פעמונים ורכבות / יהודה עמיחי

פעמונים ורכבות / יהודה עמיחי

שם המחזה

שם המחזה מורכב משני מרכיבים: פעמונים ורכבות.

הפעמונים:

יש בתסכית צלילים של כמה סוגים של פעמונים, והמחבר טורח לכתוב את רשימת הצלילים לאחר ציון הנפשות הפועלות: פעמוני כנסיות, פעמון המצלצל לארוחות – כמו בתיאטרון ( או כמו בבית ספר ), פעמון המעלית, פעמון יד קטן. צלילי הפעמונים הדומיננטיים אלה צלילי פעמוני הכנסייה.

תפקיד הפעמונים בתסכית

• הפעמונים הם חלק מהוויית היום-יום של העיר הנוכרית – שיש בה כנסיות רבות.
  
• הפעמונים הם חלק מהוויית היום-יום של הזקנים בבית האבות.
  
• הפעמונים מציינים את הזמן החולף – הם מצלצלים תמיד בזמנים קבועים. ( כך פעמוני הכנסיות, וכך גם הצלצול לאוכל ).
  
• מאחר שהצלילים חוזרים במועדים קבועים – הם מסמלים מחזוריות והמשכיות.
  
• אצל הדודה הנרייטה – צלצול הפעמונים המסמל זמן מסמל חיים: "במקום שיש חיים יש זמן".
  
• מאידך גיסא – פעמוני הכנסייה מצלצלים כאשר מת אדם – ולכן צלצולם מסמל גם מוות. וכן הקיבעון הוא קיפאון – נראה שלגבי האנשים במחזה הזמן נעצר מלכת.
  

הרכבות

ישנן רכבות שהן חלק מן העולם הקונקרטי של ההווה, וישנן רכבות המצויות כאסוציאציה בלבד – בתודעה – הרכבות מן העבר, מן השואה.

תפקיד הרכבות בתסכית

בתחום הפרקטי:

• הרכבות המזוהות על פי קולן ומהירותן – רכבות נוסעים, מהן רכבות אקספרס, רכבות לנסיעות מיוחדות וכו'. רכבות מסע איטיות – מובילות חול, חצץ, קורות עץ, קרונות להובלת בהמות, מיכליות דלק וכו'. הן עדות לתנופת הבנייה בגרמניה החדשה.
  
• כמו הפעמונים גם הרכבות מופיעות בזמנים קבועים, והן מסמלות דיוק, האופייני לעם הגרמני.
  

בתחום האסוציאציות:
הרכבות שייכות לקודים – לצופנים של הספרות העוסקת בשואה. הן מזכירות את הרכבות שבהן הובלו היהודים להשמדה.

צלילי הפעמונים וקולות הרכבות מבטאים בתסכית שני ניגודים קוטביים:
הפעמונים שייכים לעולם הכנסייה הנוצרית, לתחום עולם הרוח הנשגב, הקדוש, ואילו הרכבות שייכות לתחום החומר, לתחום הארצי.
השילוב שבין שני היסודות האלה מבטא חשבון נפש נוקב כלפי העולם הנוצרי, שעמד מנגד ולא סייע בהצלת יהודים בשואה.

