הלכתי - ישעיהו פרק ב'

ישעיהו פרק ב'

חלוקת הפרק לנושאים:

א' – ד' – גדולת כבוד ה' ותורתו באחרית הימים

ה' – י"א – תוכחה לבעלי גאוה העובדים עבודה זרה

י"ב – כ"ב – יום ה'

פסוקים א' – ד' – גדולת כבוד ה' ותורתו באחרית הימים

פסוק א' – "הדבר אשר חזה ישעיהו בן אמוץ על יהודה וירושלים."

מציין הרד"ק שבפרק הקודם חזה ישעיהו על יהודה וירושלים נבואת פורענות (=נבואת אסון), וכעת בפרק זה הוא פותח בנבואת נחמה (=נבואה טובה) על יהודה וירושלים.

פסוק ב' – "והיה באחרית הימים, נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות, ונהרו אליו כל הגוים."

והיה באחרית הימים (=בימות המשיח), נכון יהיה הר בת ה' בראש ההרים (=הר המוריה, שעליו עומד בית המקדש יהיה מוכן ומתוקן [=עומד איתן ויציב] והוא יעמוד בראש ההרים, כלומר הוא יהיה הר החשוב יותר מכל שאר ההרים) ונישא מגבעות (=והוא יהיה גבוה ורם במעלתו ובחשיבותו מכל הגבעות), ונהרו אליו כל הגוים (=וינהרו אליו כל הגוים, כלומר הם יבואו בהמוניהם) [הגר"א פירש אחרת את המילים "ונהרו אליו כל הגוים" = הגוים יבואו אליו בספינות שישוטו על הנהרות.]

פסוק ג' – "והלכו עמים רבים, ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה', אל בית אלה-י יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים."

והלכו עמים רבים (אחד לשני), ואמרו (כל עם לעם): לכו (=הזדרזו) ונעלה אל הר ה', אל בית אלה-י יעקב (=אל בית המקדש), ויורנו (=וילמדנו מלך המשיח) מדרכיו (של ה') ונלכה באורחותיו (=ונלך בדרכי ה' ובתורתו), כי מציון תצא תורה (=כי מירושלים תצא התורה האמיתית שאין עוד כמוה) ודבר ה' (יצא) מירושלים (והכפילות באה לשם חיזוק וגיוון העניין).

פסוק ד' – "ושפט בין הגוים, והוכיח לעמים רבים, וכתתו חרבותם לאתים, וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה."

ושפט (מלך המשיח) בין הגוים (=בין העמים), והוכיח לעמים רבים (=והוא יחרוץ את הדין לעמים רבים), וכתתו חרבותם לאתים (=והגוים ישברו את החרבות לחתיכות קטנות שמהם הם יכינו אתים [=כלי לחפור את האדמה] ), וחניתותיהם למזמרות (=והגוים יעשו אותו דבר עם החניתות [=כלי מלחמה] שאותם הם יכתתו ויכינו מהם מזמרות [=כלי לקטוף איתו ענבים] ) [כלומר כלי המלחמה ישמשו לכלי עבודת אדמה] , לא ישא (=ירים) גוי אל (=על) גוי חרב ולא ילמדו (=ידעו) עוד מלחמה (בעולם).

פסוקים ה' – י"א – תוכחה לבעלי גאוה העובדים עבודה זרה

פסוק ה' – "בית יעקב - לכו ונלכה באור ה'!"

קורא ישעיהו לעם ישראל: בית יעקב – לכו (=הזדרזו) ונלכה באור ה' (=בתורת ה' ובמצוותיו)! הערה: ישעיהו מזרז את עם ישראל ללכת בתורת ה' ובמצוותיו, כי בנבואה הקודמת הוא ניבא להם את הטוב שיהיה באחרית הימים, והוא רוצה שהם יתקרבו אל הטוב הזה. (מצודת דוד)

פסוק ו' – "כי נטשתה עמך בית יעקב, כי מלאו מקדם ועוננים כפלשתים, ובילדי נכרים ישפיקו."

אומר ישעיהו לה': כי (=אכן) נטשתה (=עזבת את) עמך בית יעקב, (ועשית זאת בצדק שעזבת אותם) כי מלאו מקדם (=הם מלאים בכשפים יותר מאנשי קדם שהיו בעלי כשפים) ועוננים כפלשתים (=והם מלאים בעוננים [=מעשי כשפים שאסרה התורה] כמו שהפלשתים מלאים בהם), ובילדי נכרים ישפיקו (=ובדברים שנולדו מהנוכרים [=מחשבות זרות ועצות פילוסופיות] הם מספקים את עצמם, במקום ללמוד את דרך התורה). [הערה: יש מסבירים אחרת ואומרים שהמילים "כי נטשתה" הם תלונה של ישעיהו אל עוזיהו המלך.]

