על מנת לערוך סיכומים נדרש לפתוח חשבון.

תולדות הסכסוך הישראלי-ערבי: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך סיכומונה, אתר הסיכומים החופשי.
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שורה 27: שורה 27:
הלחץ על היהודים לצאת מאירופה הוא תולדה של האנטישמיות שבאה מעליית הלאומיות באירופה. 3 מליון יהודים עזבו את אירופה בין השנים 1881 ל – 1914, ורובם היגר לארה"ב ולא"י. לא"י הגיעו 50-60 אלף איש בקיץ 1882.<BR>
הלחץ על היהודים לצאת מאירופה הוא תולדה של האנטישמיות שבאה מעליית הלאומיות באירופה. 3 מליון יהודים עזבו את אירופה בין השנים 1881 ל – 1914, ורובם היגר לארה"ב ולא"י. לא"י הגיעו 50-60 אלף איש בקיץ 1882.<BR>
אלקלעי, קלישר, משה הס ואחרים התחילו כבר באמצע המאה ה – 18 לקדם את רעיונות הציונות. בפועל הציונות החלה עם הירצחו של הצאר הרוסי אלכסנדר השני (13 במרץ 1881) ע"י חבורת אנרכיסטים רוסים. ההמון והמשטרה האשימו את היהודים ברצח והעם הגיב ב[[פוגרומים]]. הדבר גרם ליהודים לפקפק בתנועת ההתבוללות וברעיונות ההשכלה. מי שהעלה את השאלה הנ"ל היה פינסקר, רופא רוסי, אשר כתב את הספר "אוטואמנסיפציה".
אלקלעי, קלישר, משה הס ואחרים התחילו כבר באמצע המאה ה – 18 לקדם את רעיונות הציונות. בפועל הציונות החלה עם הירצחו של הצאר הרוסי אלכסנדר השני (13 במרץ 1881) ע"י חבורת אנרכיסטים רוסים. ההמון והמשטרה האשימו את היהודים ברצח והעם הגיב ב[[פוגרומים]]. הדבר גרם ליהודים לפקפק בתנועת ההתבוללות וברעיונות ההשכלה. מי שהעלה את השאלה הנ"ל היה פינסקר, רופא רוסי, אשר כתב את הספר "אוטואמנסיפציה".
פרשת דרייפוס] בפריז. שם הוא ראה את ההמון הצרפתי הצועק והבין שהבעיה האנטישמית היא בעיה של כל אירופה ולא רק של מתי מעט.<BR> הוא כתב את הספר "מדינת היהודים" שיצא לאור ב – 1896, כיוון שהוא הבין שהדבר היחידי שיפסיק את האנטישמיות זו הקמת מדינה "נורמלית" ליהודים.<BR> הוא האמין שאירופה תעזור ליהודים להקים מדינה כדי להפטר מהם, ואף הבין שאין ציונות ללא ציון ושלא יהיה ניתן להקים מדינה על בסיס חובבי ציון.<BR> לראייתו היה צורך בהתאגדות גדולה ומשמעותית של היהודים אשר תשכנע את מדינות אירופה לעזור בהקמת מדינה יהודית, ותחילת המאמצים צריכה להיות בשלטון העותמאני.<BR> הרצל היה יחודי בכך שהיה חוזה ואף מבצע.<BR> הוא התדפק מדלת לדלת של שליטים אולם לא הצליח לשכנע אותם.<BR>
העולים לארץ קראו לעצמם חובבי ציון. עד 1903 היו 20 מושבות בארץ. התנועה הציונית בעשור הראשון הייתה ללא מנהיג וללא חזון פוליטי בר יישום.
לבסוף היא מצאה אותו בהרצל שנכנס לזירה באמצע שנות ה- 90 של המאה ה- 19 לאחר שכיסה כעיתונאי את [[פרשת דרייפוס]] בפריז. שם הוא ראה את ההמון הצרפתי הצועק והבין שהבעיה האנטישמית היא בעיה של כל אירופה ולא רק של מתי מעט.<BR> הוא כתב את הספר "מדינת היהודים" שיצא לאור ב – 1896, כיוון שהוא הבין שהדבר היחידי שיפסיק את האנטישמיות זו הקמת מדינה "נורמלית" ליהודים.<BR> הוא האמין שאירופה תעזור ליהודים להקים מדינה כדי להפטר מהם, ואף הבין שאין ציונות ללא ציון ושלא יהיה ניתן להקים מדינה על בסיס חובבי ציון.<BR> לראייתו היה צורך בהתאגדות גדולה ומשמעותית של היהודים אשר תשכנע את מדינות אירופה לעזור בהקמת מדינה יהודית, ותחילת המאמצים צריכה להיות בשלטון העותמאני.<BR> הרצל היה יחודי בכך שהיה חוזה ואף מבצע.<BR> הוא התדפק מדלת לדלת של שליטים אולם לא הצליח לשכנע אותם.<BR>
הרצל חשב שצריך לפנות את הארץ מערבים (טרנספר) ולפתוח אותה ליהודים, אך זה לא רשום בשום מסמך רישמי, אלא רק בספר השני שלו בו הוא מזכיר מדינה של יהודים וערבים כמיעוט עשיר.<BR>
הרצל חשב שצריך לפנות את הארץ מערבים (טרנספר) ולפתוח אותה ליהודים, אך זה לא רשום בשום מסמך רישמי, אלא רק בספר השני שלו בו הוא מזכיר מדינה של יהודים וערבים כמיעוט עשיר.<BR>
1897 – הקונגרס הראשון שבו הוקמה התנועה הציונית.<BR>
1897 – הקונגרס הראשון שבו הוקמה התנועה הציונית.<BR>

גרסה מ־20:18, 24 בדצמבר 2005

סיכום זה זקוק לתיקוני עריכה. לפרטים ראה קטגוריה: סיכומים הדורשים תיקון

נא לא להוריד הודעה זו עד שיגמרו כל תיקוני העריכה בסיכום זה.