מקום ההתרחשות

מקום ההתרחשות של התסכית הוא בית זקנים יהודי בלב עיר גרמנית, זינגבורג.
משמעות שם העיר – עיר השירה. השם הזה הוא אירוני, משום שלכאורה הוא הולם את העיר – בגלל ריבוי כנסיותיה ופעמוניה. אבל למעשה זו עיר שאירע בה אסון, שבתיה, לפחות בחלקם, נהרסו ( כך ביתו של הנס ), בית הכנסת חרב, ובזכות הנס הכלכלי, שהנרייטה מרבה להשתמש בביטוי זה בנימה אירונית-סרקסטית, הכול בה נבנה ופורח, אלא שהיא מוחזקת במידה רבה על ידי נאצים לשעבר. הנרייטה מבקשת מהנס שלא ילון במלון של גרמנים, כי בכל מיני מלונות הבעלים או המנהלים היו אנשי אס.אס, אנשי גסטאפו, באחדים מהם הייתה מפקדה, היה מרתף שבו נכלאו יהודים עד למשלוח. ( עמ' 14 ). טרזה אומרת על זינגבורג שהיא עיר יפה, אבל אנשיה רעים. כולם עשו מעשים נוראיים, כולם היו אנשי סדום.
בית האבות מפואר ומשוכלל, הכול בו מבריק ונוצץ וחדיש ומודרני, חלונותיו גדולים וזוהרים מבחוץ, הדלתות נפתחות באופן אוטומטי, הגן מטופח ופורח. את המוסד הזה מחזיקה הממשלה הגרמנית: "גן מתוך רגש אשמה", אומרת הנרייטה ( עמ' 13 ). אבל אחר כך היא אומרת להנס שממכירת המגרש שבית הכנסת עמד עליו מחזיקים את בית האבות.
עולמו של בית האבות מתאפיין באורח חיים מאורגן ומסודר, בסדר יום קפדני וקבוע, המתנהל באווירה נינוחה ושלווה, כביכול, תוך הקפדה על גינוני נימוס חיצוניים. מקום מרכזי בעולם זה תופס האוכל, המוגש בשעות קבועות ובטקסיות קבועה שאין לסור ממנה. כלפי חוץ שולטים אפוא במקום השלווה והסדר הטוב, כיאה לסדר ולארגון הגרמניים. אבל מתחת לפני השטח רוחשת סערה מתמדת, שמקורה בזיכרונות האימה של העבר. הסדר הוא סדר אובססיבי – המאפשר איזה שהוא קיום אוטומטי, המקנה תחושת אשליה של קביעות וביטחון. כל שינוי מעורר חרדה, כי הוא מערער את שיווי המשקל העדין הקיים במקום. אם המנה אינה מוגשת בדיוק בזמן – הדבר גורם לאי שקט, לכעס, למרירות, לנפנוף במזלג.
מקומות הישיבה קבועים, ואם חלילה יושב מישהו שלא במקומו – עלול לקרות אסון! ( דברי טרזה, עמ' 19, עמ' 21 ). כולם מצפים לביקור שאינו יוצא לעולם אל הפועל, למכתב שלעולם אינו מגיע. אבל הופעה של אורח – מערערת את השלווה. הנרייטה מבקשת מהנס שיצניע את עצמו, שלא יעמוד – כדי שלא ישימו לב אליו, שידבר בשקט וכו'. האנשים מדחיקים את העבר – כי אין להם כוחות נפש להתמודד אתו. אם יניחו לעצמם להוציא החוצה את זיכרונותיהם מן הגיהינום – עלול הטירוף להשתלט עליהם.
שכן הדמויות החיות בבית האבות הזה כולן פגועות, כולן על גבול הטירוף. כלפי חוץ הן מנהלות אורח חיים מסודר ותקין, אבל בעצם הן רדופות סבל וביעותים, ואינן מסוגלות ( ונראה אף שאינן רוצות ) להתנתק מעברן המסויט. בכמה מקומו מכונה המקום עולם רפאים, הנרייטה מכנה את המקום "גן עדן של רוחות רפאים". האנשים הגרים במקום הם מתים-חיים. שהותם במקום היא חד כיוונית: משם יוצאים רק בארון מתים. החיים והמוות שוררים במקום זה בכפיפה אחת.

מבנה התסכית ועלילתו

התסכית בנוי משלושה חלקים ( מעין שלוש מערכות, או שלוש תמונות במחזה ).
אין כאן מפנים דרמטיים מפתיעים, גם אין קונפליקט של ממש. זה מחזה של חשיפה. כל חלק חושף פרטים חדשים, כמעין קילוף של קליפות. משך ההתרחשות ביצירה הוא כשעתיים ( אחדות הזמן ). במשך הזמן הזה נחשפים אירועים שונים הן מן ההווה – ההתרחשויות בין כתליו של בית האבות, מן העבר הקרוב – אירועים הקשורים בשואה, והן מן העבר הרחוק – התרחשויות מן הימים של טרום השואה. מקום ההתרחשות הוא אחד – בית האבות ( אחדות המקום ), כשהחריגה ממנו היא באמצעות הזיכרונות. העלילה מגובשת ואחידה.

