בית בעל שם רע / מחפוז נג'יב

"בית בעל שם רע" / נג'יב מחפוז

תקציר העלילה

גיבור הסיפור אחמד, פקיד לענייני פנסיה פוגש בלקוחה קשישה, לבושה בגדי אבל, המגיעה למשרדו. להפתעתו הוא מזהה אותה מן העבר הרחוק. הוא נזכר בשם חיבתה: מימי. הם משוחחים על משפחותיהם ומעלים זיכרונות. בסופה של הפגישה, כותב בשבילה אחמד מכתב המלצה למנהל מדור גמלאות. השניים נפרדים.

אחמד מתיישב בכיסאו ומנסה לשחזר פרטים משנת 1925. למרות שהיתה זו שנה רצופת מאורעות היסטוריים, הוא נזכר שמימי וביתה יוצא-הדופן היו האירוע המשמעותי ביותר עבורו באותה השנה. באותה תקופה, שלטה המציאות השמרנית, לפיה "הנשים הן בגדר איסור, האהבה – עבירה חמורה, והנישואין עניין הנתון כולו ברשות הגברים, והנשים שמדובר בהן – אחרונות היודעות משהו על גורלן שנקבע לכל ימי חייהן." משפחתה של מימי היתה יוצאת-דופן, נחשבה למורדת במוסכמות והתפרסמה כ"בית בעל השם הרע". הבית הטמא היה נתון בחרם ואסור היה אפילו להעלותו על דל שפתיים.

עקרת הבית היתה אישה נאה בת 50 אשר הקפידה לצאת את ביתה כשהיא לבושה ברוב חן והדר. היא היתה הראשונה שהופיעה גלוית-פנים. לעתים היתה מלווה האישה בארבע בנותיה, שאף הן היו גלויות-פנים, מקושטות ומגונדרות, על אף איסור הקישוט החל על נערות לפני אירוסיהן. לא די בכך שבני המשפחה נהגו לצאת לבילויים בקולנוע ובתיאטרון, אלא שביתם שימש אחת לשבוע מקום מפגש למשפחות נוספות, בו התערבבו גברים ונשים באופן שעורר את סקרנותם, תדהמתם וכעסם של הסובבים את הבית שכונה "בית הפריצות". אחמד זכר את מימי שהיתה אז נערה יפה בת 15 ועוררה בו התפעלות ופיתוי. עם הזמן, גברו בלבו של אחמד רגשות האהבה כלפיה, והוא הרחיק עצמו מהשיחות וניבולי-הפה אודות הבית בעל השם הרע.

ערב אחד נוצר הקשר המיוחל בין השניים. הם החלו להיפגש ובמהרה חדל אחמד ממבוכתו בזכות התנהגותה הטבעית והמשוחררת של מימי. אחמד הביע בפני אהובתו את חששו מכך שהם ייראו ביחד. מימי זלזלה בדאגתו והציעה להיפגש בגן-החיות. אחמד ביקש להיפגש ולהיפרד שם, שמא יתגלה הקשר האסור. הביקור בגן-החיות התחיל כיום של אושר ואהבה. בהמשך ביקורם בגן, מספרת מימי לאחמד שאמה יודעת על דבר פגישתם, ואף הביעה את חששה הכבד שאחמד עתיד לאכזב את בתה. אחמד מנסה לברר את פשר הדברים ומימי מטיחה בו שאחיו הבכור צפוי להתחתן עם שלוש נשים בזו אחר זו, ולו כלל לא אכפת.

