אלוהים מרחם על ילדי הגן / יהודה עמיחי

אלהים מרחם על ילדי הגן,

פחות מזה על ילדי בית הספר.

ועל הגדולים לא ירחם עוד,

ישאירם לבדם,

ולפעמים יצטרכו לזחול על ארבע

בחול הלוהט

כדי להגיע לתחנת האסוף

והם שותתי דם.

אולי על האוהבים באמת

יתן רחמים ויחוס ויצל

כאילן על הישן בספסל

שבשדרה הציבורית.

אולי להם גם אנחנו נוציא

את מטבעות החסד האחרונות

שהורישה לנו אמא,

כדי שאשרם יגן עלינו

עכשיו ובימים האחרים.

נושא השיר הוא האל ורחמיו בעולם. מתוך הכותרת ניתן להסיק כי אלוהים רחמן, אך עמיחי מדגיש כי ככל שהגיל עולה, כמות הרחמים של האל פוחתת. ילדי הגן זוכים בכמות המרבית של הרחמים, ילדי בית הספר מקבלים רחמים מועטים יותר ואילו "הגדולים" לא מקבלים רחמים כלל - "לא ירחם עוד" (שתי מילות שלילה: הדגשה כפולה).

כותרת השיר מטעה ומבלבלת אותנו. זוהי כותרת אירונית, משום כשאנו קוראים אותה היא מצביעה לכאורה על היות האל רחמן, אך כשאנו קוראים את השיר אנו מבינים שהאל אינו אל רחמן - הוא מחלק את רחמיו בצורה שרירותית ולא הגיונית. כך, האל הופך מדמות רחמנית וטובה לדמות שרירותית ורשעית.

בית ראשון:

המילה "הגדולים" אינה המילה המתאימה ביותר משום שזוהי חצי מילת סלנג, אך היות ומדובר בשירה צעירה, דבר זה מקובל. נשאלת השאלה: מי הם "הגדולים"? סביר להניח שהגדולים הם חיילים, היות ותוארו שלבי הגן ובית הספר ולאחר שתי תחנות אלו מגיע שלב השירות הצבאי. בנוסף לכך, מתוארת סצינת קרב קשה, וכן עמיחי היה איש צבא, והוא כותב מתוך חוויותיו האישיות.

שיר זה, בדומה לשירה המודרנית, מתאר את הקצב המביר של החיים. בחיים המודרניים הכל זריז, עצבני ולחוץ ובאותה צורה התחנות השונות בחיים מתוארות בשיר במהירות, בקצרה, בלחץ ובמתח.

סימן צורני נוסף המאפיין את השירה המודרנית הוא פסיחה (גלישה), ועיקרו בכך שהטור השירי לא חופף לטור התחבירי והמשפט גולש על שורות רבות. בבית הראשון אנו מוצאים פסיחה שנמשכת על פני שישה טורים. תפקיד הפסיחה הוא להמחיש את זחילתו המיוסרת של האדם המאבד דם בחול הלוהט בנסיון נואש להציל את חייו. על הבן אדם לעזור לעצמו, משום שאלוהים לא עוזר לו. הפסיחה היא אמצעי גרפי, צורני שנועד להמחיש את התוכן.

למרות ששירה צעירה, בדרך כלל, אינה חורזת, אנו מוצרים בשיר זה צמד חרוזים: "לבדם" ו"דם". תפקידה של החריזה הוא ליצור הרמוניה צלילית, אך החרוז חורז שתי מילים בעלות קונוטציות שליליות ביותר. כך, עמיחי מעביר את האינפורמציה הצורמת בצורה הרמונית ונעימה לאוזן; כל זאת כחלק מהאירוניה.

"לזחול על ארבע":

1. ההסבר הפשוט - תיאור זחילה איטית ומיוסרת של פצוע שותת דם.

2. הרצון לשרוד מניע את האדם לנקוט בדרך מאוד עלובה על מנת להשיג רחמים מהאל - להתחנן ולהתרפס בפני האל ולזחול על ארבע בשביל הרחמים.

3. העמדת פני ילד קטן הזוחל על ארבע משום שהילדים הקטנים זוכים לרחמים של האל.

2 ו-3 הן בעצם מניפולציות שהאדם הנטוש נאלץ לנקוט בהן כדי להשיג רחמים מהאל ולהציל את חייו. האדם נוקט במניפולציות אלה כדי להגיע יחסית בשלום ל"תחנת האסוף", שהיא תחנת הצלה. אבל תחנת אסוף יכולה להתפרש כתחנה של סוף החיים - מוות (מלשון אסוף). ואז, הסוף הוא ציני הרבה יותר. מדוע? משום שהמניפולציות לא מועילות לאדם הנטוש ע"י האל, והוא זוחל למעשה אל מותו. זהו סוף דטרמיניסטי, שמדגיש את האירוניה שעמיחי נוקט בה לכל אורך השיר.