תת נושא 3- עיראק

שנות השלושים-

החלה התעניינות רבה במצב בא"י בקרב האוכלוסייה העיראקית, וההתחרשויות בארץ החלו להשפיע על יהודי עיראק. היו דרשות במסגדים, הפגנות ואסיפות, אשר הגיעו לשיאן בפרהוד.
יוני 1941- ה"פרהוד". פרעות ביהודים, כ- 180 איש נהרגו ועוד רבים נפצעו, נזק גדול לרכוש.
מאי 1948- צבא עיראק פלש לישראל.
דצמבר 1949- הרב ששון כדורי מאבד את משרתו כראש הקהילה, במקומו עולה יחזקאל שמטוב.
מרץ 1950- חקיקת חוק הוויתור על הנתינות, אשר התיר לכל אזרח לעזוב את עיראק בתנאי שיוותר על אזרחותו ויתחייב שלא לשוב לעיראק.
מרץ 1951- הקפאת רכוש היהודים ע"י ממשלת עיראק.

ההתלבטויות בנושא העלייה:

מאי 1948- צבא עיראק פלש לישראל.
עם הפלישה הונהג שלטון חירום בעיראק, והוגברה מאוד נוכחות המשטרה וכוחות הביטחון. נוכחות זו, אשר בתחילה הרגיעה את היהודים, שימשה עם הזמן כמסגרת לרדיפת היהודים. בתקופה זה חוקקו לראשונה חוקים אנטי יהודים בעיראק, אשר הגדירו את הציונות כפשע פלילי שעונשו משבע שנות מאסר ועד מוות (כמו הקומוניזם) . עקב חוסר בהירות ההבדל בין 'ציונות' ל 'יהדות', נרדפו ונאסרו יהודים רבים אשר לא היה להם כל קשר לתנועה הציונית. משבר כלכלי תקף את עיראק בשנים אלו, וגרם לקשיים רבים. יהודים רבים פוטרו ממשרות ממשלתיות וציבוריות, ומצבם של הפלאחים הפשוטים הידרדר מאוד אף הוא. וויכוחים בתוך הקהילה היהודית: לאורך כל הזמן התנהלו וויכוחים ומאבקים בין ההנהגה המסורתית השמרנית (בראשה עמד הרב ששון כדורי), אשר דגלה בפסיביות וזהירות, לבין התנועות החדשות שקמו, אשר היו מרדניות הרבה יותר והתנגדו לזהירות והפאסיביות שאפיינו את החברה היהודית.

שיקולים <אדום>נגד</אדום> העלייה:

- יהודי עיראק ראו עצמם מאוד מחוברים לאדמת בבל, שם ישבה מזה 2,600 שנים. - רבים מן היהודים קיימו קשרי רעות ומסחר עם האוכלוסייה המקומית, אשר לפעמים אף סייעה להם כנגד הפרעות. - על אף ההפליה, עדין היו יהודים אשר מילאו משרות בכירות בתחומי המנהל והכלכלה, והיו בעלי הון ומעמד. - היהודים בלטו מאוד בחיי הרוח והתרבות בעיראק, בספרות, במוסיקה ובתיאטרון.

שיקולים <אדום>בעד</אדום> העלייה:

• הישגיה הצבאיים של ישראל עוררו התפעלות בקהילה, וכמו פיצו לעיתים על המצב הקשה בעיראק.
  
• כמיהה למדינה אשר תעניק שוויון ליהודים אל מול שאר האוכלוסייה.
  
• יהודי עיראק לא ידעו על קשיי הקליטה בארץ, והצהירו כי הם מוכנים להתמודד עם קשיים.
  