מימי מוסיפה שאדישותו לדבר מאשרת את חשדה של אמה. אחמד מתעצב מהדברים וחש שאכן הוא ומימי שייכים לעולמות רחוקים. למרות זאת, מנסה אחמד לרצות את מימי ומשמיע באוזניה דברי פיוס ומתוודה במפורש על אהבתו לה. בהמשך שיחתם ביקשה לברר מימי את תוכניותיו של אחמד לעתיד. הוא דיבר על שאיפתו ללמוד משפטים ולאחר שדרשה התייחסות גם לעתיד יחסיהם, ענה אחמד מתוך פחד, שבכוונתו להינשא לה. בנסותה לעמוד על לוח-הזמנים העתידי, הבהיר באוזניה שיש לחכות לסיום לימודיו. כשביקשה דבר אשר יצדיק את המתנתה והתכוונה לסוג רשמי של התקשרות, ענה שהוא מתקשה לבקש את ידה כיום. מימי מביעה את עלבונה מן הדברים ומוכיחה את אחמד על פחדו להתקשר לבית ממנו באה. היא מעמידה אותו על עליבותו כמי שעושה שקר בנפשו ומצדיקה את אמה שטענה שהשכונה מלאת טמטום ובני משפחת חלאוה הם הישרים ביותר בה.

אחמד מנסה להציל את הקשר עם מימי ומציע לשמור את דבר אהבתם בסוד, עד שיעמוד איתן על רגליו, אך זוכה לתגובה מזלזלת של מימי השוללת את האפשרות הזו. היא מוסיפה בהתרגשות גוברת דברי ביקורת חמורים על כך שאחמד לעולם לא יעמוד איתן על רגליו. מימי נפנתה לדרכה, ומאז לא שבו לראות זה את זו עד הפגישה המאוחרת כשלושים וחמש שנים מאז אותו היום.

אחמד מהרהר בפגישה המפתיעה לה זכה, ובתוך ההכנות לקראת יציאה משפחתית לבילוי באופרה, הוא מדפדף ביומנו הישן ומגיע לשנת 1925, שם הוא מוצא את מספר הטלפון של הבית בעל השם הרע. הוא מתקשר ולשאלתו האם הגיע לבית חלאוה, נענה שזהו בית מסחר לבדי פשתן.

מבנה הסיפור

"בית בעל שם רע" הוא סיפור מסגרת המכיל בתוכו חוויה נפשית מטלטלת של היזכרות בפרשת אהבה נכזבת. העלילה החיצונית מתארת את הפגישה המאוחרת של אחמד ומימי, כשלושים וחמש שנים לאחר שנפרדו עקב חילוקי דעות על רקע חברתי. הפגישה הזו מחזירה את אחמד לשנת 1925, אז התחוללה פרשת יחסיו העגומים עם אהובתו מימי, המתוארת בעלילה הפנימית. מבנה המסגרת של היצירה מציע מהלך מחשבתי של חשבון נפש בהווה לאשר קרה בעבר. מרחק השנים מאפשר זווית ראייה מפוכחת ומתוקנת להתרחשויות העבר. עיקרון מבני זה בונה למעשה את משמעות היצירה בהקשר לנושא: בעיית הזוגיות הנובעת ממוסכמות חברתיות.

כותרת הסיפור

כותרת הסיפור "בית בעל שם רע" משמשת ככלי עיצובי בולט ביצירה. ראשית זהו הכינוי שאפיין בימים עברו את בית משפחת חלאוה, שנתפש כ"בית הפריצות". כך נהגו אנשי השכונה לקרוא לבית, בו קרו הדברים שכולם חלמו עליהם, אך לאף-אחד לא היה האומץ לעשותם. הכינוי שימש הורים בחנכם את ילדיהם להתרחק מהמהות הטמאה והמפחידה שאפפה את הבית וכאמצעי אזהרה מפני הנורא העלול לקרות למי שיאמץ אל לבו את התרבות האסורה של המקום.

עם סיום הסיפור, מקבלת כותרתו תפנית אירונית וזוכה במשמעות השנייה והחשובה שלה. בדיעבד ברור שהבית של משפחת חלאוה סימל את כל הטוב והיפה שהחברה השמרנית אסרה על בניה. היושרה הפנימית, ההגינות, הפתיחות והחירות היו מנת חלקם של בני הבית הזה, ולא של כל אותם אנשים פחדנים שרצו בכל אלו, אך לא העזו לחתור אליהן.

