מבוא למשפט הפלילי

גרסה מ־22:01, 7 במרץ 2006 מאת Amihai (שיחה | תרומות) (←‏יסודות העבירה)
(הבדל) ←גרסא ישנה יותר | צפה בגרסא נוכחית (הבדל) | גרסא חדשה יותר→ (הבדל)

עבירה פלילית מעשה או מחדל שהמחוקק קבע לו סנקציה ע"פ חוק.


ישנם הבדלים בין המשפט הפלילי לאזרחי. במשפט הפלילי המדינה היא התובעת באמצעות היועמ"ש. יש נאשם, יש כתב אישום, אין כתב הגנה, יש עבירות (לעומת עוולות באזרחי), יש הרשעה או זיכוי בסוף המשפט ובמקרה של הרשעה יש עונש. לעומת זאת במשפט האזרחי יש תובע מול נתבע, כתב תביעה וכתב הגנה, יש עוולות ולא עברות ובסוף יש חיוב בפיצויים או סעד אחר או דחיית התביעה, אבל אין עונש. תיק פלילי מתחיל בד"כ בכך שמוגשת תלונה למשטרה ובעקבותה המשטרה חוקרת ואוספת ראיות. לאחר מכן יש שיקול דעת ליועמ"ש האם להגיש כתב אישום כנגד החשוד. היועמ"ש שוקל שני שיקולים:

  • האם יש די ראיות כדי להגיש הרשעה.
  • האם יש עניין ציבורי באישום.

ישנו דירוג בחומרת העברות לפי החמור אל הקל: פשע, עוון וחטא. פשע זו עבירה שהעונש הקבוע לה בחוק הוא מעל 3 שנות מאסר. אם העונש על העבירה הוא 3 שנים ומטה ומעל לשלושה חודשי מאסר אזי העבירה היא עוון. אם העבירה היא שלושה חודשי מאסר או פחות (כולל קנס) אזי העבירה היא חטא.

עקרון החוקיות

המקור העברי: "אין עונשין אלא עם כן מזהירים". הפירוש לכך לפי המשפט העברי הוא שלא מענישים אדם אלא אם כן שני עדים הזהירו אותו לפני שעבר את העבירה, שאם יעבור בכל זאת על החוק יהיה צפוי לעונש. העיקרון הזה נתקבל באופן עקרוני בתוך המשפט הישראלי ובא לידי ביטוי בכללים הבאים:

  • על נוסח החוק להיות ברור והחוק חייב להתפרסם במקום שנקרא רשומות, שהוא מקום הפרסום הרשמי.
  • ניתן להעניש רק על עבירה שעונשה נקבע בחוק.
  • לא ניתן להעניש באופן רטרואקטיבי, דהיינו, לא ניתן להעניש אדם על מעשה אשר בזמן שעשה אותו לא היה המעשה בלתי חוקי.
  • יום ביצוע העבירה קובע, ולכן אם לאחר מכן המחוקק מגדיל את העונש אזי העבריין יקבל את העונש הקל יותר (נובע מ-ג').

התוצאה היא הכלל "אי ידיעת הדין אינה פותרת מעונש"

גיל אחריות בפלילים

אדם חייב בפלילים מאז הגיעו לגיל 12 שנים.

יסודות העבירה

נטל הראיה במשפט הפלילי מוטל על התביעה. על התביעה להוכיח מעל לכל ספק סביר שהנאשם ביצע את המיוחס לו. עבירה פלילית מורכבת משני יסודות:

  • הכוונה הפלילית (בלטינית מנס ראוּס או בקיצור M.R).
  • המעשה הפלילי (בלטינית אקטוס ראוס או בקיצור A.R).

על מנת להרשיע עבריין יש צורך להוכיח שהוא ביצע את המעשה הפלילי במחשבה פלילית מסוימת. יש עבירות מסוימות שבהן אין צורך להוכיח מחשבה פלילית כלשהי כמו למשל עבירות התעבורה, שדי בכך שהנאשם עבר על המעשה הפלילי כדי להרשיע אותו, אפילו אם לא הייתה לו מחשבה פלילית לעבור על החוק. עבירות כאלו נקראות אחריות קפידה. ישנן גם עבירות מסוימות שדורשות מחשבה פלילית מדרגה של רשלנות בלבד, שגם שם הנאשם לא התכוון לעבור על העבירה המסוימת אבל אנחנו בחברה באים אליו בטענות על כך שהוא לא הקדיש לכך מספיק מחשבה. ישנן דרגות שונות של כוונה פלילית. הדרגה הקלה ביותר היא אחריות קפידה- כשנקבע בחוק שאין העבירה טעונה הוכחה בדבר מחשבה פלילית או רשלנות. הדרגה הבאה היא רשלנות- מדובר בסטייה ממבחן האדם הסביר, כלומר אדם סביר היה מודע לתוצאות המעשה והתנהגות הנאשם מהווה סטייה ממבחן האדם הסביר. פזיזות – אדישות או שוויון נפש לאפשרות של גרימת התוצאות האמורה או קלות דעת בנטילת הסיכון סביר לאפשרות גרימת התוצאה מתוך תקווה להצליח למנוע את התוצאה הצפויה, מדובר למעשה בחוסר אחריות או באדישות כלפי התוצאות הצפויות. כוונה – הנאשם מתכוון באופן ממשי לתוצאה ורוצה בה. כוונה תחילה – כאן מדובר בעבירת הרצח כאשר הנאשם ביצע תכנון מסוים כדי לבצע את כוונותיו לרצוח, ולמרות זאת לא נתקררה דעתו.