בראשית פרק ב'

סיכום פרק ב' –ספר בראשית

גבולות היחידה

קריאת פרק א- ב' 1-4

אפשר לזהות שלוש הצעות לגבולותיה של יחידה ספרותית זו: 1. החלוקה הנוצרית המאוחרת חילקה את התנך לפרקים (בישוף אנגלי ב-1205). חלוקה זו התבצעה לפי ההבנה הנוצרית את הרצף העלילתי, והם הפסיקו בסוף היום השישי. לנוצרים השבת אינה סופו של השבוע ולכן סיימו את הסיפור ביום שישי.

2. על פי החלוקה היהודית המסורתית הסיפור פותח בפרק א וממשך עד סוף יום השבת , בפרק ב' 3. כאן בולט השימוש במספר 7, מספר טיפולוגי. שישה ימי שגרה המסתיימים בשיא, ביום הקדוש הנבדל משאר ימות השבוע - יום השבת. כנראה שהנוצרים רצו להפחית מחשיבותה של השבת כסיום חגיגי לפרשת הבריאה.

3. יש המחלקים את הסיפור לפי ביטויי פתיחה וסיום היוצרים מסגרת לסיפור. לפי חלוקה זו הסיפור מתחיל בפרק א ונמשך עד פרק ב' 4. "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ" "אלה תולדות השמים והארץ בהיבראם". זוהי מסגרת בעלת מבנה כיאסטי. בחלוקה זו יש שימוש של 7 פעמים בשורש ב.ר.א. חלוקה זו מדגישה לא רק את העניין הצורני אלא גם את החשיבות הרעיונית. יש כאן הדגשה על הנושא המרכזי של הפרשה, בריאת העולם ע"י האלוהים. לפי קנוהל, חלוקה זו נראית הגיונית. לכהן היו הרבה מגילות מגולגלות. וכאשר רצה לדעת איזו מגילה הוא מוציא לא היה צריך לפתוח אותה כי בסוף העמוד ובתחילתו ראה את תוכן המגילה. חלוקה זו גם מחזקת את ההנחה שפס' א' היה אמירה כללית , כותרת ליחידה אחת מ א'- ב4.

בסיפור גן עדן מתוארת הבריאה , אך אין מדובר בתיאור בעל מבנה סכמתי- נוסחאי כמו בסיפור הבריאה בפרק א', אלא בסיפור עלילה. במרכז העלילה עומד האדם וכל פעולות הבריאה והתפתחות העלילה נעשות בהקשר ובהתייחסות אישית לאדם. בפתיחת הסיפור ב' 4-7 מצוי תיאור של המצב בשלב של טרום הבריאה. היצירה הראשונית של האל היא האדם. הסיפור עצמו מתחיל בפסוק 8 "ויטע ה' אלוהים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר". הסיפור מסתיים בפרק ג' פס' 24 "ויגרש את האדם..." ראשית הסיפור בהבאת האדם על ידי אלוהים לגן עדן וסיומו של הסיפור בגירוש האדם על ידי אלוהים מגן עדן.

פס' 4 "ביום עשות ה' אלוהים ארץ ושמים"- הפתיחה מציינת זמן כמו בבראשית א' 1 וכמו במיתוס הבבלי אנומה אליש: "בעת ממעל לא נקראו שמים [בשם] "מתחת האדמה בשם לא נזכרה". הפתיחה בבראשית א' 1 "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ" ב' 4 "ביום עשות ה' אלוהים ארץ ושמים" בפרשת גן העדן הכתוב מקדים את הארץ לשמים, כי העניין המרכזי של הסיפור הוא בארץ. הסיפור עוסק באדם ובעולמו לא בבריאת העולם כולו. לאחר הפתיחה באים 4 משפטים של תיאור מצב, המנוסחים כמשפטי שלילה ומציינים מה לא היה "טרם..." "לא...", "אין..." [פס' 5]. וזאת שלא כמו בתיאור המצב בבראשית א' 2 - שם יש פירוט של חומרים שקדמו לבריאה.

פרק זה מציג תיאור שני של העולם לפני הבריאה. תיאור זה שונה מהתיאור בפרק א'.