חלק ראשון

החלק הראשון הוא כעין אקספוזיציה והצגת הדמויות העיקריות – הנרייטה והנס-יוחנן. שניהם יושבים על ספסל בגן בית האבות ומשוחחים. הנרייטה חושפת למן ההתחלה את הבקיאות שלה בזיהוי קולות הפעמונים השונים. בהמשך היא מגלה את בקיאותה בזיהוי קולות הרכבות השונות. וכך נבנית העלילה מן המתח בין האנשים לבין הצלילים. הנרייטה היא הדוברת העיקרית בדיאלוג. הנס ממעט בדיבור. נוכחותו גורמת לה להעלות זיכרונות. היא מעלה זיכרונות מן הימים שלפני השואה, מספרת על היחסים בינה לבין הנס הילד, מספרת על קשרי המשפחה האמיתיים ביניהם. תוך כדי שיחה מתברר שהנס-יוחנן בא מישראל, מירושלים, אנו לומדים מעט פרטים בסיסיים על משפחתו, ויש גם ניסיון להסביר את המניעים לביקורו בבית האבות בזינגבורג. תוך כדי השיחה הנרייטה מציגה דמויות שונות מדיירי המקום, מספרת בתמציתיות את האסונות שניחתו על כל אחד מהם, וכן מתארת את הרגליהם בהווה. היא מספרת על מנהגי בית האבות ומגלה שממשלת גרמניה היא שמחזיקה את בית האבות,ואף מרבה להזכיר בנימה אירונית את נס הכלכלה הגרמני של אחרי המלחמה. היא גם אינה רוצה שהנס ישתכן במלון גרמני, שמנהליו היו נאצים. נראה שהיא מעורה היטב במציאות העכשווית. כך נוצר רושם של "נורמליות". בסוף החלק הראשון הנרייטה והנס נכנסים אל המבנה, לחדר האוכל, ובמעין קטע קישור המרמז על הבאות מזכירים את לורה, בתם של הרוזנברגים, שאביה סרב לשלוח אותה לפני המלחמה לישראל במסגרת עליית הנוער, כי בישראל רבים נטשו את הדת. הנס נזכר בה כחולם, ונוצר כאן מתח לדעת מה עלה באחריתה.

חלק שני

בחלק השני ממשיכה הנרייטה בתפקיד של מעין מצלמה. היא מציגה בפני הנס את האחות טרזה, הנזירה בשחור המכפרת על חטאי הגרמנים. מסתבר שכמו האחרים גם היא קשורה בעקיפין בעברו של הנס – היא הכירה את סבתו. היא אף זוכרת אותו מבקר את סבתו בבית החולים. היא מכנה אותו בשם חיבה – הנסכן, תוספת של חיבה בגרמנית. טרזה משבחת את הנס על הביקור. היא מציינת שגם האחרים מחכים לביקור – אבל איש אינו בא לבקרם.
לראשונה נרמזת לנו איזו שהיא תעלומה הקשורה בהנרייטה. שולחנה של הנרייטה ערוך לאדם נוסף. הנס שואל אותה על כך, אבל היא מתעלמת מן השאלה.
תוך כדי הגשת האוכל על יד טרזה מתגלה להנס ולנו שבני הזוג רוזנברג אינם מדברים ביניהם כבר שנים. הנס מזועזע מן השינוי שחל באדון רוזנברג. הנרייטה מספרת להנס שלורה מתה, ולראשונה היא מוכיחה אותו על שבא לכאן. אולי משום שבואו מערער את השלווה ( המדומה ), את השגרה הנוסכת ביטחון (מדומה), ואולי משום שהיא אינה מאמינה ביכולתו של הנס להבין שמץ ממה שקרה לאנשים אלה.
הנרייטה משמשת כמתווכת בין בני הזוג רוזנברג. יש משהו מטורף בהתנהגותם. צורת דיבור כזאת באמצעות מתווך מקובלת אצל ילדים קטנים, אבל אצל מבוגרים – זה מטורף לחלוטין.
הנס משוחח עם בני הזוג. הם מעלים זיכרונות מילדותו המשותפת וידידותו הילדותית עם בתם לורה. הנס מצטט משירי הילדים, ואילו הגברת רוזנברג מפגינה את מנהגה להפוך פתגמים ולשבשם. לאט לאט מתקרבים אל סיפור האירועים הקשורים לשואה, כשבמהלך השיחה נותנת הגברת רוזנברג להנס את סיכת השער של לורה. כל השיחה הזאת מדגישה את עולמם הסיוטי של בני הזוג. השיחה עמם היא, אולי, החוויה הקשה ביותר שעובר הנס בביקורו בבית האבות. תוך כדי הגשת האוכל על יד טרזה מתגלה להנס ולנו שבני הזוג רוזנברג אינם מדברים ביניהם כבר שנים. הנרייטה מספרת להנס שלורה מתה, ולראשונה היא מוכיחה אותו על שבא לכאן. בואו מערער את השלווה ( המדומה ), את השגרה הנוסכת ביטחון.
שיאה של השיחה, ואולי שיאו של התסכית כולו, הוא תיאור מותה של לורה ונשיאתה על ידי אמהּ והקצין הרוסי בשלג.
בסוף החלק הזה נפרד הנס מבני הזוג רוזנברג, היוצאים אל הגן. אדון רוזנברג מודע לשינוי שחל בו, ומדבר עם הנס על הנפילה שלו ממעמד של מורה שהכול פחדו מפניו למה שהוא היום. הנרייטה יוצאת עם הגברת רוזנברג לגן.