סיכום זה זקוק לתיקוני עריכה. לפרטים ראה קטגוריה: סיכומים הדורשים תיקון

נא לא להוריד הודעה זו עד שיגמרו כל תיקוני העריכה בסיכום זה.

אפיון הדמויות

שתי הדמויות הראשיות אחמד ומימי משמשות כמעין בבואות מראה הפוכה, אשר למרות החיבה ההדדית ביניהן, אין הן מצליחות לגשר על הפער האדיר בין העולמות מהם באו. אחמד – פקיד פנסיה בעל משרה מכובדת ובטוחה. בכוחו להשפיע על גורל לקוחותיו המזדקנים, שזקוקים להסדרי תשלומים עם יציאתם לגמלאות. הוא איש משפחה – נשוי ואב לשלוש בנות. הוא נראה אדם משוחרר ופתוח לקשר. הדבר מתבטא בכוונתו לצאת לבילוי משותף עם חבר לעבודה של בתו, המזמין אותו ואת בני משפחתו, למרות שטרם מיסד את יחסיו עם בתו.

מסיפור היזכרותו באירועי 1925 עולה שבצעירותו היה אדם נעים ורגיש. הוא התאהב באמת במימי (ולא כמו רבים ששלחו בה מבטי זימה כי סברו שתהיה 'קלה להשגה'), אך היה כבול לאותן מוסכמות חברתיות שמרניות שהזהירו מפני קשר עם נערה מבית מופקר כמו ביתה של משפחת חלאוה. הוא מתואר כמי שהיה מרוכז באהבתו הסודית למימי, ובה בעת היה אדיש לעוול שנגרם לנשים, בשל אותן מוסכמות מפלות כלפיהן. לא היה לו האומץ למרוד במקובל באותה עת, ולכן נאלץ לוותר על מושא אהבתו.

• מימי – אלמנה המתקרבת לגיל חמישים, אך נראית זקנה מכפי גילה. לחייה שקועות, מבטה יגע. לבושה בגדי אבלות המוסיפים למראה שלה קדרות ודכדוך.

בצעירותה, היתה אחת מבנות משפחת חלאוה, ששמה יצא לרעה. היא גדלה בבית מתירני ופתוח שהתיר לה לחשוף את פניה בניגוד למקובל באותה עת, ויתרה מכך, אף להתרועע בחברת גברים – דבר שנתפש כמעשה תועבה.

פרשת יחסיה עם אחמד מלמדת על אומץ לבה, שהרי היא זו שרמזה לו במבטה שיש לה עניין בקשר רומנטי. נוסף על כך היא התגלתה בתבונתה, כאשר פירשה נכון את יחסו המסויג של אחמד אליה, עקב חששו מדעת הסביבה שבוודאי תגנה כל קשר עמה.

היא מפגינה דעתנות מנומקת הן בהסכימה להיפגש עם אחמד ובעיקר בהחליטה לזנוח אותו לאחר שאכזב אותה כנבואת אמה. היא כנה ואמיתית, לא נכנעת לתכתיבי החברה הדכאניים ומשקפת באישיותה את המהפכה הפמיניסטית שביקשה לשקם את מעמד האישה. היא מסרבת בתוקף לכל גילוי של יחס מפלה, ומעדיפה להישאר בודדה, רדופת שמות-גנאי מאשר לוותר על עיקרון החופש והאמת הפנימית בה היא מאמינה.

הופעתה המחודשת לאחר שנים רבות מהווה את האמצעי המעורר את אחמד לחשבון נפש מאוחר, אשר יוביל אותו להתוודעות הכואבת לשגיאתו ולמעשה לעיצוב מסר הסיפור.