האם ניתן לבחון את הסיכסוך באופן אובייקטיבי? האם יש אמת?
הטענה היא כי יש אמת היסטורית ויש תעמולה, והן נבדלות זו מזו. הסיכסוך הישראלי-ערבי מקיף את כל תחומי החיים: הוא לאומי, תרבותי, דתי, מדיני, פוליטי וצבאי. לסכסוך שני צדדים:

  1. הישוב כשלוחה של העם היהודי.
  2. הערבים המקומיים, שהם חלק מהאומה הערבית, ולימים יקראו פלסטינאים.

כך למעשה התחיל הסכסוך כשבהמשכו התווספו אליו המדינות הסובבות את א"י. הסיכסוך התחיל עם גלי העליה הציוניים לא"י (ראה סיכומים על העליות השונות בהיסטוריה א').

רקע

קיימת בעייתיות עם השם ארץ ישראל, שם מקראי, ועם השם פלשתינה, על שם העם הפלישתי שחי בימי קדם בארץ כנען.

בשנת 1881 ישבו בארץ כ-450 אלף ערבים (מתוכם 90% מוסלמים והשאר נוצרים) וכ - 20 אלף יהודים.
בשנת 1914 ישבו בארץ בין 60 אלף ל– 85 אלף יהודים ו– 650 אלף ערבים.
בשנת 1947, ערב מלחמת העצמאות, ישבו בארץ כ 650 אלף יהודים ו– 1.2 מליון ערבים.

בשנת 1881 הערבים התגוררו בכ– 800 כפרים ותריסר ערים קטנות. יותר משני שלישים מהערבים התגוררו בישובים כפריים. 90% היו אנאלפבתים ועניים. 10% היו נכבדים בעלי שטחים והון בא"י. במאה ה– 19 הערבים מהמעמד הגבוה התחילו להשקיע בתיעוש קל בקהילה הערבית.

20 אלף היהודים שחיו כאן באותה עת, היו ברובם הגדול חרדים שלא עבדו, ולמעשה חיו מכספי צדקה ותרומות שמקורן בחו"ל. זו הייתה קהילה כנועה שהתקיימה בעיקר ב-4 ערים מרכזיות: ירושלים, חברון, טבריה וצפת.

קיים ויכוח על סוגיית פיתוח הארץ בתחילת המאה ה – 20, והציונות ניכסה לעצמה את אותו פיתוח ע"י יהודים שהגיעו לארץ. בעשורים האחרונים התגלה שההתפתחות החלה לפני בואם של הציונים (בכיבוש הנוצרי של הארץ) וחדירת מדינות המערב לאיזור. ההתפתחות הביאה גם לאורבניזציה באזור חיפה ויפו. ב– 1843 הוקם בית החולים הראשון בארץ, וב – 1892 החלה לפעול רכבת ראשונה.

מכיוון שהארץ נתפסה כחלק ממחוז גדול, הערבים ראו את עצמם חלק מהאומה הערבית הגדולה, כסורים או דרום סורים. הם לא הכירו בא"י כיחידה אדמיניסטרטיבית אחת, כשהתורכים שלטו, עדיין הרגישו הערבים כנשלטים.

עליית הלאומיות הציונית יהודית

המילה ציונות הומצאה ע"י בירנבאום ב – 1890. שם התנועה נטבע כעשור לאחר התחלת פעילותה. התנועה הציונות היא בעלת צד חיובי ושלילי מעצם קיומה. מצד אחד, היא השאיפה עתיקת היומין של היהודים לשוב לציון ולהקים מחדש את ביתם הלאומי. אולם מצד שני, ניתן להתייחס לפגיעות של העולם הנוצרי ביהודים ולציונות כתגובה לכך.

הלחץ על היהודים לצאת מאירופה הוא תולדה של האנטישמיות שבאה מעליית הלאומיות באירופה. 3 מליון יהודים עזבו את אירופה בין השנים 1881 ל – 1914, ורובם היגר לארה"ב ולא"י. לא"י הגיעו 50-60 אלף איש בקיץ 1882.
אלקלעי, קלישר, משה הס ואחרים התחילו כבר באמצע המאה ה – 18 לקדם את רעיונות הציונות. בפועל הציונות החלה עם הירצחו של הצאר הרוסי אלכסנדר השני (13 במרץ 1881) ע"י חבורת אנרכיסטים רוסים. ההמון והמשטרה האשימו את היהודים ברצח והעם הגיב בפוגרומים. הדבר גרם ליהודים לפקפק בתנועת ההתבוללות וברעיונות ההשכלה. מי שהעלה את השאלה הנ"ל היה פינסקר, רופא רוסי, אשר כתב את הספר "אוטואמנסיפציה". העולים לארץ קראו לעצמם חובבי ציון. עד 1903 היו 20 מושבות בארץ. התנועה הציונית בעשור הראשון הייתה ללא מנהיג וללא חזון פוליטי בר יישום. לבסוף היא מצאה אותו בהרצל שנכנס לזירה באמצע שנות ה- 90 של המאה ה- 19 לאחר שכיסה כעיתונאי את פרשת דרייפוס בפריז. שם הוא ראה את ההמון הצרפתי הצועק והבין שהבעיה האנטישמית היא בעיה של כל אירופה ולא רק של מתי מעט.
הוא כתב את הספר "מדינת היהודים" שיצא לאור ב – 1896, כיוון שהוא הבין שהדבר היחידי שיפסיק את האנטישמיות זו הקמת מדינה "נורמלית" ליהודים.
הוא האמין שאירופה תעזור ליהודים להקים מדינה כדי להפטר מהם, ואף הבין שאין ציונות ללא ציון ושלא יהיה ניתן להקים מדינה על בסיס חובבי ציון.
לראייתו היה צורך בהתאגדות גדולה ומשמעותית של היהודים אשר תשכנע את מדינות אירופה לעזור בהקמת מדינה יהודית, ותחילת המאמצים צריכה להיות בשלטון העותמאני.
הרצל היה יחודי בכך שהיה חוזה ואף מבצע.
הוא התדפק מדלת לדלת של שליטים אולם לא הצליח לשכנע אותם.
הרצל חשב שצריך לפנות את הארץ מערבים (טרנספר) ולפתוח אותה ליהודים, אך זה לא רשום בשום מסמך רישמי, אלא רק בספר השני שלו בו הוא מזכיר מדינה של יהודים וערבים כמיעוט עשיר.
1897 – הקונגרס הראשון שבו הוקמה התנועה הציונית.
1889 – 1903 - ההגירה הראשונה לא"י.
התעוררה בעקבות גל פוגרומים.
1903 – 1914 - עליה שניה שבאה בעקבות גלי פוגרומים שונים.
ברמה המעשית, מפעלו של הרצל לא הצליח כיוון שהוא לא השיג כספים וכיוון שהייתה התנגדות רבה אליו מצד היהודים העשירים שהיו מרוצים במקומם.