חלק שלישי

הנס נשאר בחדר האוכל עם הנזירה טרזה, ומעלה בפניה את זיכרונותיו מהמורה אדון רוזנברג. הוא מספר על הפחד מפניו כמפני מלאך נורא שאי אפשר לראות אותו ולהישאר בחיים, וגם על החוויה לראות שהוא בעצם בשר ודם, אוכל ושותה בדיוק כמו אביו, כמו דודו, כאחד האדם... הנס גם מעלה בפני טרזה זיכרונות מלורה, ואף מתוודה באוזניה כאילו עכשיו הוא אוהב את לורה, מעין התאהבות רטרואקטיבית, בדיעבד...
הנס אומר לטרזה שהוא מעוניין לקחת את הנרייטה אתו לירושלים כדי להציל אותה מעולם הרפאים, מן החיים במחיצת המתים-החיים שבבית האבות. נדמה לו שהיא היחידה שיש בה עוד רוח חיים. ואולם טרזה המפוכחת אינה מאמינה שלהנרייטה יהיה טוב בין אנשים שלא חוו כמוה את אימי השואה. "השאר אותה", היא אומרת, "היא חיה בעברה. מן העבר באה ואל העבר תשוב." ( שינוי של "מעפר באת ואל עפר תשוב" ).( עמ' 28 ).
הנס מנסה לפתור את תעלומת הצלחת הנוספת באמצעות טרזה, אבל היא מעדיפה שהנרייטה תהיה זו שתספר לו.הנס נפרד מטרזה. הוא יוצא אל הגן ומצטרף להנרייטה.
הנס מתעקש ושואל את הנרייטה למי ערוך השולחן. והנרייטה מספרת לו את סיפור היכרותה הקצרה עם רודולף, שסייע לה עם מזוודתה במחנה טרזיינשטאט. למחרת היכרותם העמידו להם חופה, אבל בשלושת ימי נישואיהם לא יכלו לממש אותם, כי לא הייתה להם כל פרטיות. הרב נפטר, בעלה יצא ללוותו אך לא הורשה לחזור למחנה, ומאז לא ראתה אותו עוד. הנרייטה ממשיכה לחכות לו. הנרייטה שנראתה הנורמלית מכולם מתגלה כבעלת צלקת לא פחות מן האחרים, ואף היא כמותם נוהגת באופן לא רציונלי.
הנס מציע לה לבוא עמו לישראל, לירושלים, אבל הנרייטה מסרבת. אין היא יכולה לעזוב את עולם העבר, את עולם הרפאים שהיא שייכת אליו לא פחות מן האחרים. לראשונה היא מזכירה את הרכבות שבהם הובילו את כולם אל המחנות ולהשמדה. היא גם דוחקת בהנס לא לחזור לבית האבות, לנסוע במהרה הביתה.
קריאותיה נהפכות לצעקות. צלצול הפעמונים מתגבר. התסכית מסתיים בהזכרת סיכתה של לורה, כשם שהחלק הראשון נסתיים באזכרתה של לורה. הנס משאיר את הסיכה מאחור – באופן סמלי הוא משאיר את העבר מאחור ופניו הביתה, אל עבר העתיד.

הדמויות

דיירי בית האבות:

הנרייטה

הנרייטה היא הדמות המרכזית בין שוכני בית האבות. ביחד עם הנס היא מרכיבה את הניגוד שבין העבר להווה, בין השם לכאן. היא משמשת מעין מורת דרך להנס, ומגלה כלפיו יחס אמהי. היא מקיימת קשרי ידידות עם כל יושבי המקום, משמשת מעין מתווכת בין בני הזוג רוזנברג, שאינם מסוגלים לשוחח ישירות זה עם זה. היא גם מקיימת קשרי ידידות אמיצה עם הנזירה טרזה. היא מבינה את כולם, יודעת מה עובר על כל אחד, מכירה את עברם, את מצבם הבריאותי וכו'. הנרייטה נראית הדמות המפוכחת והרציונלית ביותר בין שוכני בית האבות. היא יעילה ונמרצת.
ואולם אף על פי שדיבורה נשמע סדור והגיוני, והיא מתמצאת בכל הנעשה בבית האבות ויודעת להסביר היטב כל דבר – לאמיתו של דבר גם בה מצוי היסוד האירציונלי, הכפייתי, הנובע מחוויות העבר הקשות שחוותה בשואה. הנרייטה יודעת להבחין היטב בין הקולות השונים של פעמוני הכנסיות, מזהה את קולות הרכבות השונות וכו', והידע הזה מעניק לה מעין תחושה של שליטה במצב: "אני צריכה להישאר, כי אני יודעת את כל הזמנים של יציאת הרכבות" ( עמ' 30 ). ידיעה היא חסרת תועלת לחלוטין, כי ממילא איש אינו עוזב את בית האבות, אבל לה הוא מעניק תחושת ביטחון לא רציונלית.
הנרייטה תקועה לא פחות מן האחרים בעבר, ואינה מוכנה לוותר עליו. היא דוחקת בהנס לשוב לישראל, משום ששם צפון עתידו, אבל היא עצמה מסרבת לעזוב את בית האבות. היא מנמקת זאת בנימוקים רציונליים – היא טוענת שנוכחותה חיונית להמשך תפקודו התקין של בית האבות, היא צריכה להמשיך ולתווך בין בני הזוג רוזנברג וכו'. אבל בעצם, כמו אצל האחרים, השהות שלה בבית האבות היא עדות לחוסר היכולת שלה להתנתק מן העבר ולבנות לעצמה חיים חדשים. כמותם גם היא נפש פגועה, ואף כי נראה שהיא מפוכחת יותר מאחרים, ומציינת בפיכחון, למשל, את מר לוין החייט שהולך יום יום לראות אם הגיע עבורו מכתב, אף כי מעולם לא הגיע מכתב, או שהיא מבקשת מהנס שיאמר לאדון שלוס, שהיה בעבר בעל חנות נעליים, שהוא זוכר את בנו ברונו גם אם אינו זוכר אותו, ושיקבל ממנו בלונים לילדיו – הרי מסתבר שגם לה יש התנהגות אובססיבית לא רציונלית, הנובעת מן הטרגדיה האישית שלה, שנחשפת רק בסוף היצירה: היא הייתה נשואה במשך שלושה ימים ולא זכתה אפילו לממש את נישואיה, עד שאיבדה את בעלה. וכך היא נוהגת בכל ארוחה לשים צלחת נוספת עבור בעלה, אף כי ברור שהוא לא ישוב לעולם. היא גם מתרצת את אי יכולתה לנסוע עם הנס לישראל בכך שרודולף אולי יחזור... אם כן החזות ההגיונית והיעילה אינה אלא כיסוי לנפש פגועה, מעורערת, שמנסה בקושי לשמור על שפיות דעתה. ואמנם, בסיום היצירה מתערערת שלוותה לחלוטין, והיא פורצת בצעקות כלפי הנס המתרחק ותובעת ממנו שיחזור הביתה ולא ישוב עוד לבית האבות. אולי משום שהיא רוצה לגונן עליו מפני עולם הרפאים הזה, אולי משום שאין מקומו בעולם העבר ואולי משום שנוכחותו עלולה לשוב ולערער את עולמם של הזקנים.