משמעות הסיפור

1. חשבון נפש והתוודעות לאמת חדשה – אחמד, גיבור הסיפור, עובר חוויה מפעימה של התמודדות מאוחרת עם זיכרון עבר שבבסיסו משבר אישי לא פתור. המפגש המפתיע שלו עם אהובת נעוריו, מחייב אותו לבדיקת נסיבות כישלון אותה פרשת אהבים. במרחק השנים, הוא מבין את גודל טעותו בעקבות פחדו העז להפר את מוסכמות החברה. הוא אהב מאוד את מימי, אך חשש מנידוי חברתי, אם ייתן פומבי לרגשותיו העמוקים. הוא הדחיק את סיפור נעוריו ופנה לרכישת השכלה ולהקמת משפחה. הפגישה עם מימי מחזירה אותו בהבזק מרגש אל המקום בו החברה הביסה את נטיות לבו. רק בערוב ימיו הוא מתוודע לאמת ומבין שעשה שקר בנפשו כאשר ויתר על הנערה שבאמת אהב. חשבון נפש זה מותיר את אחמד בטעם מר של החמצה, הבאה לידי ביטוי בתמונת הסיום של הסיפור, כאשר הוא מנסה להתקשר לבית משפחת חלאוה ונענה שכעת זהו בית מסחר לבדים. אפשר להניח הנחות שונות באשר לדברים שהתכוון לומר אחמד בשיחה זו: אולי ביקש להתנצל, אולי ביקש לתהות על אפשרות חידוש הקשר, אולי לא היה מוצא עוז לדבר כלל. מגוון האפשרויות באשר לשאלה: מה ביקש להשיג באמצעות שיחת הטלפון, רומז לאפשרות של תיקון חלקי לעוול מן העבר, אך בעיקר מעצים את תחושת הפספוס המעיבה מאוד על ההווה.

2. ביקורת כנגד מוסכמות חברתיות מעוותות – הסיפור מעמיד במרכזו את נושא קיפוח הנשים. החברה המוסלמית של המחצית הראשונה של המאה העשרים, דומה מהבחינה הזאת

גם לחברה היהודית, בהפליית הנשים הבוטה כמי שהופעתן החיצונית מעידה על מוסריותן. דיכוי הנשים התבטא בסגירתן בבית, דרישתן לכיסוי פניהן והאיסור המוחלט שהוטל עליהן להתרועע עם גברים. 

במרחק השנים, מתברר מה גדול העוול שבעצם לא תוקן עד היום. בסקר מרתק שפורסם בנובמבר 2003 נמצא שרבע מהבנים (24.8%) מחזיקים בתפישה לפיה "בחורה שמתלבשת בצורה פרובוקטיבית מזמינה כפייה מינית". (5.6% מהבנות

מסכימות עם תפישה זו). המחקר החושף נתון עגום זה, מוכיח עד כמה הסיפור

"בית בעל שם רע" הנו רלוונטי. מה שנראה לכאורה כפרי מחשבתה של אוכלוסיה

כושלת ופרימיטיבית ("אנשי המדבר"), מסתבר כלא רחוק מדעת רבים ב"חברה

    המתקדמת והנאורה" בה אנו חיים כיום. אף שמעמד האישה השתפר קמעה בחלוף 

    השנים, ברור שהסיפור עשוי לזמן דיון מרתק ועדכני לסוגיה מביכה זו. דיכוי נשים 

    בארץ ובעולם הוא אחד מתחלואי החברה האיומים ביותר, על-כן תבורך כל יצירה 

    אמנותית שתאפשר ולו תיקון קל שבקלים לעיוות מקומם זה.

