ביבר הזכוכית

הדמויות במחזה:

אמנדה כאם, מקדישה את עצמה לילדיה, מעונינת מאוד באושר ילדיה אך נוקטת באמצעים פסולים כדי להשיג את האושר הזה ולכן היא מוצגת ע"י בנה תום כאישה תובענית ואגרסיבית , היא חונקת את ילדיה באהבתה, דורשת קורבנות וויתור על חלומות אישיים למען התחייבויות משפחתיות, מחנכת לתלות ולחוסר בגרות, מנסה להכתיב לילדיה אורח חיים שאינו מתאים להם ומשמשת דוגמה רעה באישיותה הרומנטית וברקמת אשליותיה. אופייה זה גורם לקונפליקטים רבים . אמנדה מתגלה כבעלת עיוורון אנושי אך העיוורון שבו היא נמצאת מתגלה כמקור כוחה כי העיוורון "מגן על עיניה" כדי שתוכל להמשיך ולחיות את חיי הסבל והייסורים בהווה. ניתן לומר עליה שהיא דמות מורכבת כי בחיי היומיום היא מתמודדת בהצלחה במלחמתה במערכות החיים ובבדידות המזהרת ומצד שני היא שוגה באשליות. בסוף המחזה ניתן ללמוד על הגבורה שלה בכך שלמרות שנכשלה והובסה היא מנחמת את לורה. ברגע זה, הקהל מבין שהיא זקוקה למידה גדולה יותר של רחמים ואהדה מאשר לורה השקטה והמכונסת בעצמה.

דמותו של תום

תום הינו משורר צעיר ועדין נפש שאינו מאושר בעבודתו במחסן הנעליים. הוא אינו מרוצה מהחיים בבית והוא חש שכופים עליו התחייבות נוראה לפרנס את בני משפחתו שכלל אינם דומים לו. הוא חש אהבה עמוקה לאימו ולאחותו אך אינו חש אחראי לחיים שהן יצרו לעצמן. הוא דורש שתינתן לו הזכות לחיות את החיים עפ"י דרכו והשקפותיו ולקראת סוף המחזה אכן הוא מבצע את רצונו ועוזב את ביתו.בית

דמותה של לורה

לורה היא הדמות המרכזית ביותר במחזה . המחזה נסב סביבה ותלוי בדמותה. ללורה יש מום ברגלה בעקבת אסון והיא חייבת לענוד על רגלה מכשיר. מכשיר זה גורם לה להתרחק מכל ילדי כיתתה. לורה נזכרת ברעש הנורא שהמכשיר השמיע בשעה שהיה צועדת במסדרונות בית הספר ולכן החליטאה לעזוב את בית הספר.אמנדה עומדת על כך שלורה תכין את עצמה לקראת העתיד הצופן בחובו חיים קשים. היא דורשת ממנה להרשם לבית בספר למסחר ודרישתה העקשנית מסתיימת בבריחה נוספת של לורה מהעולם הסובב אותה. לורה בורחת אל הדמיון והזכרונות. היא מעסיקה את עצמה באהבתה ליצורים זעירים עשויים מזכוכית שהם עדינים ושבירים כמותה, היא מקשיבה לתקליטים מיושנים. לורה מצטיירת כאחת הזקוקה להיות נאהבת ומובנת וכאשר אדם מן החוץ מבין אותה היא מגיבה בחיוב ומתאכזבת מאוד כשהוא עוזב והיא נאלצת לטעום את טעם המציאות הקשה.

הסמלים

תצלום האב

התצלום מוצג בחדר האורחים לנוכח הקהל.זהו תצלום ענק שלו, בו הוא נראה כאיש צעיר ויפה במדי הצבא האמריקאי . תום מספר שהאב ויתר על משרתו בחברת הטלפונים והתאהב בשיחות למרחקים ארוכים. האב משפיע מאוד על כל הגיבורים במחזה למרות שהוא לא מופיע בצורה ריאלית. תום מתבונן בתצלום האב כשהוא משתכר והאב מסמל לגביו את החרות מהתחייבויות משפחתיות. משהו שמנוגד לאור הפלורוסנטי בחברת הנעליים שהוא עובד מנוגד לעולם המכונות. כנראה שהאב השאיר אצל כולם פצעים פתוחים. לאמנדה הוא מסמל הגשמה של רומנטיות, רגש זמנים של מחזרים וזוהר של חיים יפים. לורה נזכרת בו באמצעות התקליטים הישנים.