בני הזוג רוזנברג

בני הזוג רוזנברג הם התגלמות סיוטי העבר ( אף כי אסונם אינו גדול מאסונם של יתר שוכני המקום: רופא השיניים שתשעה מקרוביו מתו והוא נשאר יחידי, גברת גרינפלד ששלושת אחיה נשרפו, והאחות היחידה שנותרה "יותר מתה מן האחים המתים", מר לוין ששני בניו נורו ביום אחד, אדון שלוס שבנו נורה ונהרג וכו' ).
ההתמודדות שלהם היא בדרך של שיגעון: הם אינם מדברים זה עם זה אלא באמצעות מתווך, גם כאשר הם נמצאים שעצם כל הזמן ביחד. הם חיים בתוך אימה מתמדת, וצורת הקומוניקציה המוזרה הזאת משמשת להם מפלט מן הצורך לדבר על מה שקרה להם. הם אינם מדברים ישירות זה עם זה לא משום שהם שרויים ברוגז או בכעס זה על זה: אדרבה, הם דואגים זה לזה, הגב' רוזנברג דואגת שבעלה יאכל את האוכל בעודו חם, כי אוכל קר מזיק לבריאותו, היא דואגת שלא יאכל מתוק – כי זה מזיק ללב, וכשהיא מספרת את סיפורה המזעזע, אדון רוזנברג מבקש להרגיע אותה. אולי הם אינם מדברים ביניהם כי הידברות ישירה יכולה להביא אותם לקיום מערכת יחסים נורמלית, שהיא בלתי נסבלת מבחינתם, כי יש בה משום השלמה והפחתה מן היגון, והשלמה כזאת פירושה עבורם בגידה בבת המתה.
ואם אי ההידברות הישירה מאפשרת להם להתחמק מלדבר על מה שקרה – הרי כאשר השגרה מופרת – ובמקרה זה, הופעתו של הנס שהיה חבר ילדות של לורה בתם – נפרץ גם המעצור ומסופר הסיפור. זה כנראה איננו המקרה הראשון שבו הגברת רוזנברג מספרת את הסיפור – הנרייטה אומרת להנס, שהנה עכשיו מגיע עיקרו של הסיפור.
סיפורה של גברת רוזנברג מזעזע – בתה מתה מטיפוס שעתיים לאחר השחרור, ונפלה בשלג. גברת רוזנברג מיאנה לקבל את מותה ויחד עם הקצין הרוסי הוליכו את הבת המתה בשלג, כמו לחופה... "כלת שלג". הגברת רוזנברג מספרת את הסיפור כמו מתוך הזיה. יש בנימת דבריה מעין יובש עובדתי, מה שמגביר את הזעזוע.
דרך התנהגות המאפיינת את גברת רוזנברג היא התבטאות בפתגמים משובשים ומהופכים. כל חכמת הדורות הבאה לידי ביטוי בפתגמים נובעת מתוך איזה סדר קבוע, קיים. ואולם בשואה הכול התהפך, סדר העולם התהפך, המוסר התהפך, ותוקפם של הפתגמים המוכרים פג. יש משמעות רק להיפוכם. הפתגמים המהופכים יש בהם משום התרסה על מציאות הפוכה זו, וגם ביטוי לפסימיות, אובדן וייאוש. למשל: "הסתכלו בקנקן ואל תסתכלו במה שיש בו. חושך יש בו.
לילה יש בו." ( עמ' 24 ). או – "מי שיושב בבית זכוכית יזרוק אבנים עד שיישבר הבית. וימשיך לזרוק. עד שיישבר הכול." ( עמ' 25 ). או – "תירק לתוך הבאר ששתית מתוכה כי חושך בה, שלג בה..." ( עמ' 26 ). אפשר למצוא קשר בין היפוך הפתגמים לחוסר ההידברות בין בני הזוג – שגם זה היפוך של הסדר האנושי המקובל.
אדון רוזנברג, שלא נכח בסיטואציה האיומה של מות הבת, שכן הוא נלקח קודם למחנה ריכוז אחר, ובני הזוג נפגשו רק אחרי המלחמה, מרבה לדבר על לורה של לפני המלחמה. הוא מנסה להיאחז בזיכרונות היפים. הוא גם מאכיל את הכלבים, כך שלכאורה הוא מנהל חיים יותר "נורמליים". אבל למעשה הוא שותף בטירוף, והנפילה שלו לא פחות קשה משל אישתו. הנרייטה מתארת את שניהם: "היא כל כך חיוורת. כמו מתה. כעשויה מנייר. והוא התקמט והתקפל." ( עמ' 23 ). אדון רוזנברג מודע לנפילתו. הוא אומר להנס: "שלום לך הנס תלמידי.--- ראית את המורה שלך בירידתו. פעם פחדת, ועכשיו אתה רואה אותי בכך." ( עמ' 26 ).

דמויות המשנה מדיירי בית הזקנים – ותפקידן

בתסכית גלריה של טיפוסים המאכלסים את בית האבות – "דמויות רפאים", כולם פגועים, כולם איבדו את יקיריהם, וכולם תקועים בעברם מבלי יכולת, ואף מבלי רצון להתנתק מן העבר ולבנות איזה שהוא עתיד. כולם חיים בסדר יום קבוע, אוטומטי, וכל חריגה ממנו מערערת את ביטחונם. חלקם חיים באשליות – מחכים למכתב שאינו מגיע, מחכים לבעל שלא ישוב עוד. בעל חנות הנעליים לשעבר נשמרו אצלו בלונים צבעוניים שהוא מחלקים לילדים שבאים לבקר, אבל כמעט שאין באים לשם ילדים. בכלל כמעט ואיש אינו מבקר במקום. יש מבין הדמויות שהמחבר בחר לתת להם שמות נושאי משמעות – שמשמעותם אירונית: אדון רוזנפלד, שמשמעותה המילולית של שמו היא שדה ורדים, ואילו הוא מצומק כולו, ועומד כניגוד משווע לשמו. הגברת גרינפלד – שמשמעותה המילולית של שמה היא שדה ירוק, ואילו היא לבושה תמיד שחורים כסמל לאבלות. הנרייטה אף טוענת שמאז שמת בעלה של הגברת גרינפלד היא איננה מדברת אתה – והיא אינה מבינה מדוע. קשה למצוא הסברים רציונליים להתנהגותן של הדמויות המוכות הללו.