  3. ביקורת כנגד צביעות החברה – ביקורת זו מעוצבת באמצעות האירוניה הנובעת מכך שאחמד עצמו, עוד בטרם פגש את מימי בשנית, ניהל את חייו בהווה במתכונת דומה לזו של משפחת חלאוה שנים רבות קודם לכן. מכאן עולה הביקורת החברתית כנגד מי שפסלו את הפתיחות, המתירנות והכנות ביחסים בין-אישיים ובסופו של דבר, נוהגים כך בעצמם. אחמד, לא רק שמתיר לבתו להתרועע עם בן-זוג שטרם הציע לה נישואין, אלא אף נאות להשתתף עם בני משפחתו בבילוי משותף עם אותו אדם. בכך, אולי באופן בלתי-מודע, ביצע אחמד מעין תיקון בעזרת בנותיו, לאותו קלקול שאפיין את בית הוריו. אפשר שהשינוי נבע מהקדמה הטבעית שהביאה עמה את בשורת המתירנות, ולא ממהלך פסיכולוגי שהתרחש בנפשו של אחמד. לפי עמדה זו, האסור והבלתי-מוסרי הפכו למקובל ולתרבותי. כמובן שאירוניה זו עשויה לעקוץ גם אותנו הקוראים, השבויים במראית-עין של נאורות וקדמה מחשבתית, אך בעצם שבויים גם-כן בהשקפות עולם חשוכות ומעוותות שאין להתפאר בהן. (שאלות מגדר שונות).
  4. המרד באבסורד והחתירה לאותנטיות (הערה פילוסופית) – הקריאה בסיפור "בית בעל שם רע" עשויה לזמן דיון מעניין בשני מושגי מפתח מן ההגות האקזיסטנציאליסטית: אבסורד ואותנטיות. 

            האקזיסטנציאליזם מגנה בתוקף עדריות והיטמעות בתוך מגדר, גזע או לאום. על  

         האדם נגזר לחיות, על כן הקיום מעניק לו חופש מוחלט – חסר פשרות. כל ניסיון  

         לברוח לא יעלה יפה, שכן עצם הבריחה עצמה – גם היא החלטה שנלקחת בחירות.  

         עמדה זו מציבה את אחמד באור שלילי כמי שנטמע בתרבות אטומה ומנוכרת 

         המבטלת כל השקפת עולם שאיננה תואמת את עקרונותיה. למרות שנגזר עליו 

         לחיות בתוך חברה דכאנית, יכול היה אחמד למרוד ולקדש את נטיית לבו. בחירתו 

         לברוח מהחירות להחליט, היא החלטה גורלית שהובילה בסופו של דבר למפח-

         נפש. נוסף על כך, שולל האקזיסטנציאליזם את הרציונליזם. עיקר מאמציו הם  

         להצביע על האבסורד שבקיום האנושי. הקיום הוא חסר היגיון ותכלית ולפיכך  

         האמת אינה מונחת בהבנה הגיונית של הקיום, אלא במודעות להיותו ולחופש הגלום  

         בו. מכאן ניתן להסביר את מציאות אפליית הנשים מחד גיסא ואת נידוי המורדים 

         במציאות זאת מאידך גיסא, כסוג של אבסורד. בחסות השאיפה לטוהר ומוסר, 

         נדרסים ערכים כשוויון, חירות בחירה ואהבה.

           השאיפה לאותנטיות - תכליתה של הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית היא להדריך  

         את בני האדם להוויה אותנטית, נטולת אשליות, מסכות והונאה עצמית. הלבשת  

         ה'אותנטיות' תתאפשר רק לאחר השלת כל הכיסויים, אותם עטה על עצמו האדם  

         משחר ילדותו, בתנועתו בין תחנות חייו (החינוך בבית, התרבות בסביבתו, הלימוד  

         בבית הספר ובאקדמיה, הספרים שקרא, הדעות ששמע וכו'). רק הסרת כל  

         ההתניות המוסריות-החברתיות-האידיאולוגיות, יאפשרו את חשיפת המקור הייחודי  

         של עצמיות האדם בדרך אל האותנטיות המקווה.  