ביבר הזכוכית

טיפוח האביזרים העדינים והשבירים עשוי לבטא את חלומה האבוד של לורה על מציאות יפה ומעודנת בעולם הקר והאכזרי שמסביבה. עולם הביבר הוא עולם שונה מעולם ביה"ס למסחר שבו לורה נדרשת להוכיח את עצמה כל הזמן ולהתחרות עם אחרים על מהירות ההדפסה, ובו מחשיבים אדם לפי הישגיו לא לפי תוכנות אופיו.

עולם הביבר שונה גם מעולם הגימנסיה שבו מחלקים פרסים לנואם הטוב ביותר ושופטים אדם עפ"י מראהו החיצוני. 

בעולם אותו היא מטפחת גם ראם יכול להסתדר עם סוסים השונים ממנו, זהו עולם עדין, מתחשב ומלא אור. האור מוקרן על כל סביבתו ובזה הוא מאפיין את לורה המקרינה סביבה אור בתכונותיה ורגישותה ביחסה לאימה , ברגישותה למצב אחיה, בסלחנותה לג'ים ועוד). בעולם אותו היא מטפחת אין סיכוי להיכשל ואין גם פחד להתנסות בו. אליו היא יכולה בלרוח לאחר מפגשיה המאכזבים עם המציאות. אפשר לחיות בו את הדברים מהצד ללא מעורבות וכך לורה חיה את חייה . היא עומדת על שפת העולם ותופסת מה שביכולה לתפוס מיופיו מבלי ליטול בו חלק. היא הולכת למוזיאונים, לגן חיות וכו' ועולם כזה הוא עולם ללא סיכונים. כל אחד מהגיבורים מתייחס אל הביבר בצורה אחרת וזה יוצר קונפליקטים. למשל: אמנדה מציבה את מכונת הכתיבה מול הביבר וקוראת לביבר "שברי זכוכית", משהו חסר תועלת, שיש לזרקו לפח האשפה. הצבת המכונה מול הביבר משקפת קונפליקט בין מעשיות לבין רומנטיות וחלומות, בין ניתוק מהחיים ,כדרך חיים של לורה לבין הסתגלות לקיים גם אם הוא נורא כדרך שאותה מציעה אמנדה לביתה גם אם היא עצמה שוקעת באשליות. האם מנסה להכתיב דרך חיים לילדיה ומוצגת כקשוחה, אך מתגלה כרגישה ושבירה כביתה. כל חייה הם שרשרת אחת של התנפצויות חלומות מול המציאות. תום מתייחס לביבר כ"צעצוע זכוכית" שהמשחק בו פירושו ניתוק מהמציאות אך הוא עצמו עיוור לניתוקו שלו מהמציאות כאשר הוא בורח לקולנוע ושואף להרפתקאות ולציד. ג'ים אינו מבין את משמעות האוסף "איזו מין זכוכית זו?" הוא מתייחס רק לסוג החומר כאילו בעולם המודרני אין מקום לטיפוח עדינות אנושית אך הוא עצמו מגלה רגישות ביחסו ללורה ושבירותו ורגישותו מתגלים כאשר שאיפתו היא "להאבק עם אנשים ולהשאר בלתי תלוי בכל דרגה חברתית כלשהי" ולשם כך הוא לומד את תורת הנאום. רגש הנחיתות שלו מסביר תגובות שלו בשיחתו עם לורה בתמונה ז'. כל הגיבורים במחזה מתגלים כשבירים.

סמלים מילוליים של חיות

סמלים של חיות במחזה משקפים את מערכת הקונפליקטים. לאמנדה עיני נץ (קובע תום). לורה מכונה ציפור ועכבר. היא מתבוננת בציפורים בגן החיות. תום מכונה חזיר וקוף. מטאפורות אלה חושפות את הקונפליקט בין טום לאימו השתלטנית, הטורפת כ"נץ את חזיריותו . לדעת האם בכוונתו לחקות כקוף את אביו ולנטוש את ההתחייבויות המשפחתיות. לורה בסמל הציפור והעכבר מאופיינת כדמות נפחדת, חסרת הגנה ושבירה, לכוד ומאוסה.