(מובן כי עם ההגעה לארץ והבנה מול מה הם עומדים, הבינו שהדבר לא כ"כ פשוט) לקראת היציאה ההמונית: עד הקמת המדינה עלו לא"י מעיראק כ- 3,000 יהודים. עם הקמתה החל זרם עולים להבריח את הגבול לאיראן, להגיע למחנה בטהראן ומשם לעלות לארץ בטיסה. הגורמים לעליה היו רדיפות הבולש אחר הפעילים הציונים, אשר היו מוכנים להסתכן ולברוח, וכן ההקלות בעונשים על מעפילים שנתפסו עקב ביטול תקנות החירום. השפעת ההגירה הייתה דו ערכית; מצד אחד עזבו הציונים הקיצונים, ובכך כביכול חזר השקט לרחוב היהודי, אולם מן הצד השני משפחות הצעירים היו עלולות להתפתות ולעלות גם כן ובכך להאיץ את זרם היציאה. אולם, השפעתה העיקרית של בריחה זו הייתה בכך שהבלגאן שנוצר חייב את הממשל למצוא פיתרון ולמסד את היציאה מן הארץ. במצב הנתון הוברח מן הארץ הון רב, וניתן הרבה שוחד לשומרי הגבול ועובדים שונים. המדינה רצתה להפחית את הברחת ההון ונאלצה למסד את היציאה. מרץ 1950- חוק הוויתור על הנתינות- הממשלה החליטה בהחלטה מהפכנית לאפשר את יציאת היהודים בתנאי שיוותרו על נתינותם העיראקית ויתחייבו שלא לחזור לשם. הם שילחו את היהודים מארצם ללא דרכונים, מצוידים בתעודות מעבר בלבד, דבר שהבטיח כי לא יקלטו על ידי אף מדינה פרט לישראל. (מכיוון שאף מדינה לא רוצה לקבל פליטים חסרי נתינות, אשר לא ניתן להחזירם לשום מקום. ) אפילו הבריטים הסכימו להכניסם לקפריסין רק לאחר שקיבלו התחייבות מממשלת ישראל שתקלוט אותם בארצה.
עם פתיחת השערים נרשמו לעליה 2 אוכלוסיות עיקריות:

1. חברי התנועה הציונית ומשפחותיהם, אשר רצו לעלות עוד קודם פתיחת השערים.
2. אלפי עניים שלא היה להם דבר להפסיד מן העזיבה, וקיוו לעתיד טוב יותר בישראל. מימדי ההירשמות לעליה: ב-3 החדשים הראשונים נרשמו כ- 47,000 עד ספטמבר נרשמו 70,000 בסופו של דבר הסתכם מספר היוצאים ב- 104,000 (מתוך 135,000).

הקפיצה הגדולה במספר הנרשמים התרחשה בעיקר בגלל חוסר היציבות הפוליטית והיחס המידרדר של השלטונות והאזרחים אל הקהילה. היהודים החלו לצמצם את עסקיהם עקב הכוונה לעלות לא"י. הם ניסו למכור את הנדל"ן שברשותם על מנת שיוכלו להביא עמם את הונם לא"י. מכירות הרכוש הרבות שביצעו הורידו את שוויו ושווי הדירות, והם הפכו לשק חבטות נוח מאוד בכל מה שקשור למצב הכלכלי הקשה. הבנקים סרבו לתת הלוואות ליהודים מפח שיברחו מבלי להחזירן, דבר שגרם, בשיתוף עם גורמים נוספים להידרדרות כלכלית גם בקרב היהודים אשר לא התכוונו לעזוב. להאשמות הפומביות התווספה גם פגיעה פיזית. היו מספר אירועים בהם נזרקו פצצות בבתי כנסת ומרכזי מכירות רכוש, וכן נערכו הפגנות ואסיפות אלימות ליד מרכזים אלה. בעיה נוספת שעלתה – מצב היהודים באזורים הכפריים. היהודים באזורים אלה סבלו מרדיפות חוזרות ונשנות של בני הכפרים המוסלמים שהקיפו אותם, ואף קיבלו איומים על חייהם במידה ולא יעזבו את בתיהם במספר מקומות.

יחס ההנהגה היהודית: הרב ששון כדורי, וכמוהו רבים ממנהיגי הקהילה האמידים לא רצו לעלות לא"י, כיוון שצעד כזה היה כרוך באיבוד נכסי הנדל"ן שברשותם וסגירת עסקים כגון בנקים ועסקי חלפנות אשר לא יכולים היו להתקיים בא"י. הנהגה זו לא טרחה להרגיע את הציבור בקשר לעלייה או למצב הקשה בעיראק. בדצמבר 1949 מחליף אותו יחזקאל שמטוב, אשר היה מתומכי העלייה, ופעל בשיתוף עם התנועה הציונית. אל הדלת הפתוחה שנוצרה ע"י חוסר הבעת הדעה של הרב כדורי התפרצה התנועה הציונית עם תשובתה הברורה והחד משמעית – ישראל. כך הפכה התנועה הציונית להנהגתה הרשמית של הקהילה היהודית. בתחילה חיכו המנהיגים לאישור ממשלת ישראל על נכונותה לקבל את יוצאי עיראק, לנוכח הוויכוח שהיה בארץ בדבר קליטת העולים. אולם בסופו של דבר החלו את ההרשמה לעליה כיוון שהאמינו כי מדינת ישראל לא תתנכר אליהם ותסייע בקליטה. הפעילים הפיצו כרוז אשר דיבר בשבח העלייה, והוקרא בבתי הכנסת ברחבי הארץ. חשיבותו הייתה בכך שחובר מטעם התנועה, ובכך נתן משנה תוקף לקריאת מדינת ישראל לעולים.