בין פרק א' לפרק ב' ישנם הבדלים מהותיים.

מה משמעותם של השינויים האלה?

הפרשנות המסורתית טוענת שאין סתירה בין שני הפרקים. היא טוענת שפרק א'- הוא סיפור הבריאה באופן כללי, ופרק ב' הוא הפירוט שלו. כלומר שני הפרקים משלימים זה את זה. הפרשנות המודרנית- מחקר המקרא- מסביר את ההבדלים על פי תורת המקורות. פרק א' שייך למקור P (כהני), טכסט מסודר ומאורגן. ופרק ב' שייך למקור היהוויסטי- J. אגדי ואנושי.

את תורת המקורות פיתח פיתח חוקר גרמני בשם וולהאוזן. הוא בדק ומצא שהתורה מורכבת מארבעה מקורות שונים שנכתבו בזמנים שונים בידי אנשים שונים. מאוחר יותר צירף העורך המקראי אותם יחדיו. המקורות הם: מקור P- כוהני, מאה –5 לפנה"ס, ימי שיבת ציון. כתיבה שיטתית ומאורגנת. מקור J- יהוויסטי- מאה 10 לפנה"ס. התחבר ביהודה. מקור E- אלוהיסטי, מאה 9 לפנה"ס. משתמש בשם אלוהים. מקור D- דויטרונומיסטי, מאה 7 לפנה"ס- הרפורמה של יאשיהו.

הסבר ההבדלים:

1. בפרק א' נברא האדם אחרון כי בכך מודגש מעמדו הנעלה של האדם. הפרק בא לספר על כל הבריאה, הכל נברא עבורו. בפרק ב' הדגש הוא על תיאור יצירת האדם והשתלבותו בעולם. ולכן אין פירוט לגבי מעשי הבריאה האחרים.והתיאור מתחיל באדם.

2. סעיפים 2,3 - ההבדל מחזק את השערת המקורות השונים. השם אלוהים מתקשר לתפיסה מרוחקת של האל. יישות טראנסצדנטית= מחוץ לעולם , ללא מגע עם הברואים. השם ה' מופיע בזיקה קרובה יותר עם המאמין.

4. רש"י מסביר שבפרק א' נברא חצי אדם וחצי אישה, ואח"כ הפרידם. יש המסבירים שבפרק א' יש הכללה על בריאת האדם ובפרק ב' יש פירוט איך נברא. כך גם לגבי התפקיד.. בפרק א' תפקיד עקרוני כללי, ובפרק ב' יישום התפקיד בגן העדן. בנושא הצלם והעפר כל פרק מציג היבט אחר באדם. פרק א' מציג את הייסוד הרוחני הנעלה. ופרק ב' מציג את היסוד הגשמי, הנחות.

5. הפעלים מלמדים על הריחוק או הקרבה של האל מהאדם.

לסיכום ההבדלים: יש שתי תפיסות שונות זו של הפרשנות המסורתית הרואה בפרקים כמשלימים זה את זה. כשפרק א' מדגיש את בריאת העולם ומצמצם בסיפור בריאת האדם. ופרק ב' הפוך. הסבר אחר הוא זה של תורת המקורות, הפרשנות המודרנית.

הפרק מתחיל בפס' 4ב, (או בפסוק 4). פס' 4ב-5, הם פתיחה לסיפור הבריאה השני. הכתוב מתאר את המצב שלפני הבריאה. יש כאן תיאור מצב שלילי. מה לא היה בעולם כשהאל יצר את האדם. לא היה "שיח השדה" - צמחיית בר כמו קוצים המסתפקים בגשם. אך עדיין אין גשם. לא היה "עשב השדה" - צמחייה תרבותית, תבואה הזקוקה לאדם כדי שיגדל אותו, כמו מיני דגנים, כי אין עדיין אדם. הסיפור אם כך פותח ללא צמחייה ללא גשם וללא אדם. בין כל השלילה יש יסוד חיובי אחד :" ואד יעלה מן הארץ...".

מהו האד?