הציונים שהגיעו לא"י התיישבו בעיקר במישור החוף, כיוון שהשפלה והעמקים היו תפוסים ע"י ערבים.
הרצל לא גדל בעיירה היהודית שמקירבה יצאו המתיישבים הציונים הראשונים, הוא גדל בבית בורגני.
הוא לא התעקש על א"י, היה מוכן להקים מדינה בכל טריטוריה.
במהלך 1903 - 1905 התבהרה התמונה לאן מועדות פני המדינה שתקום.
היה ויכוח האם לקבל את ההצעה הבריטית להתיישבות באפריקה ולבסוף הוכרעה הכף לטובת חובבי ציון.
הרצל הצליח להעביר למנהיגי הגויים באירופה את אחיזת העיניים שהציונות היא תנועה חזקה, המסר שהציונות מבטאת את רצון העם היהודי (למרות שזה לא בהכרח היה נכון).
דבר שני הוא שהתנועה הציונית היא עשירה עד כדי כך שתוכל לשלם עבור חלקת ארץ.
מה שהרצל שידר לגויים הסתדר עם התפיסה האנטישמית שבה האמינו הגויים בכל מקרה.

האיסלם והיהדות

קיים ויכוח האם העולם המוסלמי לאורך המאות התייחס בסובלנות למיעוטים היהודים בקירבו (כביכול עם עליית הציונות נוצרה איבה בין הדתות).
יש תקופה שבה היה תור זהב (בצפון אפריקה ובספרד) ולכן חלק מצביעים על תקופה זו כדגם ליחסים הכביכול טובים.
הויכוח הוא בעיקר תועמלני, כי הדגם הזה של תור הזהב אינו טיפוסי ואינו מייצג.
בני מוריס טוען שכמעט לאורך כל הדרך האיסלאם התייחס למיעוט היהודי כאזרחים בעלי מעמד מישני, נחות, התייחסות של השפלה.
בנוסף לכך יש חוקים מגבילים ליהודים (מיסוי וכו') לצד זה קיימות התפרצויות אלימות כלפי היהודים, פוגרומים – בד"כ זה קורה בקצוות האימפריות האיסלמיות ולא במרכז, בד"כ בתקופות של ירידה בכוחו של שליט מסויים.
ראיית העולם האיסלמית היא ראיה אקסלוסיבית ומפלה, בכך שהיא מחלקת את העולם למוסלמים ולכופרים.
יש תפיסה של לוחמנות ומאבק תמידי בין השניים.
יחס בסיסי ועויין לכופרים, דחיית השונה ושנאת זרים.
היחס ליהודים נקבע בקוראן ומושתת על יחסים בין מוחמד ליהודים כאשר ייסד את האיסלם.
התחלת האיסלם הייתה רצופה מאבקים בין מוחמד לעוינים לו.
השבטים היהודיים לא קיבלו את סמכותו הדתית של מוחמד ולא הצטרפו אליו, מאוחר יותר הוא כבש וגרש אותם.
בסופו של דבר מוחמד והחליפים אחריו הצליחו "לנקות" את השטח של חצי האי ערב משבטים יהודיים ונוצרים.
זה גורם אחד לעוינות בין הדתות.
גורם שני קשור ליחסי הקנאה והעוינות כלפי היהודים שנחשבו בכירים לפני האיסלם והיו קרובים לאל עוד לפני יסוד האיסלם.
בקוראן ישנן התיחסויות רבות ליהודים וליהדות.
חלקן שליליות – רוצחי נביאים (הכוונה לישו).
העולם האיסלמי שהתפשט עד ספרד במאה ה – 7 התקבע בהסכם שהנפיק החליף עומר, ובו נקבעו סדרי היחסים בין המיעוט היהודי לשלטון.
נקבע שהאימפריה תגן על היהודים והנוצרים בקירבה, ובתמורה המיעוטים יתחייבו לשני סוגי מיסים יחודיים, יאסר עליהם לרכב על סוסים, לשאת נשק, לבנות כנסיות, ימנעו מנישואים מעורבים ומלבוש יחודי.
במקומות מסויימים נותרו חוקים אלה עד ימינו, למשל אין אפשרות ליהודי להיות אזרח ירדני.
היחס כלפי הקהילות הנוצריות היה קשוח ועוין גם כן, כיוון שהנוצרים נתפסו כגיס חמישי של האימפריות הנוצריות מסביב.
שינוי מתחיל להתרחש באמצע המאה ה – 19 עקב רוחות מערביות של נאורות החודרות לאימפריה העותמאנית על ידי קונסולים ומחנכים מערביים.
הסולטאן העביר שני צווים אימפריאליים שבאופן רישמי הורו על שיוויון בממלכה (1839, 1856), התייחסות שווה לכל אזרחי הממלכה, החוקים החלו להיות שיוויוניים אך לאוכלוסיה עדיין היה קשה לקבל את השיוויון.
באופן מעשי קהילות המיעוט הדתי זכו למעמד של אזרחים סוג ב' עד קריסת האימפריה העותמאנית.
החדירה המערבית גרמה להגברת העוינות כלפי הקהילות היהודיות המקומיות.
הערבים ראו בחדירה זו סיבה להגברת העוינות כיוון שמבחינתם הייתה זו חסות של האימפריות המערביות ליהודים.
החדירה המערבית הביאה איתה גם אנטישמיות נוצרית שהגיעה גם לערבים המקומיים.
אחת התופעות הייתה רעיון עלילות הדם שהחלו להתפשט עם חדירת המערב, כנראה ע"י כמרים נוצריים.
זה חזר כבומרנג כלפי העולם המוסלמי בכמה צורות – האימפריה העותמנית התייחסה לעולים היהודים שהגיעו לא"י בבוז, הם נתפסו כעם חלש, ודאי לא ככאלו המסוגלים לקחת מהאימפריה חלקת קרקע.
באופן כללי זה איפיין את העולם הערבי כלפי הציונות גם לאחר הצהרת בלפור.
אף אחד לא התייחס ליהודים ברצינות דבר שכמובן החליש את התנועה הלאומית הפלסטינית בהתנגדותה ליהודים.
זאת כיוון שקשה היה לגייס תומכים כנגד דבר שלא נתפס כאיום אמיתי.
דרך אחרת שבה פעלו הדברים לרעת העם הפלסטיני הייתה שיהדות ארצות האיסלם הגיעה לא"י עם דעות שליליות כלפי הפלסטינים והעולם הערבי, דבר שחיזק את האגף הימני בציונות שתמך בקו נוקשה כלפי הערבים.