האחות טרזה

"אחות" זהו כינויה של נזירה. היא אפוא נוצרייה, שמתגוררת בבית הזקנים כדי לסייע לדייריו מתוך צורך לכפר על חטאי בני עמה כלפיהם. היא טוענת באוזני הנס שאינה מסוגלת להיות בחוץ, כי כל אנשי העיר ( המייצגים בעצם את כל העם הגרמני ) היו אנשי סדום. כולם סייעו להשמדת היהודים, מי בפועל ומי בעמידה מן הצד. אין היא מנקה איש מהם מן האשמה: " כולם עשו מעשים נוראים.- - - כולם היו אנשי סדום: זה שלח יהודים וזה רחק. זה רשם, זה הלשין, זה הסגיר וזה סגר. זה חתם על הפקודה וזה מכר להם גז לחנק. זה שלח גדרות תיל וזה נהג את הקטר למזרח. זה ראה ולא שמע, וזה שמע ולא ראה. עיניים להם ולא ייראו. - - - עיר יפה היא זינגבורג ואנשיה רעים." ( עמ' 21 ). דווקא טרזה, שראייתה החיצונית לקויה, היא זו שראתה את האמת.
יש יסוד של הפתעה בכך שאת הדברים האלה אומרת דווקא נוצרייה. באופן מכוון שם המחבר דווקא בפי גרמנייה נוצרייה את כתב ההאשמה החריף ביותר נגד העם הגרמני. באופן כזה להאשמה יש יותר תוקף. טרזה ממלאת ביצירה פונקציה של פרשן המבטא אמיתות מפתיעות מנקודת מבט אובייקטיבית. היא אמנם באה להיטיב ולסייע, אבל בעצם היא אינה שייכת. דבריה מתקבלים כאמיתות שאין לערער אחריהן.
טרזה מוכיחה רגישות רבה ביחסה לתושבי בית הזקנים, היא קשובה לדבריהם, מזדהה עם סבלם ומנסה להקל עליהם כמידת יכולתה.

האורח מן העולם שמחוץ לבית האבות:

הנס-יוחנן

הנס-יוחנן וולף הוא ( יחד עם הנרייטה ) הדמות הראשית ביצירה. הוא גבר בן ארבעים. המחבר מגדיר אותו כבעל "קול חם ונעים". הוא יהודי וגם ישראלי. הוא נולד כהנס בגרמניה, הנס – שם גרמני טיפוסי, המעיד על היותו בן למשפחה יהודית-גרמנית, שאף כי הייתה לה זיקה לדת ( הוא מספר על מקומו של אביו בבית הכנסת ) קראה לבנה בשם גויי. אביו היה עורך דין, ד"ר וולף. בגיל צעיר (כבן שבע או שמונה או קצת יותר ) עלה עם הוריו ארצה, לפני המלחמה, וכך ניצלו.
כלומר הוא נמנה עם בני הדור שנולדו לפני השואה ולא חוו את אימיה, אלא רק את האווירה של טרום השואה, ואת האובדן של בני המשפחה שנותרו באירופה וניספו, או שרדו ונותרו שברי אדם. בארץ שונה שמו ליוחנן ( זה השם העברי המקביל להנס ), ואולם הנרייטה מעדיפה לקרוא לו בשם הנס, כך היא זוכרת אותו. הוא נעקר ממקומו והתערה במציאות הישראלית החדשה, הקים משפחה - יש לו בת ובן – נעמי ויורם – שני שמות ישראליים האופייניים לתקופה ( שמות אלה מופיעים גם במחזהו של ב"צ תומר – "ילדי הצל" ), אבל הוא חש עדיין קשר עמוק אל זיכרונות הילדות שלו, ויש לו עדיין שורשים בגרמניה, שם עברה עליו ילדותו. עצם השימוש ביחס אליו בשני שמות מעיד על שורשים כאן וכאן. הוא מנסה להסביר להנרייטה מדוע חזר לזינגבורג – גם כדי לסדר משהו בעניין פיצויים על בית אביו שנהרס ( עניין חומרי, שהוא עצמו מבין שעורך דין יכול היה לטפל בכך בלעדיו ), גם כדי לבקר את קרובתו, גם כדי לבקר במחוזות ילדותו – בית הספר, ולזכור, ולראות... מעין "מסע שורשים". זיכרונות הילדות שלו הם נוסטלגיים - זיכרונות אידיליים – המשחקים בשוטרים ובגנבים ואינדיאנים, ההופעות המשותפות שלו ושל לורה רוזנברג במסיבות של בית הספר, הופעות שקשורות באגדות עם גרמניות וכן בחגים היהודיים. לנזירה טרזה הוא אומר שהתאהב אהבה רטרואקטיבית בלורה. כדרכם של ילדים דברים נראו לו גדולים – הוא זוכר את בית הכנסת כענקי, ואת כל ספרי התורה הרבים שהוציאו ממנו בשמחת תורה – והיום כמבוגר הוא רואה שהמגרש בעצם קטן.