לפנינו ג'ונגל אנושי שבו טורפים ונטרפים, לוכדים ונלכדים אבל כולם כלואים בכלובים, נפעלים ועיוורים לגבי עצמם ולגבי אחרים וכלולם שבירים כאותו ביבר של זכוכית.

אולם הריקודים גן העדן מסמל עבור תום את ההרפתקאות על כל מאפייניהן: אורות נוצצים, מוסיקה ואנשים הנהנים מכך. משמעות גן העדן מסמלת ציניות. גן העדן פירושו הנאה אולם במקרה הזה ההנאה היא רק רגעית. אנשים מבקרים בו ולמשך זמן קצר שוכחים את הכאב שהביאם לכאן. זהו מפלט מהצרות שבאו להם בעקבות משבר הכלכלי והמלחמה המאיימת לכבוש את העולם כולו ומהכשלונות בחיי היומיום. כל אחד מחפש לו את גן העדן שלו שיופיע בכל צורה שהיא.

סוף המחזה

לאחר עזיבתו של ג'ים, אמנדה מגיב בסערת רגשות ותום הופך להיות שוב קורבן. היא נוזפת בו שהוא חי בעולם של חלומות ואשליות ולא חושב על דבר מלבד הנאותיו האנוכיות. סבלנותו פוקעת. הוא חש רצון עז להחלץ מהמצב שממנו סבל זמן רב כל כך. באופן אוטומטי הוא פונה לעבר הדלת ואמנדה צועקת לעברו "לך ..אל הירח אגואיסטי חולמני שכמוך". האור מתעמעם , אמנדה מתקרבת ללורה ומנחמת אותה. המאבק הסתיים והמלחמה היא המציאות האבודה ואמנדה עומדת בה בכבוד של מנהיג מובס. תום מספר לקהל שעזב את סט. לואיס והוא נודד מעיר לעיר כי הוא חש שמשהו רודף אותו וכל דבר מזכיר לו את לורה. הוא ניסה לשכוח אותה אך דמותה חרוטה בליבו והוא מבקש ממנה לכבות את שלהבת הזכרונות הבוערת במוחו "כבי את הנרות שלך לורה והיי שלום" ולורה כאילו שמעה אותו קמה מהספה, כורעת על ברכיה ומכבה את הנרות. בעצם העזיבה נמלט תום מהמלכודת ממצב שהוא בלתי נסבל לחלוטין אך אין במעשה הזה שום דבר חיובי או הרפתקני. תום נכשל בעבודתו בבית החרושת לנעליים ובכך נכשל בהתחייבויות שיש לו כלפי משפחתו. אפשר לראות בבריחתו מעשה פחדנות בלתי מחושב ובלתי אחראי והוא מאוד מיוסר על כך שעזב את לורה

התפאורה

על חיי הנפש של אמנדה ניתן ללמוד גם באמצעות הוראות הבמה המתארים את התפאורה.

למשל בתמונה א':