עליית הלאומיות הפאן ערבית

אין ספק שהיה פער בין ההתפתחות של הזהות הלאומית הציונית לעומת זו הערבית.
היהודים הגיעו להכרה לאומית 25-50 שנה קודם לערבים וזו אחת הסיבות לניצחון היהודי.
הערבים שישבו בא"י לא ראו עצמם כפלסטינים במהלך המאה ה – 19 ובוודאי לא כתנועה ערבית נפרדת (קיים ויכוח על כך בין ההיסטוריונים).
לטעמו של בני מוריס, הערבים החלו לחשוב על עצמם כתנועה לאומית החל משנות ה – 20 של המאה העשרים (ברוך קימרלינג טוען שזה קרה 100 שנים קודם, ראשיד חלידי טוען שזה החל בסוף המאה ה – 19).
במאה ה – 19 החלו הרוחות הלאומניות של אירופה לחדור לאימפריה העותמאנית.
רוחות אלה גרמו לנוצרים לחוש פגועים בתוך האימפריה, במלחמות בין האימפריה לרוסיה, האימפריה גבתה מיסים כבדים והערבים מחוץ לטורקיה חשו תסיסה ודרשו התנתקות.
הסולטאן זימן כינוס של הפרלמנט באיסטנבול וזו הייתה הפעם הראשונה בה באו ערבים לידי ביטוי פוליטי באימפריה.
גורמים חיצוניים – חדירה של רוחות מערביות.
גורמים פנימיים – החלשה הדרגתית של האימפריה העותמאנית (מחצית שניה של המאה ה – 19).
סביב מלחמת העולם הראשונה התגבשות של תנועה לאומית ערבית.
חולשת האימפריה הייתה חולשה כלכלית עקב המלחמות, הלוואות (1876-1878), 1878 – כרזות בחוצות דמשק, אזורים שנמצאים במגע עם המערב.
עדיין לא היה רצף לתסיסה הלאומית הזו, זה היה מצב של טרום לאומיות (הנטיה הלאומית לא רווחה עדיין בעמים).
עד ל – 2% מהאוכלוסיה.
שלושת המבשרים של הלאומנות הערבית – עאבדל רחמן אל כואכיבי, רשיד רידה, נזיב עזורי.
עבד אל רחמן אל כואכיבי: דיבר על הצורך בפאן ערביות, לא הטיף למדינה ערבית עצמאית אלא להגברת התודעה הלאומית.
תקף את הרודנות העותמאנית ואת חולשתה של האימפריה.
ראשיד רידא: האמין בתחיה איסלאמית ומאוחר יותר הטיף ללאומנות ערבית.
לקראת סוף ימיו הפך לפעלתן פוליטי.
ביקש לערוך דה-צנטרליזציה של מבנה האימפריה (עד מלה"ע I שלאחריה הטיף ללאומנות פאן ערבית).
נג'יב עזורי: כלפי המערב יצג את המבשרים של הלאומיות.
הוא כתב בצרפתית ולכן המסר שלו היה נגיש למערב.
ספרו – "תחיית האומה הערבית בתורכיה האסיאתית".
כנראה שנחוץ היה זעזוע נוסף על מנת להמריד את האוכולסיה.
ב – 1908 מרדה קבוצת קצינים צעירים נגד הסולטן, וזמן קצר לאחר מכן הוא איבד מכוחו ופוטר.
עד 1920 האימפריה איבדה מכוחה והשליטה מתרכזת בידי הקצינים אשר ניכסו חלקים מהשלטון.
הקצינים התירו את הרסן והפכו את האימפריה לחופשית יותר.
הם דרשו חוקה, נתנו היתרים לפעילות של מפלגות ועיתונים, והעניקו חופש פוליטי ואזרחי מסויים.
אולם האימפריה לא הפכה למתירנית יותר כלפי מיעוטים.
הקצינים הנחילו "תורכיפיקציה" באימפריה – לימוד חובה של תורכית בבי"ס, החלפת פקידים ערבים בתורכים, השפה התורכית הפכה להיות השפה הרשימית של השלטון.
הדבר הביא להקמת מפלגות שונות עם צעירים ערביים מלומדים (אל – פתאת) אשר הטיפו לביזור ודה-צנטרליזציה בתוך האימפריה.
למעשה הם דרשו שיוויון.
ב – 1913 החלו להישמע קולות במפלגות אלו הקוראים לעצמאות, על רקע מלחמות בלקניות שבהן הסתבכה האימפריה.
הביטוי העיקרי המוסדי היה כינוס ראשון ביולי 1913 של נציגים ערבים מהאימפריה בפריס (הקונגרס הערבי I).
הוצגו בפני האימפריה סידרה של דרישות ובינייהן רפורמה כלכלית ומעבר לביזור, אוטונומיה לערבים וחידוש לימוד השפה הערבית.
על פניו קיבל הממשל העותמאני את הדרישות, אך הדברים לא ייושמו בגלל פריצת מלה"עI .
בקיץ 1919 הציבה מלה"ע I משני צידי המתרס את מעצמות המערב (בנות הברית) אל מול דיקטטורות – האימפריה האוסטרו-הונגרית והאימפריה הגרמנית, שאליהן התווספה האימפריה העותמאנית.
למעשה נוצר מצב של המדינות דמוקרטיות ורוסיה מול אימפריות דיקטטוריות בעלות מיעוטים רב-גוניים.
המלחמה החלה למעשה כתקיפה תוקפנית של האוסטרו-הונגרים והגרמנים, ואליהן התווספה בנובמבר 1914 האימפריה העותמאנית כיוון שרצתה לכבוש שטחים נוספים.
בקרב הלאומנים הציונים והערבים, היה ברור שזוהי שעת כושר עולמית כדי לזכות באוטונומיה.
הציונים וגם הערבים קיוו שהאימפריה תפסיד ושיוכלו להשתחרר ממנה.
מצד שני, המסה הגדולה של העמים הערבים לא תמכו במדינות המערב כיוון שהללו נחשבו לעמים של כופרים.
הרוב הערבי הגדול המשיך להתנהג כאזרחים נאמנים של האימפריה בזמן המלחמה.
רק מיעוט קטן חשב על פרוץ המלחמה כהזדמנות לשחרור.
ב – 1916 התחולל מרד בערב הסעודית במקום מרוחק מהמרכז בשם חיג'אז.
בעזרת האנגלים הצליח המרד והצבא עלה צפונה והגיע עד דמשק ב – 1918.
המרד עזר קצת למאמץ המלחמתי הבריטי והתורכים הפסידו במערכה.
למעשה נפתחו שתי אפשרויות בפני העולם הערבי שהיה נתון לשלטון התורכי:

  1. מדינה ערבית גדולה מתימן ועד עיראק – אותה רצו רוב הלאומנים הערבים לפני המלחמה.
  2. פירוק האימפריה והקמת מספר מדינות ערביות קטנות.

המעצמות הגדולות הן אלו שדאגו לכך שלא תקום מעצמה ערבית אחת גדולה לאחר המלחמה.
אנגליה וצרפת העדיפו מדינות ערביות חלשות וקטנות.
זה השיח המרכזי של התרחשויות מלה"ע I בהיסטוריוגרפיה הערבית, כלומר המערב אשם ודאג לכך שלא תקום מעצמה ערבית.
אל מול זה, קמה תאוריה חדשה לפיה גם הערבים אחראים לכך שלא הוקמה מעצמה אחת, כיוון שמוקדי כוח ערבים מקומיים רצו שבמדינתם הם יהיו אלו שישיגו את השלטון.
בכך שהיה ביזור של השאיפה הלאומית, נוצרו מדינות קטנות.
התמונה הנכונה היא שילוב בין האינטרסים של האימפריות לבין מוקדי הכוח המקומיים.
אבל תמיד קיימת הטחת האשמה בשליטים האימפריאלים המערביים, לצד השאיפה (שהייתה חזקה בשנות ה-50) לפאן-ערביות עולמית.
הטיעון נגד המעצמות שהן נכנסו למלחמה על מנת לחלק את המזה"ת, נעוץ בהסכם סייקס-פיקו (1916) לפיו תבוצע חלוקה של המזה"ת לתחומי השפעה בריטים וצרפתיים.
כאשר המסמך התגלה (במהפכה הרוסית) הוא עורר סערה גדולה.
בתום המלחמה המסמך לא בדיוק ייושם.
בא"י עוד לפני המלחמה היו לאומנים ערבים שהחלו לחשוב במונחי ביזור האימפריה.
למשל ב – 1911 יצא לאור העיתון "פלסטין".


