סגנון הרוקוקו והסגנון הרגשי

בתקופה הקדם קלאסית אשר תחילתה ב-1720 בערך, שלטו שני סיגנונות עיקריים:

• סגנון הרוקוקו.
• הסגנון הרגשי.

הראשון טופח בעיקר בצרפת והמונח הצרפתי "גלנטי" מהווה לעיתים מילה נרדפת למונח "רוקוקו".

הסיגנון הרגשי אשר התעורר בעיקר אצל המלחינים הגרמניים. כינויו הגרמני: EMPFINDSAMER STIL. לשני הסיגנונות קו משותף אשר מקורו בנטיה הבארוקית להסב את תשומת הלב המוסיקלית לקולות החיצוניים - הבאס והסופרן.

אך בסיגנונות החדשים אין עוד זכר למנהיגותו ועצמאותו הקונטרפונקטית של קו הבאס והוא הופך רקע למנגינה. הקולות הפנימיים קיימים אך בקושי בתודעת המאזין.

סגנון הרוקוקו מתעורר בקרב חוגי האצולה. הוא היה אלגנטי, קליל, מבריק ומלא קישוטיות. המילה "רוקוקו" שימשה במקור לתיאור עיצוב הפנים המסולסל והמצועצע שהיה באופנה בצרפת בתקופת העוצרות.

"גלנטי" היתה מילת סלנג מאותה תקופה אשר באה לתאר כל דבר שנחשב למודרני, פקחי, קליל ומתוחכם.

הרוקוקו הוא, למעשה, הקישוט הבארוקי אך ללא תכונת האצילות. הסגנון הרגשי לעומתו היה שייך למעמד הבינוני (הבורגני) במקום להיות מקושט הוא מתהדר בפשטותו. הוא הופך את הרגש הבארוקי הכולל לביטוי רגשות אישיים. הקלות, האלגנטיות וקסם הקישוט הגלנטי שולבו עם תכונתו הרגשית של "הסגנון הבורגני" ברוב יצירות ממחצית המאה ה18, ושני הסגנונות גם יחד נטמעו בתוך המוסיקה של התקופה הקלאסית.