  "האדם החופשי והאותנטי באמת, יתמיד להיאבק על זהותו, יחיה בזרימה בלתי-פוסקת של התהוות, ולא ינוח על זרי הדפנה של מסכות ותוויות אלו או אחרות. זהו אדם, שלא יפסיק לחקור ולשאול את עצמו, ויתמיד לשאוף ליתר הכרה עצמית וליתר שקיפות וצלילות עצמית.

[...] האדם האותנטי יתמיד במאבק אישי להפוך למה שבחר להיות, תוך אי-תלות בציפיותיהם של האחרים ממנו או בתביעותיהם השונות".[1] במערכה על הגשמת החירות לעיצוב חייו, יכיר האדם לא רק בחירותו שלו, אלא גם בחירותם של האחרים. הפילוסוף ז'אן פול סארטר, בהרצאתו[2] "האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם", מדגיש את גודל האחריות המלווה את החירות מעצם העובדה שהבחירה ל'עצמי' היא למעשה גם הבחירה עבור האנושות כולה.

    המוטיבציה לשחרור מכבלי ה'אחר' המשתק, מצויה בקריאה לאותנטיות – אותה  

    ניתן לזהות כבר בקריאתו של האורקאל ביוון העתיקה: "דע את עצמך".

       יתכן שהמוטו היווני העתיק ליווה את אחמד, גיבור "בית בעל שם רע", בתחילת  

    המרד שלו באבסורד. השאיפה שלו לאותנטיות התבטאה בפתיחותו למערכות

    יחסים המקובלות בעולם הנאור. הוא מכיר בחירות האחר לבחור (במקרה זה –  

    בתו), תוך שהוא מתנתק מהכבילות לעדר. האותנטיות בשיאה מציבה מחויבות  

   חברתית-מוסרית, שאליה לא הגיע אחמד וספק אם יגיע אי-פעם. אף על פי כן, גם  

   אם אחמד נעצר בשלב המרד (ניסיון ההתקשרות בסיום כסמל לכך) ואף שמרד זה  

   נעשה מאוחר מדי, הרי שניתן לשאוב מניסיון זה מעט אופטימיות, שהרי אחמד  

   הכיר בטעותו, ולכל הפחות בחייו הפרטיים, ביצע תיקון מסוים.

  5. מושג האהבה – הסיפור מעלה את השאלה המתבקשת: 'מה זאת אהבה?' מהם  

    גבולות האהבה ומהי מידת האומץ הנדרש למימוש האהבה בסביבה חברתית 

    דכאנית? בסופה של קריאת הסיפור מתקבל הרושם שאהבה היא ערך המצדיק מרד 

    במוסכמות חברתיות, על אחת כמה וכמה כשמדובר בנורמות מעוותות ומפלות.  

    יתר על כן, אפשר לברר את מהות האהבה בהקשר למושגים 'קונפורמיזם'           

    ו- 'נון-קונפורמיזם' ולברר האם "אהבה" הוא רגש הניתן לשיפוט על-ידי דעת רוב 

    לעומת דעת מיעוט. 