חזרתו יש בה אפוא מעין ניסיון לחזור אל גן העדן האבוד של הילדות. אבל מה שהוא פוגש זו האימה העולה מן השרידים של ניפוץ גן העדן הזה. הנרייטה מכנה את בית האבות "גן עדן של רוחות רפאים" ( עמ' 13 ). השיבה שלו היא קצרה, מעין הצצה חטופה. הוא אורח לרגע המתחקה אחר שרידים של עברו. זהו עולם שחרב, אף כי הוא מוחשי מאוד עבור הנס. אין פה ניסיון לשחזר עולם זה, אלא רק לקלוט ממנו רסיסים, קטעים. יש בו סקרנות. הוא זר במקום הזה, אבל הוא מנסה להבין. בבית הזקנים הוא משתדל להסתגל לאווירת המקום, אם כי אין הוא קולט את הדברים עד הסוף. כך, למשל, ניסיונותיו לשכנע את הנרייטה לבוא עמו לישראל מעידים על כך שהוא איננו מבין, בעצם, שעבורה, כמו עבור האחרים, בית הזקנים הזה הוא סוף הדרך. אין פה ניסיון של האנשים לשקם את חייהם מחדש, אלא רק צורת קיום של מתים-חיים, שיקיריהם מתו, והם, בדרך מקרה, שרדו. כולם פגועים ללא תקנה. אפילו הנרייטה, הנראית הכי "נורמלית" מכולם, חיה גם היא מתוך אשליה לא רציונלית, שבעלה ( למשך שלושה ימים בלבד ) ישוב אליה. עריכת השולחן לאדם נוסף יוצרת תעלומה, סוד הנפתר להנס ולנו, השומעים, ביחד.
הנס מאופיין ביצירה על ידי מערכת היחסים הידידותית, המיוחדת במינה, שיש לו עם קרובתו הנרייטה, וכן באמצעות הזיכרונות שלו ביחס לרוזנברגים. הוא נעים הליכות, קולו, כאמור, על פי הנחיות המחבר, חם ונעים. הוא מעורר רגשות של חיבה בהנרייטה, הזוכרת אותו כילד, ובאחות טרזה, נזירה המנסה לכפר על חטאי בני עמה על ידי טיפול בזקנים הניצולים, ומכירה את הנס רק מסיפוריה של הנרייטה ומפגישתה החטופה אתו בהווה של היצירה. הרוזנברגים מתעניינים בהנס כי היה ידידהּ של בתם לורה, הייתה ביניהם ידידות של ילדים. האם נותנת לו את הסיכה של לורה, מזכרת מן העבר, כדי שבאופן סמלי יישא את זיכרונה לאחר שהם כבר לא יהיו בין החיים. מצבו של רוזנברג הזקן מכה בהנס כמהלומת גרזן: זה המורה שכל כך פחדו מפניו, ועכשיו אינו אלא שבר כלי...
הנס הוא בן שיחה נוח, הוא מצליח לדובב את האחרים ללא מאמץ, הוא בעיקר מניח לאחרים לדבר. מעט מאוד אנחנו יודעים על ההווה שלו בארץ, הנס עצמו אינו כופה על בני שיחו התעניינות בעולמו החדש. יש לו הווה ויש לו עתיד, אבל ליושבי בית האבות יש רק עבר, והוא עניינו של התסכית, והוא זה שמעסיק אותם: עליו הם מדברים ואותו הם חיים. הנס מעניין אותם רק באופן שהוא משתלב בעולם העבר שלהם. רק הנרייטה שואלת אותו מפעם לפעם על ההווה שלו, אבל כמעט אינה מקשיבה לתשובה, ועל כל פנים אין לה כל כוונה להשתלב בהווה זה. גם היא תקועה בעבר. הנס בולט בהיותו יוצא דופן בבית אבות זה מבחינת גילו ומבחינת מהותו כישראלי, שניתק עצמו מעברו, אבל אינו מסוגל להתנתק ממנו לחלוטין. בכל זאת הוא מעדיף לישון בבית מלון ולא בבית האבות. הוא גם שוכח לקחת את הסיכה של לורה. עולם העבר איננו עולמו.