2.11.04====== בשנת 1889 היו חילופי מכתבים בין יוסף זיאד חאלידי לבין הרצל.
יוסף אמר שאין מי שיערער על זכויות היהודים בפלשתינה אבל לא כל מה שנכון מבחינת עובדות, טוב גם למציאות.
כלומר, הציונות חייבת לבוא לקיצה – לוותר על ציון.
הרצל הבהיר שהציונות היא לא סיוט לערבים, ושהידע וההון של היהודים יכולים לסייע מאוד לערבים שבציון.
מראשית דרכם הציונים ידעו מהי מטרתם, גם אם הם הסתירו זאת מהבריטים.
הציונים נזהרו משימוש במילה מדינה כי הם הבינו ששימוש כזה והבהרת הכוונה המפורשת תגרום לעויינות ותעורר חשד.
ובכל זאת הם ידעו בדיוק מה הם רוצים.
גם נג'יב עזורי, אחד ממבשרי הלאומנות הערבית המחודשת, הבין את התפיסה של הציונים ואת הרצון שלהם להקים מדינה.
התנועה הביאה לחופי הארץ שני גלי עולים חשובים – עליה ראשונה ועליה שניה, עוד בטרם קרסה האימפריה העותמאנית.
מספר העולים היה קטן ועד 1914 התווספו 40-60 אלף עולים לישוב היהודי.
רוב העולים התיישבו בספר וקנו מעט אדמות.
הישוב היהודי התקיים לאורך מישור החוף והעמקים.
בדיעבד ניתן לראות את התיישבות היהודים כחלק מתחרות על הארץ, כלומר מי יהיה ריבון ומי ישלוט באדמות ה-Z – מישור החוף, עמק בית שאן ועמק הירדן.
זוהי תחרות שנסובה סביב הרזרבה הטריטוריאלית בארץ, סביב האזורים הלא מיושבים (מה שהיה מיושב זה יהודה, השומרון והגליל).
בסופו של דבר היהודים ניצחו בתחרות הזו, התיישבו בעמקים וב – 67 כבשו גם את ההרים.
ההתישבות הראשונה נעשתה בצורת קולוניות – מושבות.
המתנגדים לציונות, קרי הערבים ותומכיהם באירופה הסתכלו על המפעל הציוני כקולוניזטורי (ישות שמקימה מושבות), כלומר כקולוניאליזם היוצא מאירופה ומשתלט על שטח ארץ במדינת עולם שלישי שאינה שייכת לאירופה.
לתנועה הציונית יש מאפיינים קולוניאליסטים אך הם שונים מהתנועות הקולוניאליסטיות הקלאסיות.
הציונות שונה כי היא לא תנועה שנשלחה על ידי ארץ אם.
נכון שהיא תנועה אירופאית המתבססת במדינת עולם שלישי, אבל היא לא באה לשרת מדינת אם ולא לחלוב משאבים לטובתה.
גם מבחינת המבנה הסוציולוגי הציונות לא מתאימה למבנה הקלאסי, כיוון שבדרך כלל קיים גוש שמשתלט ומנצל את הרוב הילידי.
התנועה הציונית לא שאפה לנצל את הערבים.
האימפריה העותמאנית לא ראתה בעין יפה את ההתיישבות היהודית, אך הם לא התייחסו אליה כאל איום אמיתי, כיוון שהיהודים היו מעטים בקרב הרוב הטורקי.
רוב היהודים הגיעו מרוסיה, אוייבת הטורקים, ועל כן נחשדו עוד יותר.
אולם למרות שההתישבות היהודית לא הייתה מבורכת, היא זכתה להגנה על ידי קונסולים שונים.
מה גם שהטורקים לא יכלו למנוע את החדירה היהודית כיוון שהיה להם הסכם עם רוסיה שלא לשלול כניסה של תיירים לממלכה הערבית, ובשל העובדה שהעולים התחפשו לתיירים הם לא סולקו.
בנוסף לכך, ליהודים היה מספיק כסף לשחד את הפקידים הטורקים, דבר שסלל את הדרך להתיישבות היהודית.
מכאן ההתישבות היהודית צלחה למרות שהיא לא הייתה כה משמעותית עד לנפילת האימפריה העותמאנית.
מהרגע שהמתיישבים הגיעו לא"י, הם נתקלו באוכלוסיה ילידית די גדולה וצפופה, כלומר מהרגע הראשון נוצר מגע בין יהודים לערבים.
היחס של המתיישבים הראשונים לערבים היה בעיקר שלילי.
הערבים נתפסו על ידי היהודים כנכשלים, פרמיטיביים.
מייד הורגשו העוני והמחלות, הייתה תחושה שהערבים מנסים לנצל את העולה החדש.
הערבי מצד שני, היה המקומי, הוא זה ששייך במקור לא"י והייתה הערכה כלשהי לעיניין הזה שבאה לידי ביטוי בחיקוי של הערבים על ידי היהודים.
מושא החיקוי היה הבדואי אשר נתפס כערבי אמיתי, אציל שיודע להשתמש בנשק ולרכב על סוס.
זאת לעומת האיכר הפשוט, המסכן והנשלט, החי חיי עוני.
באופן כללי, המילה הנפוצה ביותר בפי המתיישב היהודי כלפי הערבי הייתה ברבריות.
המתיישבים היהודים חשו בבוז ובשינאה של המקומיים כלפייהם, אם מסיבות איסלאמיות דתיות ואם מסיבות תרבותיות.
הערבים ראו ביהודים זרים שמגיעים לא"י, זרים בלבוש, בדת ובשפה.
הם שמעו שהיהודים שנואים גם בגולה ועל כן שנאו אותם גם.
נוסף על כך היה ליהודים סטרואטיפ של אנרכיסטים כיוון שהיו יוצאי משטר קומוניסטי מהפכני.
התפיסה היתה שהיהודי הוא אגרסבי ופורע חוק, אשר שבר את המבנים העותמאנים ובנה במקומם מבנים חדשים.
היהודים לא התעניינו בערבים, במנהגיהם, באמונתם ובשפתם.
האנטגוניזם שלהם להוויה העותמאנית היה ברור.
כאשר מחפשים את מקור הסיכסוך, את הסיבות לחיכוכים עד 1914. מוצאים זאת בזרות ובשונות של שתי הקבוצות בכל תחומי החיים.
בנוסף היו גם אי הבנות ואי רצון להבין ולהפנים את מנהגי המקום, מה שגרם לחיכוכים נוספים.
בעיית האריסים הייתה גם היא בין הגורמים.
בא"י היו בעלי קרקעות שנתנו לערבים להישאר בשטחם תמורת תגמול.
כשהיהודים קנו קרקע מאותם בעלי קרקעות קודמים, הם סילקו את האריסים כיוון שרצו ליישב את הקרקע ביהודים, דבר שגרם לחיכוכים רבים.
בעיית האריסים בלטה מאוד כיוון שהיהודים רכשו הרבה קרקעות וסילקו אריסים רבים.
יחד עם זאת חשוב לציין שעל אף העובדה שמבחינה חוקית לא חלה החובה לפצות את האריסים, היהודים הקפידו לפצותם.
כשהבריטים הגיעו לארץ הם הגבילו את תופעת סילוק האריסים.
בעיה נוספת שגרמה לחיכוכים הייתה סימון הקרקעות.
גם אם ברור היה מה תוואי החלקה, לא היה רצון להכיר באדמות המתיישבים.
עובדה זו הזינה את העויינות ההדדית.
הביטוי האלים של החיכוך הזה קיבל את הכינוי פוגרום מצד היהודים, וזכה לאלימות נגד שגררה אלימות מהצד השני וכו'.
בנוסף לכל היתה בעיה חמורה של פשע כלפי היהודים שהיו עשירים יותר מהערבים.
נשאלת השאלה מתי הפשע הערבי כלפי היהודים מקבל מימדים פוליטיים? גורם אחר לחיכוך היה נושא העבודה, כלומר העסקתם או אי העסקתם של ערבים במושבות יהודיות.
אנשי העליה הראשונה לא הביעו התנגדות להעסקת ערבים כיוון שרוב העולים לא ידעו לעסוק בחקלאות.
אולם אנשי העליה השניה הגיעו עם אידיאולוגיה וראיה שונה על היהודי החדש, שלא רוצה לנצל את העובד המקומי אלא לעבוד בעצמו עבודה עיברית.
לכן העסיקו מספר הולך ופוחת של ערבים.
ב – 1907 הקימו מספר ציונים את אגודת השומרים בר גיורא על מנת לשמור על השדות מפני פלישות הערבים.
אגודה זו הפכה לימים לארגון השומר שהציע שומרים חליפים לאלו הערבים ששמרו על אדמות יהודיות, וזאת בטענה שלא ניתן לסמוך על הערבים.
רעיון השמירה העיברית עודד גם הוא את העוינות והחיכוך בין שני הצדדים כיוון שהוא העלה את אחוזי האבטלה בקרב הערבים.
רבים מהמתיישבים היהודים התייחסו אל הפועלים הערבים שלהם בצורה אירופאית – אדונית, כאל שכירים בעולם השלישי.
היו גם מקרים של התעללות בערבים אשר הגבירו עוד יותר את העויינות.
שינוי משמעותי התרחש ככל הנראה ב – 1908.
אם לפני שנה זו לא היה ברור האם המעשים המתוארים לעיל קרו ממניעים לאומיים או פוליטיים, הרי שמאז המגמה הפכה להיות לאומנית בעיקרה.
שנה זו הייתה נקודת מפנה מאלימות וסיכסוך פלילי לאלימות המכוונת באופן אידאולוגי.
מנקודת מפנה זו יותר ויותר ערבים ביקשו לאסור את העליה היהודית או לפחות להגביל אותה לאור התיכנון הציוני להשתלט על א"י ולסכן את האזור.
השינוי בלט גם בכתבים היהודים.
זו הייתה השנה הראשונה בה הערבים כונו ערבים ולא דרוזים \ בדואים \ מוסלמים \ נוצרים מתוך הבנה שקיימת בעיה עם קבוצה לאומנית אחת מגובשת.
ב – 1905 כתב יצחק אפשטיין מאמר על השאלה הנעלמה – השאלה הערבית \ הבעיה הערבית של הציונות.
גם בזה היה סימן לשינוי בהתיחסות לעם הערבי כעם שיש לו זיקה ורגש אל אדמות א"י, כעם המהווה בעיה כלפי הציונות.
בסביבות השנים הללו החלה הבעיה הערבית לעלות כבעיה המרכזית העומדת בפני התנועה הציונית.
חשוב לציין שכלפי היהודים באה לידי ביטוי בעיתונות הערבית נימה אנטישמית.

