אגודת ביל"ו

ע"י ויקיפדיה

תנועת ביל"ו היא ארגון יהודי לאומי אשר נוסד ברוסיה בשנת 1881. שמה מורכב מראשי התיבות של הפסוק "בית יעקב לכו ונלכה" (ישעיהו, ב, 5). בתחילה קראה לעצמה הקבוצה בשם "דאבי"ו" - ראשי תיבות מספר שמות, ט"ו 15: "דבר אל בני ישראל ויסעו".

התנועה הוקמה בעקבות הפוגרומים שבוצעו ביהודים ומקימיה הציבו לעצמם למטרה להתנחל בארץ ישראל. גרעין ההקמה של התנועה מנה כ-50 איש, רובם סטודנטים ממעמד חברתי גבוה, אך רק מיעוטם עתיד היה להגיע לארץ. מרכז התנועה היה בתחילה בחרקוב ולאחר מכן באודסה. בראשם עמד ישראל בלקינד.

הביל"וים פנו לעיר קושטא וניסו להיעזר תחילה בלורנס אוליפנט, כדי שיסייע להם במגעים עם השלטונות התורכיים, אך הוא לא הצליח לעשות זאת. גם פניות לאנשי ציבור נוספים העלו חרס, ולבסוף החליטו אנשי ביל"ו שלא להמתין ולעלות בכל זאת לארץ ישראל, למרות שחבריהם ברוסיה סברו שמוטב שיגיעו לסוריה, שם ניתן היה לקבל קרקע בחינם.

ב-6 ביולי 1882 ירדה הקבוצה בחוף יפו. משהגיעו לארץ, שאפו חבריה להשתלב בתחום עבודת האדמה. חברי הקבוצה, 14 במספר ובהם אישה אחת פנו לבית הספר "מקווה ישראל" והקימו קומונה.

נוצרו חילוקי דעות בין רוב בני הקבוצה לבין ישראל בלקינד, שאותו ראו כשתלטן, ובלקינד ואחיו נאלצו לעזוב את הקבוצה.

בנובמבר 1882 החלו לעבוד בראשל"צ, על אף התנגדות אלו מבני המושבה שחששו מאופיים החילוני. מצבם הכלכלי היה קשה, בשל היבולים הדלים והשכר הזעום ששולם להם. בקשותיהם לקבל סיוע, בין היתר מתנועת חובבי ציון, הושבו ריקם.

עד סוף 1884 נמנו בארץ 48 ביל"ויים, ואילו התנועה ברוסיה חדלה להתקיים. אחרי שגורשו ממקווה ישראל, הקימו בשנה זו את המושבה גדרה, תוך שהם נעזרים ביחיאל מיכל פינס אשר רכש עבורם חלקת אדמה בת 3,300 דונם. בסופו של דבר שם הצטרף מחדש לקבוצה ישראל בלקינד.

מצבם הכלכלי הוסיף להיות חמור ועל כך נוספו עתה גם מחלות וקשיים חברתיים. בשלב זה הרהרו רבים מהם בנטישת ארץ ישראל ובהגירה לארה"ב.

המעטים שנשארו הוסיפו להתמודד עם קשיים רבים, תוך שהם הופכים מודל ומופת לעליות שיבואו. היחיד מבין הביל"ויים שזכה לראות את הכרזת המדינה היה מנשה מאירוביץ (1860-1949).