פסוק ז' – "ותמלא ארצו כסף וזהב - ואין קצה לאוצרותיו, ותמלא ארצו סוסים – ואין קצה למרכבותיו."

ותמלא ארצו (של "בית יעקב" שהוזכר בפסוק הקודם) כסף וזהב – ואין קצה (=ואין סוף) לאוצרותיו, ותמלא ארצו סוסים – ואין קצה למרכבותיו. [לפי מי שהסביר שהפסוק הקודם הוא תלונה לעוזיהו המלך, אז פסוק זה מוסיף ומראה שעוזיהו חטא בכך שהרבה לו כסף וסוסים (וגם שלמה המלך חטא בזאת).]

פסוק ח' – "ותמלא ארצו אלילים, למעשה ידיו ישתחוו, לאשר עשו אצבעותיו."

בגלל שארצו התמלאה בכל המתואר בפסוק הקודם: ותמלא (=לכן נתמלאה) ארצו (ב)אלילים, למעשה ידיו ישתחוו (=כל אחד ואחד מהעם משתחווה למה שידיו יצרו), לאשר עשו אצבעותיו (=למה שהכינו אצבעותיו כל אחד משתחווה). [ופסוק זה והפסוק הקודם מלמדים אותנו שמי שמרבה רכוש – מגיע לידי גאווה, ומי שמגיע לידי גאווה – מגיע לידי כך שהוא שוכח את ה'.]

פסוק ט' – "וישח אדם וישפל איש, ואל תשא להם!"

אומר ישעיהו לה': וישח אדם וישפל איש (=בימות המשיח יבוא יום בו הגוים יבואו להלחם בירושלים והם ייכשלו ובעקבות זאת יבינו שכסף, זהב וסוסים לא מועילים – ולכן הם ירגישו שפלים ונמוכים וגאוותם תושפל) – (ולמרות שהם יושפלו) אל תשא (=תסלח) להם! [פסוק זה מוסבר ע"פ הרד"ק]

פסוק י' – "בוא בצור והטמן בעפר, מפני פחד ה' ומהדר גאונו!"

וכשלא תסלח להם, כל גוי יגיד לחברו: בוא בצור והטמן בעפר (=בא נלך למערות להתחבא ונתכסה שם בעפר), מפני פחד ה' (=בגלל הפחד מה') ומהדר גאונו (=ומפני ממשלתו הכבירה והגדולה בעולם).

פסוק י"א – "עיני גבהות אדם - שפל, ושח רום אנשים, ונשגב ה' לבדו ביום ההוא."

עיני גבהות אדם – שפל (=אדם שהעיניים שלו מביעות גאווה – יהיה שפל ונמוך), ושח רום אנשים (=ותהיה נמוכה הגאווה של האנשים), ונשגב (=ויהיה עליון) ה' לבדו ביום ההוא.

פסוקים י"ב – כ"ב – יום ה'

פסוק י"ב – "כי יום לה' צבאות על כל גאה ורם, ועל כל נשא ושפל."

כי (=אכן יהיה) יום לה' צבאות (בו ה' יביא השפלה) על כל גאה ורם (=על כל אדם גאוותן), ועל כל נשא ושפל (=ועל כל אדם שרואה עצמו כעליון). ["שפל" = אדם שמשפיל עצמו בכדי להתגאות, כגון מורה שנכנס לכיתה, והתלמידים עומדים, והמורה אומר "שבו שבו" אבל בליבו הוא מרגיש גאווה – הגר"א.]

פסוק י"ג – "ועל כל ארזי הלבנון הרמים והנישאים ועל כל אלוני הבשן."

ועל (=ובאותו יום ה' יביא השפלה גם על) כל ארזי הלבנון הרמים והנישאים ועל כל אלוני הבשן (העצים האלה הם עצים חזקים וגבוהים, והם משל למלכי הגוים שלכאורה הם נראים חזקים וחסונים – וביום ה', כולם יראו מי הוא באמת החזק והחסון בעולם.)

פסוק י"ד – "ועל כל ההרים הרמים, ועל כל הגבעות הנשאות."

ובאותו יום, ה' יביא השפלה על כל האנשים היושבים על הרים גבוהים ועל גבעות גבוהות. (כי אנשים אלה מתגאים במקום מושבם שהוא מקום גבוה ובטוח יותר.)

פסוק ט"ו – "ועל כל מגדל גבוה, ועל כל חומה בצורה."

ובאות יום, ה' יביא השפלה על כל האנשים המתגאים במגדלים גבוהים או בחומות חזקות שיגנו עליהם.

פסוק ט"ז – "ועל כל אוניות תרשיש, ועל כל שכיות החמדה."

וה' יביא השפלה גם על כל האוניות המפליגות בים שנקרא תרשיש (כי הן אוניות גדולות שמביעות גאוה), וגם על כל שכיות החמדה (=על כל שרי העמים היושבים בהיכלים מפוארים).