דרכי עיצוב מרכזיות בסיפור

  1. מבנה הסיפור יוצר את חוויית ההיזכרות של הגיבור, המובילה לתובנה המאוחרת ולמסקנות היצירה כולה.
  2. העמדה האירונית של המספר המציג את הצד הצודק לכאורה כטועה (החברה) ואת הצד הטועה לכאורה כצודק (משפחת חלאוה). היפוך זה מוביל אל מסקנת הסיפור בדבר העיוות החברתי-מוסרי, עליו ביקש מחבר הסיפור להתריע.
  3. סמל גן החיות – אחת האפיזודות היפות בסיפור היא הבילוי המשותף של אחמד ומימי בגן-החיות. הבחירה של מימי להיפגש בגן-החיות מסמלת את האידיאל של התנהגות טבעית, נטולת עכבות ומעצורים חברתיים ופסיכולוגיים. בגן-החיות מתרחשים החיים האמיתיים – שם השחרור, החופש, האותנטיות. בני-האדם כלואים בכלובים של נורמות ומוסכמות חברתיות מוטעות, בעוד בעלי-החיים נהנים מחירות אינסטינקטיבית הנשענת על היותם מוגבלי-תבונה.
  4. מוטיב הבית – הסיפור מתאר את ביתה של מימי שהיה בית בעל שם רע בשל היותו בית פתוח ושמח למפגשים חברתיים, על רקע בתי השכונה הקטנים והצפופים מוקפי המדבר. "כל בית מקופל בתוך עצמו כסוד", נאמר על הבתים שסימלו בהווייתם בושה, ניכור ואנטיפטיות. הבית של משפחת חלאוה תואר כ"בית האפוף כאילו בחומה מטילת אימה", כינויו היה "בית הפריצות" והוא משך כעס וזלזול לצד הערצה וסקרנות לנעשה בו. הבית אופיין בפתיחתו לאורחים ולשמחה. לקראת סיום הסיפור, כאשר אחמד שב לביתו מהעבודה, מתברר על-פי הנעשה בו כי רב הדמיון בינו לבין בית משפחת חלאוה. מוטיב הבית מאשר שאכן ביתה של משפחת חלאוה הוא המודל לבית נורמאלי ותקין, בעוד שבתי השכונה בימים עברו היו בתים של סגירות, צרות-עין ודיכוי אכזרי.
  5. מוטיב הנישואין – נושא הנישואין שב ומופיע מספר פעמים בסיפור. בתחילה מספרת מימי לאחמד על מות בעלה. בשיחתם הם מעלים זכר ידידים ומכרים, "מי מהם התחתן ומי נפטר". בעת שחזורו את אירועי העבר, הרהר אחמד בנוהג המגונה לפיו "הנישואין עניין הנתון כולו ברשות הגברים, והנשים שמדובר בהן – אחרונות היודעות משהו על גורלן שנקבע לכל ימי חייהן." בשיחה בין השניים, בה מעמידה מימי את אחמד על צביעותו, היא מתייחסת להיבט המשפיל של הנישואין: "אתה אינך מאמין אפילו שאמא שלי יודעת שאנחנו כאן יחד, אולם בו בזמן מסכים אתה שאחיך הבכור יתחתן עם שלוש נשים בזו אחר זו!" – כך במלים צורבות מעמידה מימי את אחמד על היותו גבר ככל הגברים, כלומר עוד אחד שעתיד לאכזב. בנסותו לרצות את מימי, מצהיר אחמד על אהבתו. כאשר נשאל על תוכניותיו לעתיד, ביטא את כוונתו ללמוד משפטים. רק לאחר שמימי לחצה לדעת היכן מקומה בתוכניותיו לעתיד, ענה אחמד שבכוונתו: "להתחתן איתך". אך עד מהרה התברר שלמלים הללו אין כל כיסוי, ובעצם אחמד חש כמי שאינו יכול להתמודד כנגד העמדה החברתית שפסלה נחרצות את מימי ואת בני משפחתה. הפרדוכס מגיע לשיאו עם היזכרותו "כיצד נישאו הבנות של הבית בעל השם הרע אחת אחרי השנייה, על אף שהיה שומע בלי הרף שהן בנות שלא נוצרו לנישואין [...] והגיעו לאוזניו ידיעות כי הללו הצליחו בחיי המשפחה..." – ואם לא די בכך, הרי שאחמד קיבל ברצון את הזמנתו של חברה לעבודה של בתו, "למרות שהמזמין לא התקשר עדיין עם בתו, לא ביקש את ידה". מוטיב הנישואין מוביל את הרעיון לפיו חשובה מהות הקשר בין בני-הזוג ולא הגדרתו הרשמית. זוהי מסקנה שהדרך אליה ארכה שנים רבות וגבתה צער, אכזבה ועלבון מיותרים.
  6. מוטיב השיבה המאוחרת – באופן סמלי ניתן לראות בהופעתה הפתאומית של מימי מעין שיבה מאוחרת של מי שבאה לתבוע את עלבונה. אמנם היא זו ששמה קץ למערכת היחסים עם אחמד, אך כדברי אמה שצדקה, היא היתה קורבן לאכזבה. מבחינתו של אחמד, הופעתה של מימי מחייבת אותו לחשבון נפש נוקב, אשר בסופו הוא מבין את טעותו בעבר. מלכתחילה ברור שאין מדובר באפשרות של איחוד מחדש בין השניים – היא אלמנה טרייה שכוכה ושפופה, הוא פקיד עסוק בעל משפחה. מטרת השיבה המאוחרת היתה להעלות ממרתפי התודעה את סיפור האהבה הנכזבת מן העבר ולעמתו עם המציאות בהווה – זאת לשם תיקון המעוות. מכתב ההמלצה שכותב אחמד לטובת מימי האבלה והמדוכדכת עקב מות בעלה, הוא בבחינת מעשה סמלי של פיצוי קל על העוול שגרם לה שנים רבות קודם לכן. ניסיונו הכושל להתקשר אל מימי בסיום הסיפור מדגיש שרעיון השיבה המאוחרת לא יוכל לבוא לכלל מימוש.