"דירתה של משפחת וינגפילד בחלקו האחורי של בניין, אחד מאותם רבי קומות נפיליים וצפופים הפורחים כיבלית בשכונות חנוקות ודחוסות אוכלוסייה בין מעמדית ואשר הינם סימלה המדכא של אותה חברה אמריקנית המנסה נואשות שלא ליצור פער כביכול, אלא לגדל גושים מגובבים של צורת חיים המונית-אוטומטית….הכניסה אליה היא ע"י מדרגות חרום ברזליות- מעוקלות ומדכאות…בעלות המסך , צופה הקהל בקיר האחורי, האפל והקדורני של דירת וינגפילד. הבית כולו חבוק מכל צידיו בסמטאות אפלות וצרות המהוות רקע…כלולים בהם חבלים עמוסי כביסה, פחי אשפה לרוב, ומדרגות חרום ברזליות מעוקלות כמעשה חרט אימתני-עכבישי… התיאור הוא תיאור עגום שמשרה אווירת דיכאון והרגשת מחנק.תיאור הסביבה הוא רקע למה שעתיד לקרות במחזה ועל רקע תיאור הסביבה הזאת ניתן להבין את רצונו של תום לברוח. פרטי התיאור הם חלק אחורי של רב קומות, שהוא תמיד מכוער יותר מהקדמי, להבלטת הכיעור. הסימטה גם משרה הרגשה של מקום שבו אדם נבלע, פרטיותו נשחקת וזה מבליט את המצוד והמחנק בניגוד לרחוב רחב. המדרגות הן הפרט היחיד המוזכר בתוך הגוש והוא מתואר בצורה מפורטת. המדרגות נבנו לבריחה מפני שריפות והבלטת הפרט בצורת רשת עכביש מאפיינת את המצוד שבו נמצאים כל הגיבורים ואת הרצון להיחלץ מהמצוד. כל המחזה מתרכז על המדרגות כי עליהן נכנסים ויוצאים משתתפי המחזה. המדרגות הן סמל לירידתו או עלייתו של אדם בסולם החברתי – מעמדי כלכלי והן סימן לשינוי במצב אנושי והן גם הפתרון של תום כשהוא יוצא החוצה ויורד בהן בפעם האחרונה. המדרגות הן גם ריאליות וגם ייצוגיות. כל המציאות החיצונית הקודרת מפנה את תשומת ליבנו למציאות הפנימית הקודרת. האדם הוא אסיר כלובו הפנימי וממנו אין לו מוצא. האם שבויה בעברה מושפעת ממצוקותיה בעבר ובווה , לכודה בתסכוליה ובאשליותיה. הבת והבן שבויים באשליות ובחלומות ובעולמם הסגור. הבת נסגרת בעולמה הפנימי יותר ויותר כמהה לחום אנושי והבן שבוי בעולם הקולנוע הכוזב חולם על הרפתקאות, צייד וחרות אישית.

נקודות לעיון

ביבר הזכוכית הוא מחזה זכרון. זהו מחזה שמקורו בזיכרונותיו של המחבר. בכתיבת המחזה, וויליאמס הסתמך באופן בולט על חוויותיו המשפחתיות. הוא תאר את חייהם של אמו, אחותו ושלו. וויליאמס עצמו הודה שמטרתו היא לבטא תמיד את עולמו ואת ניסיון חייו, בכל דרך שתתאים מבחינת העיצוב של החוויה.

המחזה מזכיר אירועים שליוו את ימי התבגרותו של וויליאמס. הדירה בה חיים אמנדה, לורה ותום ווינגפילד, במרכז העיר, בינות לסמטאות אפלות וצפופות, ומדרגות חירום, הניגוד בין חייהם האפורים והקודרים של לורה וטום, חוסר היכולת להשלים עמם יחד עם ניסיונותיה הבלתי נלאים של אמם להפוך את חייהם לנעימים ככל האפשר. כל זה הוא כמעט שיקוף של הדירות ואורח החיים בהן חייתה משפחתו של וויליאמס, כאשר חיו בסנט לואיס, מיסורי. מגורים בשכונה של המעמד הבינוני הנמוך, דירה קטנטונת ובה שני חלונות בלבד ופתח של מדרגות חירום דרכו נכנס עשן מהסמטא הקרובה.

בביבר הזכוכית, אין דמות אחת שיש לה את הכישורים לחיות בהווה. כל הדמויות נסוגות אל עולמות משלהן כדי להתחמק מהמפגש עם המציאות הקשה. לורה ,אמנדה, תום וגם ג'ים משתמשים במנגנוני בריחה שונים כדי להתחמק מהמציאות.