אד - הוא זרם מים חזק הבוקע מתוך מקור שמתחת לאדמה. ייתכן ואלו מי מעיינות הפורצים ממי התהום. אד זה הצליח להשקות את "כל פני האדמה". האל אחראי להתפרצות מי התהום וכך הוא מבטל את המצב השלילי הרע שהיה בעולם. האל יצר כאן מצד אידאלי לחקלאי – הוא לא יצטרך להיות תלוי בגשם. אד זה נעלם מן העולם עם החטא והגירוש מגן עדן. לאחר החטא הראשון הפסיקה האדמה להיות מושקה על ידי מי התהום, ונגזר על האדם להיות תלוי בהופעת הגשמים. וגם הופעתם תלויה בהתנהגות האדם. על פי חוקת ס' דברים הופעת הגשם תלויה בהתנהגות האדם.

פס' 7- כיצד נוצר האדם וממה? האל מתואר כאן כיוצר כקדר. הוא לש חומר, אדמה רטובה, ויוצר ממנה תבנית של אדם. בגולם שייצר הוא נופח "נשמת חיים". נשמת חיים- הכוונה לרוח הנמצאת בכל יצור חי. נשמה =נשימה. לכן לסכום יצירת האדם נאמר:" ויהי האדם לנפש חיה", כלומר, ייצור נושם . בתאור נאמר שהאדם נוצר עפר מן האדמה. המלה עפר לכאורה מיותרת, אך יש כאן רמז מטרים להמשך. עונשו של האדם לשוב אל האדמה. "כי עפר אתה ואל עפר תשוב". העפר רומז על פחיתות האדם אך מצד שני האל הפיח בו מרוחו, דבר הרומז על עליונותו. האדם הוא ייצור דו ערכי, יש בו שניות. אפסי מצד אחד ועליון מצד שני. (לגבי הביטוי נפש חיה, נשמת חיים- יש הטוענים שזוהי הנשימה המשותפת לכל בעלי החיים ויש הטוענים שהיא ייחודית לאדם-

גן העדן פרק ב' 8-14. מהו גן העדן? לפי הניסוח זהו שם של מקום "ויטע אלוהים גן בעדן...." משמעות המלה עדן היא מקום פורה , מקום מושקה ורטוב. אין ציון של מקום מדויק . המקום נמצא ממזרח = מקדם. זהו גן ממזרח לארץ ישראל, וייחודו הוא בשפע המים שבו. יש בו מים זורמים בשפע והופכים אותו לנווה מדבר פורה המושקה על ידי האל. הקטע מספר על ארבעה נהרות . שניים מתוכם מוכרים לנו - הפרת והחידקל הזורמים במסופוטמיה. ושניים שאינם מוכרים היום - הפישון והגיחון. הם כנראה קשורים לנילוס של מצרים. ארבעת הנהרות הם תמונת המצב של העולם המוכר לכותב, ומייצגים את שתי התרבויות הקדומות – המצרית והמסופוטמית. מה היה בגן? היו בו מים, נהרות זורמים. היו בו עצי פרי, ושני עצים מיוחדים: עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע. בגן היו אוצרות יקרים : זהב בדולח אבן שוהם. בצדו המזרחי במקום הכניסה והיציאה עמדו שומרים שימנעו את חזרתם של בני האדם לאחר הגרוש. אז מהו הגן, מה מסמל? גן העדן הוא כנראה מקום הנמצא מחוץ למציאות של האדם. המקום היה גן אידיאלי שבו חיו בני האדם לפני הגירוש. האדם איבד עולם זה כשהפר את צו האל וחטא. היה זה עולם ללא מתחים, ללא כסף, מין, מוות. שלטה בו התמימות, והייתה בו היררכיה ברורה: אל- אדם -חיות. לאחר הגירוש יישארו לו לאדם רק הגעגוע וההתרפקות על גן העדן האבוד, וחלום שבעתיד ישתנה המצב. גן העדן נותר בתודעה האנושית כמחוז החלומות של בני האדם, כמקום שכמהים לשוב אליו.בספרי התנ"ך הפך גן העדן לסמל למקום האידיאלי של שלום ושלווה. בדורות שלאחר חתימת ספרי המקרא התגבשה ביהדות ובאיסלם האמונה שהאדם חוזר לגן העדן לאחר מותו. באירופה הנוצרית של ימי הביניים תואר גן העדן כמקום המפורסם בתענוגותיו, מוקף חומה, חיות טרף ונחשים ארסיים. מטרת החומה להגן עליו מפני בני אדם סקרנים. כמיהה זו לבשה במשך הזמן אופי מעשי. נוסעים רבים יצאו למצוא את המקום המופלא הזה בפינה כלשהי על פני כדור הארץ. אפילו כריסטופר קולומבוס היה בטוח שמצא את גן העדן בעת מסעו השלישי לאמריקה ב- 1498.

