה. למרות זאת הדת היוותה חוט מקשר ביניהם. שתי הקבוצות קיימו את המסורת היהודית ואת המצוות העיקריות: מילה, נישואין, קבורה, צום יום הכיפורים, ופסח. יחס השלטון והחברה בצרפת לקהילות היהודיות השונות. באופן כללי יש לומר שעד הכיבוש הנאצי ב 1940 לא נחקקו חוקים שהיו מיועדים ליהודים בלבד. "החוק היהודי", שהפלה את היהודים ביחס לתושבי צרפת האחרים, נחקק רק אחרי הכיבוש הנאצי והקמת שלטון וישי. החל משנות השלושים החלה חקיקה שהגבילה את העסקתם של עובדים זרים ופליטים שחיו בצרפת, חקיקה זו פגעה בין השאר ביהודים הזרים שהתגוררו בצרפת. היחס ליהודים הזרים כאמור בשנות ה 30 הלכה והתמסדה בצרפת מדיניות של דחיקה, פיקוח וגירוש של זרים בלתי רצויים. העסקתם של פועלים זרים הוגבלה לפי מכסות, לכן מצאו עצמם רבים מהפליטים יהודים חסרי עבודה או שנאלצו לעבוד באופן לא חוקי. "בעיית הזרים", הפכה בהדרגה לנושא מרכזי בדיון הפוליטי והציבורי בצרפת. הזרים ובמיוחד הזרים היהודים, נתפסו בעני צרפתים רבים איום על כלכלת צרפת (גזלת מקומות עבודה), על המדינה (היהודי לא יכול להיות נאמן ללאום הצרפתי), ולחברה והתרבות הצרפתית. ככל שהעמיק המשבר הכלכלי בצרפת והתעצמו המפלגות הפשיסטיות בהשראת התחזקות הנאצים בגרמניה, כך התחזק (או יותר נכון לומר התעורר מתרדמתו) הרגש האנטישמי. הקולות נגד היהודים והנזק שהם גורמים לצרפת התחזקו וגברו הקולות לסלק את היהודים הזרים מצרפת. לטובת היהודים הזרים לא עמדו גורמים ממסדיים שיכלו להגן עליהם, פרט לקולות בודדים בציבור הצרפתי. היהודים היזראלטים לא יכלו לעזור מפני שחשבו שהתערבות פומבית לטובת היהודים הזרים תגביר את האנטישמיות ותפגע בכלל יהודי צרפת, לכן הסתפקו סיוע הומניטרי ליהודים הזרים באמצעות ארגוני סיוע.

היחס לקהילה היהודית הותיקה (יזראליטים)

התגברות האנטישמיות בצרפת לא עצרה אצל היהודים הזרים, אלא פשטה גם לכוונם של היהודים היזראלטים. חוברות התעמולה האנטישמית שהופצו באותה תקופה כוונו אל כלל יהודי צרפת ולא רק לזרים. התעמולה האנטישמית והאנטי דמוקרטית תארה את צרפת כ"רפובליקה יהודית" (חלקם של היהודים באוכלוסייה היה פחות מאחוז!), האנטישמים טענו, שערכי הרפובליקה והדמוקרטיה משרתים את צורכיהם של היהודים וגורמים נזק לעם הצרפתי. השוויון לפי תפיסה זו, נועד לאפשר ליהודים להתעשר ולהצליח (קודם לכן היו חוקים מפלים ליהודים). ליאון בלום, ראש הממשלה היהודי שנכשל בתפקידו, היה בעיניהם, דוגמה ליהודי איש שמאל ורפובליקן מסוכן. מצד שני, נחשבו היהודים בעיני אנשי שמאל, למחרחרי מלחמה, כלומר היהודים דוחפים (בשל כוחם הכלכלי והפוליטי) את צרפת למלחמה עם גרמניה וזאת משום שהיטלר הוא אנטי יהודי. ברור שטיעוני הימין והשמאל הינם אנטישמיים משום שהם ייחסו ל"טבע היהודי" כוחות הרס וזדון "על טבעיים" כמעט. האנטישמיות בצרפת שני כוחות פוליטיים עסקו בהפצתה של האנטישמיות בצרפת: האקסיון פרנסז – שהייתה פעילה בעיקר בקרב הבורגנות הקתולית, ושאיפתה הייתה לחסום את היהודים מלהשתלט על כלכלת צרפת. הפשיסטים – ששאיפתם הייתה לסלק את היהודים מצרפת. מה היו הסיבות להתגברות האנטישמיות בצרפת? נבדוק את הסוגיה בעזרת קטע מהמאמר הבא:

תגובות היהודים להתגברות האנטישמיות בצרפת.

ברגשות האנטישמיים שצצו בצרפת ראו היהודים היזראליטים מוצר מיובא מגרמניה. הם טענו שמדובר בתופעה ברת חלוף ולא תופעה כרונית, המושרשת בחברה הצרפתית. יהודי צרפת האמינו שהציבור הצרפתי הנאור והחוקה הצרפתית יגנו עליהם. הם העריכו שפרשת דרייפוס שנייה אינה יכולה להתרחש יותר בצרפת. לכן, היהודים היזראליטים לא הרגישו צורך להשתתף באספות הגדולות שארגנה "הליגה הבינלאומית" נגד אנטישמיות, שנוסדה בשנת 1928 וניהלה מאבק במחנה האנטישמי והפשיסטי.

התגובה היהודית התרכזה בעיקר בסיוע הומניטארי. בשנות השלושים התגייסו מארגונים היהודים לעזרתם של הפליטים שהגיעו לצרפת מגרמניה ומארצות אחרות בהם הייתה אנטישמיות. רוב המהגרים היהודים קיבלו סיוע מקופות גמילות חסדים מקומיות וקרנות יהודיות בינלאומיות. לאחר פרוץ המלחמה בספטמבר 1939 הייתה תגובתם של היהודים החלטית יותר. כל החוגים היהודיים התגייסו למאמץ המלחמתי בגרמניה הנאצית, תוך הכרזה על נכונותם להקריב את חייהם למען הרפובליקה. העיתונים היהודיים עודדו צעירים להתגייס לצבא הצרפתי, ואכן 30 אלף יהודים בפריז נרשמו בלשכות הגיוס. גיוסם של היהודים התעכב בשל החשש של הרשויות מ"גייס חמישי", לאחר זמן (לא מבוטל), גויסו חלק מהצעירים לגדודי הרגלים של "לגיון הזרים" (יחידה בתוך הצבא הצרפתי המורכבת מ"שכירי חרב" שאינם בעלי אזרחות צרפתית).