סיכום

"בית בעל שם רע" הוא סיפור אישי בעל ערך חברתי. הוא מציג באופן משכנע את הנורמות שהיו מקובלות בחברה המצרית במחצית הראשונה של המאה העשרים. באמצעות חשיפתן של שתי דמויות וסיפור אהבה נכזבת שחיבר ביניהן, מעמיד נג'יב מחפוז מסמך חברתי נוקב המטיל צל כבד על החברה אליה הוא עצמו השתייך, ואשר פגעה באמצעות הנורמות הפסולות שעליהן הושתתה, במי שביקש למרוד וחתר אל החירות הטבעית לבחור כיצד ייראו חייו.

הסופר אלבר קאמי כתב במכתב בשנת 1953: "חיי הם כפי שאני עיצבתי אותם", והתכוון מן הסתם לאחריות המוחלטת של האדם לחייו. אחמד, גיבור הסיפור, לא אזר אומץ לצאת למרד בהשקפת העולם האבסורדית שאפיינה את ימי נעוריו. הוא ויתר על זכותו הבסיסית לבחור את בת-זוגו, וחמור מכך, שלל מאהובתו מימי את זכותה הלגיטימית לנהל את אורח-חייה על-פי רצונה ובחירותיה החופשיות. המפגש המאוחר עם מימי הכשיר את הקרקע למעשה סמלי של מחילה (מכתב ההמלצה) ובעיקר לחשבון נפש אישי ונוקב, שבסופו ההכרה בטעות (ניסיון ההתקשרות בטלפון).

אמנם סיום הסיפור מלמד על הנתק הבלתי-נמנע בין אחמד ומימי – בחינת 'את הנעשה אין להשיב', אך למרות זאת יש בניסיון ההתקשרות מן הסמליות העשויה להותיר קורת-רוח מסוימת, מעצם הניסיון כשלעצמו. ניתן לראות באחמד דוגמא משכנעת לאדם שלא השכיל לעמוד על שלו, אך לא פחות מכך כמי שהיה קורבן להשקפת עולם חברתית מקפחת, שהיתה מנת חלקה של הסביבה הגיאוגרפית (המדברית לא רק מהבחינה הפיזית, אלא גם מהבחינה המטאפורית), בה גדל והתחנך.

לסיום, "בית בעל שם רע" הוא סיפור שמאפשר בחינה רעיונית של נורמות חברתיות, שהנן רלוונטיות גם לימינו, מנקודת התייחסות אנושית-מוסרית.

---

• סיכום זה נשלח ללא ציון זכויות היוצרים והיתר לשימוש מבעל הזכויות,נשמח אם תודיעו לנו על הפרה כלשהי כאן