מה תפקידו של האדם בגן העדן?

"לעבדה ולשמרה"- על האדם הוטל לשמור על האדמה ולעבד אותה. יש הרואים פה רמז מיתולוגי שהאדם נוצר כדי לעבוד במקום האלים, ולמלא את תפקידם.

מהו עץ החיים ועץ הדעת?

משמעות עץ החיים – מעניק חיי נצח למי שיאכל מפירותיו.

משמעות עץ הדעת-

דעת =חכמה. עץ החוכמה. מי שיאכל מן העץ יהפוך לייצור בעל תבונה. פרוש קשה כי האדם היה כזה עוד לפני האכילה. הרי נתן שמות לבעלי החיים. לפי אברבנאל האכילה העניקה לאדם את היכולת להוציא מהכוח אל הפועל את כישוריו השכליים.

1. ידיעה מוסרית- באכילה מהעץ יקבל יכולת הבחנה בין טוב ורע. בגן הם חיו חיי תמימות , ללא סבל, ללא מתחים, והאל רצה לגונן עליהם.

2. ידיעה מינית- האכילה תעניק להם תודעה מינית ומתחים מיניים. לפני האכילה היו ערומים ולא התביישו, לאחר מכן נפקחו עיניהם לראות את ההבדלים שבין המינים, ומכסים את מערומיהם.

3. יכולת הבחירה החופשית- על האדם הוטל איסור לאכול מפרי העץ והוא ידע את התוצאה מראש- מות יומת- האדם מבחירתו החופשית יבחר בין חיי נצח חסרי דאגות ובין הרע, מוות וסבל בעולם.

4. באמצעות העץ האל מעמיד את האדם בניסיון- תחילה היה זה עץ סתם ככל עצי הגן. לפי טעמי המקרא יש טעם מפסיק, רביע, אחרי המלה עץ. עץ, הדעת טוב ורע. האל רצה לבחון את יכולתו של האדם לציית לצו האלוהי ולהתגבר על ייצרו.

יצירת האישה – פס' 18-25. העולם שהוצג בפרק א' אינו טוב לאדם כי הוא לא יכול להגשים לבדו את ברכת "פרו ורבו", וכן הוא סובל מבדידות. האל הרגיש בצערו ולכן הוא מחפש לאדם "עזר כנגדו". המלה "כנגדו" יוצרת קושי.כיום יש לה משמעות שלילית. פרשנים מסבירים כנגדו- עזר דומה לו, נאה לו, מתאים לו. האישה שמחפש האל לאיש צריכה להיות דומה לו, שווה במעמדה.

האם האל נכשל כשלא הצליח מיד ליצור אישה? תחילה יוצר לאדם חיות , האם האל הכל יודע לא יודע שהחיות אינן "עזר כנגדו"?!

האל מוצג כאן כאנושי ואינו מצליח למצוא פתרון לאי הפריון של האדם ולבדידותו. פרשנים מסבירים שאין כאן כשלון. האל ניסה על ידי יצירת החיות, לעורר באדם חשק לחיות ליד יצור שיסייע לו בעולם. האדם יתבונן במעשי החיות וירגיש בבדידותו ולכן יוקיר תודה לאל על המתנה , הקרויה אישה. האדם ילמד שהיחסים בין החיות הם רק מיניים ואילו האדם זקוק גם לקשר של קרבה ונאמנות. האל מפיל תרדמה על האדם ובונה מצלעו את האישה. ביצירת האישה יש רצף פעלים המלמדים על חשיבות הופעת האישה:" ויפל...תרדמה...וישן ויקח..ויבן...ויביאה" 21-22. האם מעמד האישה נחות או שווה. יש סבורים שהאישה נחותה כי נוצרה מצלעו של האדם. אחת מעצמות בית החזה שלו. וכן כי נוצרה אחריו. כנגד גישה זו יש דעה אחרת האומרת שצלע הוא צד. האישה היא הצד השני שלו, כלומר שווה לו במעמד.