לורה נסוגה לעולם של חיות זכוכית ותקליטים ישנים. לורה היא כולה טוהר ויופי צרופים. היא כל כך רגישה ופגיעה שאין היא מסוגלת לעמוד מול העולם ולהתמודד עם המבחן הקל ביותר. גם כאשר נדמה שלורה סוף סוף מתגברת על ביישנותה ורגישותה, בסיועו של ג'ים, היא מיד שוקעת חזרה לבועה שלה כאשר מתברר לה שהוא מאורס. כמו החד קרן, קסמה של לורה הוא בתוך עולם בירבר הזכוכית. אין היא יכולה לחיות מחוצה לו. כאשר קרנו של החד קרן נשברת, הוא הופך לחיה רגילה – גם לורה מאבדת את יחודייותה. זוהי מכה שהיא לא תתאושש ממנה.

אמנדה שקועה בסיפורי העבר מלאי התהילה – שבקיומם היא מאמינה ללא כל צל של ספק. (הצופים אינם משוכנעים שכל דבריה אכן התרחשו במציאות). היא מסרבת להכיר בנכות של בתה לורה, לרגעים היא מודה שבתה נכה – אך מיד חוזרת להכחשה. היא איננה מציאותית. היא תולה תקוות שג'ים, "המחזר הצעיר", יושיע את לורה –עוד לפני שאפילו פגשה בו. היא איננה מסוגלת להבחין בין מציאות ואשליה. כאשר ג'ים מגיע היא לבושה באותה שמלה שלבשה בצעירותה ב"הרי התכלת" כאשר קבלה את פניהם של שבעה עשר מחזרים צעירים. אמנדה בוחרת לחיות בעבר.

תום בורח לעולם השירה והקולנוע, וגם לכיוון של הרס עצמי על ידי שתייה של אלכוהול ובילוי במקומות מפוקפקים. הוא איננו מסוגל להתמודד עם העבודה בבית המסחר לנעליים ועם החיים בבית. הוא מתמלא בזעם על כך שהעולם איננו מאפשר לו ולצעירים כמוהו מימוש עצמי. הם נידונים לחיים משמימים ללא צל של סיכוי למימוש חלומות או להגשמה עצמית. החברה איננה מבטיחה להם דבר חוץ מעוד מלחמה העומדת בפתח ושעל מזבחה יוקרבו מיליונים של צעירים חולמים ומשתוקקים. למרות שהוא מחליט לעזוב, כדי "להציל" את עצמו, טום ממשיך עדיין לכוד בתוך זיכרונותיו, זיכרונות העבר הרודפים אחריו כסיוט, זיכרון דמותה של לורה. בסוף המחזה בזמן הווה טום עדיין מרגיש חריג. הוא נודד, חסר מטרה, נרדף על ידי המחשבות על אחותו.

ג'ים, גם הוא מוצא מקלט בעבר, אם כי לא בקיצוניות כמו הווינגפילדים. הוא שוקע לתוך ספרי מחזור מתקופת התיכון, יחד עם לורה, ונזכר בימים בהם היה גיבור בית הספר. גם הוא לא מרוצה מעבודתו במחסן הנעליים. טום מבין שג'ים העריך אותו כי הוא הזכיר לו את ימי גדולתו בתיכון. הוא מסכים לחתום ללורה בספר המחזור – כאשר הוא נזכר בתפקיד הראשי ששיחק בהצגת ביה"ס. הכניסה לבית ווינגפילד מאפשרת לו לשוב ולחזור לימי התהילה שלו. הוא נסוג את תוך האשליה עד ואפילו מחזר אחרי לורה התמימה והפגיעה, הוא רוקד אתה ונושק לה – אבל המציאות היא שהוא מאורס. לורה ממוטטת על ידי מציאות זו. שלא כמו הווינגפילדים, מסוגל ג'ים לחזור למציאות מהשקיעה הזמנית הזאת אל תוך העבר. הוא עוזב את הבית – שהיה עבורו כמעט מלכודת של אשליה.

ההווה קיים עבור גיבורי המחזה רק במידה שהוא מתקשר אל העבר. איש מהם איננו מתמודד עם מצב ההווה. הדרך היחידה עבורם היא לחיות דרך העבר. אך העבר איננו קיים עוד. בזמן שהדמויות הללו נשארת במקומן ואינן מתקדמות, שאר העולם נע קדימה ומשתנה, מה שמסביר את כישלונותיהם החוזרים ונשנים בעולם שבחוץ. טום אמנם רוצה ללכת קדימה – להשתחרר מהבית – אך כאשר הוא עושה זאת מתברר לו שהוא איננו מסוגל להשתחרר. הוא תקוע. עיצוב המחזה כמחזה זיכרון, מבטא היטב רעיון זה.