מלחמת העולם הראשונה

בשני הצדדים הבינו כי המלחמה תעניק הזדמנות להתעוררות לאומית.
פרוץ המלחמה העמידה את התנועה הציונית במצב מביך שכן המלחמה הייתה מאבק בין מדינות שבכולן היו קהילות ציוניות שהיו צריכות לבחור לצד מי הן מתייצבות.
בתנועה הציונית החליטו להיות נייטרלים.
הבריטים לא רצו בתוספות שטח אבל גם לא שהאימפריות המתחרות להן תתרחבנה (בעיקר העותמאנית).
ההשפעה הגרמנית גברה בתוך האימרפיה העותמאנית, וזו אחת הסיבות שהאימפריה בחרה לצדד במלחמה בגרמנים.
בריטניה פחדה על עתיד תעלת סואץ.
עם פרוץ המלחמה הם הדפו פעמיים את התורכים ובכך עלתה חשיבותה האסטרטגית של א"י.
הבריטים הבינו שעל מנת לערער את תורכיה, כדאי שיהיה מרד בתוך האימפריה העותמאנית.
ב – 1917 היה ריכוז מאמץ נגד התורכים בגלל אי ההצלחה בחזית המזרחית (מלחמת החפירות) – תחת רוה"מ הבריטי לויד ג'ורג'.
המתקפות הללו מוטטו לבסוף את האימפריה העותמאנית.
הבריטים הבטיחו למורדים מחיג'אז עצמאות, בתמורה למרד שיעזור למוטט את האימפריה.
בסופו של דבר קיבלו ב – 24.10.
1915 המורדים ממקמהון (הנציב העליון הבריטי) מכתב המבטיח מה הבריטים יתנו בתמורה למרד ערבי.
הבריטים הבטיחו לשריף (מנהיג המרד) עצמאות מהאימפריה העותמאנית (להבדיל מעצמאות מוחלטת).
זו רק השתחררות מהאימפריה העותמאנית, יהיה שם ממשל ערבי עם יועצים בריטיים שיעזרו לו למשול.
המכתב כתוב בצורה מעט מעורפלת, מקמהון השתמש בכוונה במושגים שאינם לקוחים מהמפה השלטת באימפריה העותמאנית.
ניתן לצמצם ולהרחיב את ההגדרות שבהן הוא השתמש ולכן לא ברור האם ישראל נכללת תחת השליטה הערבית, ושני הצדדים רבו על כך.
שלוש הבטחות גדולות נתנו הבריטים לגבי ההסדר הצפוי בסוף המלחמה:

  1. הבטחה לחוסין השריף ממכה (1915)
  2. הסכם סייקס-פיקו עם צרפת על חלוקת המזה"ת (1916)
  3. הצהרת בלפור לציונים (1917)