עזרא ונחמיה:

מהגירה לגירוש – הסיום הטראגי 19 במאי 1950- יצאה מבגדד הטיסה הראשונה שפתחה את מבצע "עזרא ונחמיה". היהודים נאלצו לעבור תהליך ארוך עד לרגע עליית למטוס: קבלת אישור כי הם אינם חייבים כסף לבנקים ולממשל, זיהוי ע"י המוכתר, קבלת אישור על שלילת אזרחותם ועוד. התהליכים לקחו זמן והתנהלו במעקב צמוד של נציגי הסוכנות. הטיסות יצאו מדי יומיים – שלושה, והעלו כ- 3,000 עולים מדי חודש. הכמות לא הייתה מספקת, ועולים רבים נאלצו להמתין זמן רב עד לעלייתם. זמן ההמתנה היה קשה מאוד, כיוון שלאורכו שהו היהודים במחנות, מחוסרי פרנסה, נשענים על הכסף שהביאו עמם ממכירת רכושם. אלפי יהודים פוטרו מעבודתם, והמצב במחנות היה קשה מאוד. נציגי הסוכנות פנו בבקשות דחופות להעלות את מספר הטיסות והעולים – או להשיבם לביתם.

מדיניות העלייה:

באותה תקופה זרמה לא"י גם עלייה גדולה מפולין ובמיוחד מרומניה, אשר שעריה נפתחו פתאום, והממשלה ראתה חשיבות גדולה יותר בהבאת יוצאי אירופה לארץ מאשר הבאתם של יהודי עיראק, מאחר והיה חשש ששערי היציאה באירופה יסגרו במהרה. הישארותם של היהודים במצב ההמתנה הייתה קשה גם לשלטונות עיראק. הישארותם גרמה לחוסר שקט חברתי ואי יציבות שלטונית, אשר הביאה את השלטון לידי רצון 'להיפטר' מן היהודים באופן מידי. הוא ניסה למצוא דרכים לגרשם למדינות אחרות, וניהל משא ומתן עם ישראל על מנת שיזרזו את קצב הקליטה. מצב זה השפיע באופן ניכר על סטטוס העולים כפי שנתפס ע"י החברה בישראל. מעולים גאים שבאים מרצון הפכו יוצאי עיראק לפליטים אשר מודים למדינה על שהסכימה להצילם.
14.1.1951- הטלת פצצה ליד מרכז הרשמה לעליה, הבנה בישראל כי יש למצוא פיתרון מידי לפליטים. התפתחות זו, בשילוב עם סיום העלייה מפולין, והצטמצמות העלייה מרומניה הביא להאצת קליטתם בארץ, ופתיחת השלב השני של מבצע 'עזרא ונחמיה'. במארס עד יוני עלו לא"י 70,000 עולים, כ- 17,000 עולים לחודש! מרץ 1951- הקפאת רכוש היהודים בעיראק. השלטונות הקפיאו את כל הרכוש, וגרמו לירידה מנכסים תוך לילה של כלל היהודים. דבר זה פגע אנושות באמידי הקהילה, אשר נשארו אחרונים, ואיבדו את כל הונם בין רגע.

לאחר העלייה נשארו בעיראק כ- 10,000 יהודים. בשנות ה- 50 מצבם היה טוב, הרבה יותר מזה של אחיהם שעלו לא"י, אולם במהלך שנות ה- 60 וה- 70, ובמיוחד לאחר עלייתה של מפלגת הבעת' היו רדיפות רבות, עד שבשלהי שנות השישים נשארו רק 3,000 יהודים בעיראק, וזמן קצר לאחר מכן עזבה כליל יהדות עיראק.