ג'ים, הנשאב אל עולמם של הווינפילגדים, שומר על מידה של מציאותיות. לכן הוא כל כך מסורבל בתוך ביתם. הוא מסורבל בתוך עולם שיש בו מידה כה גדולה של עידון ורגישות. אותה מידה של פגיעות ורגישות הם שמונעים מלורה לקחת חלק בעולם שבחוץ. לורה נופלת במדרגות החירום כאשר היא יוצאת אל המכולת, היא גם איננה יודעת לרקוד.

הדמויות המרכזיות במחזה זה עטופות בדמיונותיהן באופן שמעוות את המציאות. כל אחת נותרת עם שברי הזכוכית של מה שהייתה יכולה להיות.

את הנושא של המחזה: צפיות גבוהות אשר נענות באכזבה בלתי נמנעת מבטא טנסי וויליאמס באמצעות סמלים, עוצמה של רגשות קיצוניים עד כדי אלימות כמעט, וגם על ידי אירוניה.

הסמלים במחזה:

• מדרגות החרום
• ביבר הזכוכית
• התקליטים הישנים.
• תמונת האב המוארת.
• החד – קרן
• הרי התכלת,
• סיפור הקוסם – שמספר טום ללורה בשובו הביתה שיכור – וצעיף צבעי הקשת שהוא מקבל בו.
• אולם הריקודים – גן עדן והנברשות שבו.
• בתמונה הסופית – התבוננותו של טום בחלונות הראווה, בפיסות הזכוכית המזכירות לו את אחותו, ממנה הוא מבקש לכבות את הנר שלה. בקשה שיש בה הרבה אירוניה.

האירוניה

האירוניה בולטת בעיקר בדברי המספר. באמצעות יצירת דמות מספר, יוצר טום המבוגר מרחק בינו לבין המציאות הכואבת. האירוניה שומרת עליו מפני הכאב באופן שיוכל להשתמש בכאב לאומנותו. (עיינו בדברי הפתיחה בהם טום מסביר את אופי מחזהו). הוא עושה בדיחה מנטישת אביו, מלותיו האחרונות במחזה הם כמו אלו של אביו – להתראות.

יש אירוניה גם בדמותה של אמנדה – הזקנה הילדותית.

במחזה הזיכרון שלו, וויליאמס ממחיש את אמונתו בכוחות המרפאים של הווידוי והאמנות. טום בורח ממצב שהוא עינוי מתמיד בשבילו, ומחזה הזיכרון הוא ניסיון לרפא את רגשי האשם. הוא עוזב ללא ייסורי מצפון, בחוסר מוסריות – עליו להימלט ממלכודת ולכן עליו לנהוג ללא רחמים. אך בסופו של דבר הוא נאמן יותר ממה שהוא חשב שהוא.

טנסי ווייאמס ממחיש, באמצעות זיכרונותיו של טום, עד כמה לדמויות העבר יש השפעה על פעולותיהם של אנשים. עד כמה הן משקפות את המהומה הפנימית של האדם העושה וזוכר. הדמויות האלה מאכלסות את המרחב המצפוני של טום. כל אחת מהן משקפת את כאבו. הם המקור ליצירתו. למרות שטום חיקה את דמות האב החסרה שלו, כשהוא עצמו הופך עצמו לנעדר כלפי בני משפחתו, דמותה של אחותו המיוסרת רודפת אותו, מפני שהוא מבין שבמעשהו הוא חטא כלפיהן. תחושה זו היא שגורמת לו להרגיש חובה להתוודות על המניעים שגרמו לו לגלות מהמוסר המקובל, הוא מרגיש צורך לכפר על חטא שחטא כנגד מערכת של ערכים.

אומר וויליאמס על מחזותיו: יש רק נושא אחד מרכזי לעבודתי והוא: השפעתה ההרסנית של החברה על הפרט הרגיש והבלתי משתלב.