תגובת האדם לבריאת האישה- "זאת הפעם עצם מעצמותי, בשר מבשרי לזאת ייקרא אישה כי מאיש לוקחה זאת" המלה זאת חוזרת 3 פעמים כדי ללמד על התרגשות ושמחה.יש כאן שלוש צלעות מקבילות סגנון שירי המדגיש את ההתרגשות.

פרשת גן עדן- מקבילות במיתוסים

המיתוס השומרי

המקבילה הקרובה ביותר לסיפור גן העדן נמצאת במיתוס השומרי "אנכי ונינחורסג". במיתוס שומרי זה מסופר על האי דילמן (כנראה בחריין של ימינו), זהו אי אלוהי, אגדי קדוש, שוררים בו יחסי שלום ושלווה בין האדם לבעלי החיים, אין מחלות אין מוות אין צער. הוא ניתן לאל אנכי , אלוהי החוכמה , ולבת זוגו נינחורסג. באי זה לא היו בתחילה חיים, אך האל מפרה את האלה ונולדות שלוש אלות ושמונה צמחים נפלאים. המקום הופך למקום פורה עלי אדמה. אנכי הוא גם אלוהי התהום והוא העלה מים מתוקים ממעמקי האדמה וכך הפך את המקום לפורה. הצמחים עוררו את סקרנותו של אנכי והוא אכל אותם והדבר נחשב לו לחטא חמור. נינחורסג קללה אותו קללת מוות, והוא עמד למות. לבסוף שוכנעה נינחורסג לרפאו ע"י בריאת אלוהויות כנגד כל איבר נגוע בגוף. במיתוס זה מספר מוטיבים מקבילים לסיפור המקראי: 1. מוטיב ההרמוניה השוררת בין האדם לבעלי חיים. 2. השקיית דלמן והפרייתה ממי תהום. 3. חטא אכילת הצמחים והעונש על כך. אבל במיתוס זה הגיבורים הם אלים ולא בני אדם, ותכלית המיתוס להסביר את התהוותם של כמה אלים ויסודות טבע ותרבות בדרך של הולדה וריבוי טבעי. סיפורנו בא להציג אמיתות על טבע האדם גורלו ומקומו בעולם.האדם נברא טוב ומושלם ביסודו ישר ותמים, ניתן לו חופש הבחירה והוטלה עליו אחריות למעשיו, אך הוא קלקל את העולם והביא על עצמו רעה כתוצאה מהתנהגותו המרדנית.

מיתוס שומרי נוסף "עלילות גלגמש"

במיתוס זה מסופר על גן אלוהי מופלא- שם יושב האל, ובו נמצאים עצים ועליהם אבנים יקרות. גלגמש הוא גיבור שומרי קדמון מהעיר ארך. הוא חיפש כל הזמן את סוד חיי הנצח. הוא הגיע בחיפושיו אל נוח השומרי ששמו "אותנפישתים". הוא גר בגן האלוהי. אותנפישתים סיפר לגלגמש שאחרי המבול ברך האל אנליל אותו ואת זוגתו בחיי אלמוות. הייתה זו מחווה שאף אדם לא יכול לזכות בה. אותנפישתים ראה שגלגמש אפוף צער רב ולכן גילה לו שבתחתית הים מצוי צמח חיים, שבכוחו לחדש את הנעורים. גלגמש הלך לחפשו וצלל למעמקי הים וקטף את הצמח המבוקש. אך בדרכו חזרה פגש בנחש שחטף ממנו את הצמח ואכלו. כתוצאה מכך השיל הנחש את עורו והיה לבן אלמוות, ואילו גלגמש נשאר בן תמותה. לפי התפיסה המסופוטמית נגזר על האדם להיות בן תמותה ונסיונותיהם של יחידי סגולה לזכות בחיי נצח נידונו לכשלון.