מלכים ב' פרק כ"א
- מבוסס על סיכומים של אסנת ארליכמן, מורה לתנ"ך בתיכון עירוני ד' בת"א.
מנשה בן חזקיהו מלך על יהודה במשך 55 שנה (642-698 לפנה"ס). הוא היה מלך כנוע למלכי אשור אשר דרדר את יהודה מבחינה מדינית, דתית ותרבותית. בתקופתו חזרה עבודת האלילים ליהודה ולפיכך רואה מחבר ספר מלכים את חורבן יהודה כעונש על חטאיו. בשונה מספר מלכים, ספר דברי הימים מספר כי מנשה חזר בתשובה ובנו אמון חטא כמוהו ונרצח. מחבר ספר מלכים מוסיף בתאוריו את חטאי מנשה, הערות הממחישות ומחדדות את חומרת חטאיו:
- (פס' 2) "ויעש הרע בעיני ה' כתועבות הגויים" - דמוי התנהגות מנשה להתנהגות הגויים שה' גירש מן הארץ.
- (פס' 3) "וישֹב ויבן את הבמות אשר אבד חזקיהו אביו" - תקבולת שלילית, ניגוד לחזקיהו שנחשב לצדיק.
- (פס' 7) "כאשר עשה אחאב מלך ישראל" - השוואת מנשה לאחאב המלך החוטא.
- (פס' 11) "אשר עשה מנשה ... הרע מכל אשר עשו האמורי" - השוואת חטאי מנשה למעשי האמורי אשר ישבו בארץ לפניו.
בפס' 2 נכתב שמנשה מלך 55 שנים, החל מגיל 12. נשאלת השאלה, כיצד מלך מלך שחטא כל כך זמן כה רב?
החטא החמור ביותר של מנשה הוא הנחת פסל האשרה בבית המקדש (פס' 8,7), בניגוד לדברי ה' לדוד המלך. הסופר מדגיש את דביר ה' לדוד בהם הוא מציין שבית המקדש הוא מקום משכן ה'. ה' אף נתן הזהרה לעם מפני הגלות העתידית. אם בני ישראל לא ימלאו אחר מצוותיו, ה' יגרום לחורבן ממלכת יהודה ויגלה את תושביה לבבל. למעשה פרק זה מחפש סיבות לחורבן ולגלות, ותולה את האשם בשני גורמים:
- חטאי מנשה - מנשה ביצע חטאים כה רבים ואף הסית את העם לחטא. ה' מדגיש שלעם ניתנו מספר הזדמנויות לחזור בתשובה, נביאים נשלחו על מנת להזהיר, אך העם לא שמע - גמול קיבוצי.
- חטאים מצטברים של העם כולו - גמול מצטבר. העונש יבוא כגמול על חטאיו של העם מאז יציאת מצרים.
יחידה זו פס' 9-1 חוזרת על עצמה בספר דברי הימים פרג לג'. קיימים הבדלי לשון וסגנון אך לא שנויי תוכן מגמתיים או משמעותיים. לתאור גזר הדין והחורבן מתשמש הסופר המקארי בשתי מטאפורות:
- "כל שומע תצילנה שתי אזניו" - האסון יחריד ויזעזע את האזנים. (פסוק 12)
- "ונטיתי על ירושלים את קו שומרון ואת משקולת בית אחאב" - קו ומשקולת הם כלי מדידה של בנאי. ה' ימדוד את חטאי יהודה באותם כלים, באותה דקדקנות בה מדד את חטאי ממלכת הצפון עליה מלך אחאב. (פסוק 13)
- " כאשר מחה את הצלחת והפכה על פניה" - ה' ימחה את ממלכת יהודה לחלוטין, כמו שמנקים צלחת לאחר שמסיימים לאכול.
בספר דברי הימים מושמט הקטע מספר מלכים פס' 16-12. פסוקים אלה מתארים את אחריותו הישירה של מנשה לחורבן ולגלות, וכן נאמר בהם שהסיבה לחורבן היא חטאי העם המצטברים מאז יצאית מצרים, תפיסה של גמול קיבוצי מצטבר. ספר דברי הימים לא יוצר כלל קשר בין מעשיו של מנשה לחורבן ממלכת יהודה. מבחינת ספר דברי הימים האשם בחורבן הוא המלך שבימיו התרחש הדבר משקף תפיסת גמול אישי. בחורבן לא אשמים העם, המלכים הקודמים או חטאי העם במשך השנים אלא רק המלך צדקיהו. הסיבות לכך הן:
- ספר דברי הימים תומך בתפיסת גמול אישי, לעומת ספר מלכים התומך בתפיסת גמול דורות.
- ספר דברי הימים המתאר את חזרת מנשה בתשובה בסוף ימיו בעוד ספר מלכים מתעלם מכך. הוספה זו בספר דברי הימים באה כדי להצדיק את זמן מלכותו הארוך של מנשה. לפי ספר דברי הימים אין סיבה לתת למנשה עונש, הוא אף זכה למלוך שנים ארוכות כגמול על כך שהתחרט וחזר בתשובה ובסוף ימיו היה צדיק ועשה את הטוב בעיני ה'.
ספר דברי הימים לא מתכחש לעובדה שמנשה חטא, ולא פוטר אותו מעונש. כעונש על חטאיו מנשה נופל בשבי ומוגלה. במהלך השבי הוא חוזר בתשובה, ה' מחזיר ואתו לירושלים, מנשה מכיר בה' כאלוהים האחד, משפץ את המקדש משקם את ירושלים, מסיר את האלילים מבית ה' ומטהר את ירושלים.
אנו יודעים שעובדה זאת אינה נכונה הסטורית. מאוחר יותר התנ"ך יתאר שיושעיהו נכדו של מנשה הוא זה שהסיר את הבמות אותן הקים מנשה.
אמון בנו של מנשה מלך שנתיים על יהודה (641-640 לפנה"ס). עליו נאמר בספר מלכים (פסוק 21) שהיה חוטא כמנשה אביו, ובספר דברי הימים נאמר שאמון חטא יותר מאביו מנשה ושלא כמו נמשה הוא לא חזר בתשובה לפני ה'. אמון נרצח בידי עבדיו כנראה בשל חטאיו האליליים (סיבה דתית) או נטייתו הפרו-אשורית (סיבה מדינית).
את רוצחיו של אמון הרגו "עם הארץ". לביטוי מספר פירושים אשר המקובל בהם הוא תאור של אנשים נכבדים בעלי קרקעות והשפעה, אשר כנראה תמכו במדיניות פרו-אשורית ולכן המליכו את יאשיהו.