מלכים א' - פרק י"ט

בפסוק 1 יש חזרה משולשת על המילה "כל". אחאב חושש מאוד מתגובתה של איזבל ומדגיש את חלקו של אליהו בהרג נביאי הבעל. חזרתו של אחאב על נתון זה מלמדת אותנהו שאיזבל התעניינה בנביאים המקורבים לה. איזבל זוכמת, שולחת שליח אל אליהו ומבטיחה נקמה. איזבל משתמש בשלון שבועה "כה יעשון אלוהים וכה יוסיפון" איזבל משתמשת בלשון רבם כי היא מאמינה בריבוי אלילים איזבל רק מאיימת על אליהו ולא הורגת אותו כי אליהו הוא דמות מוכרת בעם ואחאב לא ייתן שיירצח על ידי איזבל מה גם שיש כאן איזשהו אלמנט של מתח שהאיום המוקדם יוצר. בפסוק 3 יש ריבוי פעלים, זהו אמצעי ספרותי ממנו אנו למדים על חששו של אליהו על חייו ו/או תכיפות פעולותיו של אליהו.

המשפט "ויילך אל נפשו" מתפרש ב- 3 אופנים:

1. הולך להתבודד, להיות עם עצמו ועם מחשבותיו.
2. הולך כדי להתאבד.
3. בורח כדי להנצל.

אלהיו מבוהל ובורח לבאר שבע הנמצאת בתחום ממלכת יהודה, הוא מיואש, מפוחד ומבקש למות. מדבריו "לא טוב אנוכי מאבותי" (פסוק 4) אנו למדים שאליהו זקן מאוד ובעצם הוא טוען שאין סיבה שהוא יאריך ימים מאבותיו שהיו זקנים ומתו.

באופן מפתיע, מעיר מלאך אלוהים את אליהו ומורה לו לאכול ולשתות. אליהו יודע, שהמלאך עומד לבקש דבר מה, הוא מנסה להתכחש וחוזר לישון. אולם, מלאך ה' מעיר אותו שנית ומודיע לו שמצפה לו דרך ארוכה ולכן עליו לאכול ולשתות. הההבדל באוכל בין שתי הפעמים הוא: בפעם הראשונה אליהו כול כדי להשביע את עצמו, ובפעם השניה היה עליו לאגור מזון בגוף להמשך דרכו. מאותה ארוחה, מחזיק אליהו מעמד במשך ארבעים ימים ולישלות של הליכה במדבר. הסופר המקראי יוצר אנאלוגיה בין אליהו ליונה. שניהם קנאים לה' ושניהם מבקשים את מידת הדין. יונה דרש את מדת הדין לאנשי מינווה והיה מאוד קיצוני, הוא דרש עונש לאנשי מינווה החוטאים גם אם חזרו בתושבה, אדוני לימד את יונה שקיימת גם מידת חסד.