המרידות במחנות ההשמדה - מטרות וקשיים

המרידות במחנות ההשמדה היו על רקע שונה מזה שבגטאות. במחנות האסירים היו מנותקים מן העולם החיצון, חסרי יכולת ממשית להשיג נשק ושרויים במצב נפשי וגופני קשה של רעב ותשישות.

כאן הייתה תפישה של להציל ע"י מרידה ובריחה מן המחנה אל היערות שהיו סמוכים בד"כ. המידה הייתה מוכתבת ע"י גורמים חיצוניים, כגון ידיעה שעומדים לחסל קבוצה מסוימת או שמתאפשרת מרידה. המורדים היו עובדי המחנות, שידעו היטב מה עלה בגורלם של אלו שהגיעו למחנות, וצורת המרד הייתה התקוממות כללית וריצה לעבר הגדרות. סיכויי המורדים היו קלושים, ומעטים שרדו את הבריחה.

הגרמנים לא רצו שהבורחים יעבירו את המידע על ההשמדה אל העולם החיצון, ולכן ניסו בכל דרך למצוא את הבורחים.

באושוויץ – בירקנאו: פרצה התקוממות בשנת 1944. המורדים, אנשי הזונדר קומנדו, הבינו כי הנאצים יחסלו אותם בקרוב ולכן החליטו למרוד.

במחנה סוביבור פרץ המרד ב14 באוקטובר 1943. מארגן המרד היה סשה פיצ'ורסקי, קצין יהודי סובייטי מבין שבויי המלחמה שהובאו למחנה. לפי התכנון, כל חוליה של יהודים היתה אחראית לחיסולו של איש ס"ס אחר. המטרה היתה לפרוץ את גדר המחנה ולברוח. מתוך 600 המורדים, הצליחו לברוח 300, אך כבר בשבוע הראשון נהרגו כ-100 אסירים. הבורחים שניצלו הצליחו למצוא מחסה ביער. אחדים מהם הצטרפו לפרטיזנים הסובייטים שפעלו במרחק לא רב, אך רבים נתפסו ע"י איכרים פולנים והוסגרו אל הנאצים או נרצחו ע"י פלגים קיצוניים של המחתרת הפולנית.