פסוק י"ז – "ושח גבהות האדם, ושפל רום אנשים, ונשגב ה' לבדו ביום ההוא."

ושח (=ותושפל / ותונמך) גבהות (=גאוות) האדם, ושפל (=ותושפל / ותונמך) רום (=גאוה / רוממות) אנשים [והכפילות באה לשם חיזוק וגיוון הענין] , ונשגב (=ויהיה עליון) ה' לבדו ביום ההוא. [הפסוק הזה הוא בעצם הרעיון המרכזי של כל הקטע שלנו, כי הוא מביע את הרעיון שה' הוא העליון, הנשגב והנעלה, ולעומתו, כל דבר אחר, כמה שהוא יראה גבוה ונעלה – הוא נחשב שפל ונמוך לעומת ה'.]

פסוק י"ח – "והאלילים כליל יחלוף."

והאלילים (=והפסילים) כליל (=בצורה טוטאלית, בצורה מוחלטת) יחלוף (=יאבדו ויסתלקו מן העולם). הערה: מציין הרד"ק, שבימינו נכון וכמעט שאין עבודת אלילים – אבל עדיין יש במזרח הרחוק עובדי אלילים, ובימות המשיח אף האלילים האלה שלהם יושמדו, ומכאן שיש בסיס לנבואה זו אף להיום.

פסוק י"ט – "ובאו במערות צורים ובמחילות עפר, מפני פחד ה' ומהדר גאונו בקומו לערוץ הארץ."

ובאו (עובדי האלילים להתחבאות) במערות צורים (=במערות הנוצרות מסלעים גדולים) ובמחילות עפר (=ובמערות קטנות החפורות באדמה), מפני פחד ה' (=בגלל הפחד מה') ומהדר גאונו (=ומפני ממשלתו הכבירה והגדולה בעולם) בקומו לערוץ הארץ (=כאשר יקום ה' להכניע את הרשעים שבארץ).

פסוק כ' – "ביום ההוא ישליך האדם את אלילי כספו ואת אלילי זהבו אשר עשו לו להשתחוות, לחפור פירות ולעטלפים."

ביום ההוא (=ביום ה') ישליך האדם את אלילי כספו ואת אלילי זהבו אשר עשו לו להשתחוות (=אשר עשה האדם אותם כדי להשתחוות להם), (והוא ישליך אותם) לחפור פירות ולעטלפים (=למחילות של חפרפרות ועטלפים). [2 המילים "לחפור פירות" הם בעצם כאילו מילה אחת: "לחפרפרות".]

פסוק כ"א – "לבוא בנקרות הצורים ובסעיפי הסלעים, מפני פחד ה' ומהדר גאונו בקומו לערוץ הארץ."

(כאשר ה' ישלוט באדם ועובד האלילים יאלץ) לבוא בנקרות הצורים (=במערות הנוצרות מסלעים גדולים) ובסעיפי (=ובבליטות גדולות הנוצרות מן) הסלעים (אז עובד האלילים ישליך את אליליו), מפני פחד ה' (=בגלל הפחד מה') ומהדר גאונו (=ומפני ממשלתו הכבירה והגדולה בעולם) בקומו לערוץ הארץ (=כאשר יקום ה' להכניע את הרשעים שבארץ). [פסוק זה הוא מעין תיאור סיבה לפסוק הקודם.]

פסוק כ"ב – "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, כי במה נחשב הוא?"

חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו (=הפסיקו להתגאות במעלות המין האנושי, ואל תוסיפו להעריץ בני אדם גדולים ונכבדים שכל קיומם תלוי באוויר שהם נושמים באפם), כי במה נחשב הוא? (=כי במה נחשב האדם למשהו? הרי כל חייו הם חיים קצרים, וברגע אחד הם עלולים להקטע, אם כן – איזו תכונה יש באדם שגורמת לו להחשב עליון?) [והתשובה היא כמובן שאין תכונה כזו.]

מפסוק ה' עד סוף הפרק אנחנו פגשנו בקטע העוסק בגאוות האדם שלא שווה כלום מול עליונותו של ה'. בקטע הזה לא נאמר במפורש אם ה' ממש יעניש את הגאוותנים ויהרוג אותם, או שהוא רק יגרום להם להפסיק עם הגאווה שלהם, ולכן אפשר להסביר זאת או לכל כיוון, או לומר במשפט אחד שה' ישלח השפלה גדולה לכל הגאוותנים שבעולם. ראינו אף בקטע (פסוק ח') שהרכוש וצבירת הון הם גורמים לאדם להרגיש גאווה, והגאווה גורמת לאדם לשכוח את ה' ואף לעבוד עבודה זרה (וזאת כי הוא שוכח את ה' ולא מאמין בו, אלא מרגיש שכוחו ועוצם ידו הביאו לו את כל ההון הזה שיש לו).