שתי ההבטחות האחרונות עמדו בסתירה להבטחה הראשונה.
ההבטחה לצרפת ניתנה כיוון שהן היו בנות ברית.
הצרפתים טענו שהם מעוניינים באזור הלבנט (לבנון וסוריה), הבריטים היו מעוניינים בחלקים מעיראק, ועל כן סיכמו על חלוקת האזור הצפוני של הערבים באימפריה העותמאנית.
לשני הצדדים היו אינטרסים באזור של א"י.
האזור חולק על פי שליטה ישירה צרפתית על החוף הדרומי של תורכיה, ושליטה ישירה של הבריטים על אזור עיראק.
בנוסף נקבע אזור בריטי צרפתי משותף של א"י עד קו באר שבע.
ההסכם היה סודי, וכאשר כבש הצבא הבריטי את האזור, הייתה לבריטניה עליונות על קביעת ההשפעה בו כיוון שהצבא הצרפתי כלל לא היה כאן.
הצהרת בלפור – מקור ההצהרה באמפתיה שאחדים מהנוצרים בבריטניה רחשו לעם היהודי.
על פי הנצרות, היהודים צריכים לשוב לציון.
העובדה הזו שנויה במחלוקת כיוון שחלק מן ההיסטוריונים טוענים שלהצהרה אין קשר לרגשות דתיים, ושהמקור שלה היה מדיני פרגמטי, ולא נבע מאמפתיה ליהודים.
הראשון שרצה לדחוף את ממשלת בריטניה לתמוך ברעיון הציוני היה השר הרברט סמואל.
ב – 1915 הוא הציע לתמוך במדינה יהודית כמקלט ליהודים, אולם לבריטניה היו בעיות אחרות באותה תקופה והנושא ירד מסדר היום.
עם עלייתו של לויד ג'ורג' לשלטון השתנה המצב.
בלפור התמנה להיות שר חוץ ובממשל החדש של 1916 היו כמה שרים פרו-ציונים.
ב – 1917 התחולל משבר גדול בבריטניה לאחר 3 שנות מלחמה, מהפכה ברוסיה שהצליחה להוציא את רוסיה מהמלחמה, ואמריקה שטרם התערבה במתרחש.
הבריטים היו זקוקים לרוסים במלחמה ולכן ניסו ליצור דעת קהל אוהדת ברוסיה ובארה"ב, על מנת לשכנע את המדינות הם הכריזו על הצהרת בלפור.
הבריטים האמינו שהיהודים הם החזקים בעולם ובעלי השפעה על הנעשה ברוסיה וארה"ב, ועל כן החליטו לתמוך בציונות.
סיבה נוספת הייתה הניסיון הבריטי להתחמק מהגשמתו של הסכם סייקס-פיקו.
הבריטים כבשו את האזור לבדם והוא היה חשוב להם מכדי להתחלק בו עם צרפת.
ברור שאם תקום מדינה ציונית ההשפעה תהיה בריטית ולא צרפתית.
קיימת גם תרומתו של חיים וייצמן – גולה רוסי, מדען שבתחילת שנות ה- 20 עמד בראשות התנועה הציונית.
במהלך מלה"ע I הוא גילה את הדרך להפיק אציטון ובכך סייע לתעשייה הצבאית הבריטית בייצור פגזים.
לאחר המלחמה הוא קיבל כסף רב מהבריטים עבור הפטנט הזה.
הבריטים הכירו לו תודה ויתכן שהיה בכך חלק להצהרת בלפור.
בשנים 1914-1917 ביקר ויצמן אצל כל השרים הבריטים ושיכנע אותם לתמוך בציונות.
ההצהרה ניתנה בתיאום עם הכיבוש הבריטי את האזור.
הניסוח "בית לאומי" משאיר מרחב תמרון לבריטים, וניסוח חשוב נוסף הוא במילה "in", כלומר בפלסטין ולא כל פלסטין.
קיים איזון במשפט כי הוא מציין גם שיש להגן על הלא יהודים בא"י (הם נזהרים מלומר ערבים).
יש להגן על הזכויות האזרחיות והדתיות של הלא יהודים, אולם אין איזכור של זכויות פוליטיות.
זכויות אזרחיות משמען עירוניות, והן פחותות מזכויות פוליטיות.
ההבטחה היא ליהודים, עם סייג מסויים, אבל אין איזון כפי שטענו הבריטים לאחר מכן.
בנוסף הובטח ליהודים שלא יפגע הסטטוס שלהם בארצות אחרות.
המשפט הזה הוכנס על מנת להבטיח את זכויותיהם של יהודים אנגלים ובעיקר חלק מן השרים היהודים בבריטניה שהתנגדו להצהרה כיוון שפחדו שמעמדם יפגע.

א"י הפכה במהלך המלחמה לחזית.
כל האימפריה הפכה לשטח צבאי, א"י הייתה קרש קפיצה להתקפות וגם סייעה במגננה התורכית כאשר הצבא הבריטי כבש את האזור ב – 1917.
הצבא העותמאני היה צבא נחשל ולא יעיל.
בא"י הוא נסמך על תוצרת מקומית (תחבורה, מזון) ורושש את הארץ מתבואות.
בסוף 1917 היו בארץ 58 אלף יהודים.
הישוב והתנועה הציונית שידרו לחו"ל סימני מצוקה עקב הכיבוש המתמשך, מתוך תקווה לתרומות ולעזרה דיפלומטית.
כמו כן היו גירושים של יהודים עם תחילת המלחמה.
הממשל העותמאני הוציא צו לפיו נתינים רוסיים (רוב היהודים) חייבים לצאת את האימפריה, אולם הדבר הופסק די מהר עקב לחץ של שגרירים גרמנים ואמריקנים שהתערבו בשלטון באיסטנבול לטובת היהודים.
אף על פי כן נוצר המיתוס בהיסטוריוגרפיה היהודית לפיו היה גירוש המוני.
היהודים חוייבו להתאזרח החל מ- 1915. אולם במהלך המלחמה רק מעטים עשו זאת.
היה ויכוח גדול בין היהודים בסוגייה הזו.
אי התאזרחות נחשב כחוסר נאמנות, אולם היהודים קיוו שהבריטים ישתלטו על הארץ בקרוב ועל כן האזרחות העותמאנית הינה חסרת תועלת.
בנוסף לאזרחות חוייבו היהודים להתגייס בניגוד לרצונם.
החל מ – 1915 דיכאו התורכים גם כל נטיה לאומית בקרב הערבים באימפריה.
המופתי בא"י ובנו נתלו עקב חשד לנטיה ללאומנות.
הישוב גייס כסף בעיקר מארה"ב (שהייתה נייטרלית במלחמה) ומגרמניה (שהייתה בצד האימפריה העותמאנית.
לערבים לא הייתה עזרה מסוג זה ולכן הם נפגעו בצורה קשה יותר מהמלחמה.
ניל"י – קבוצת ריגול חובבנית שהעבירה ידיעות לבריטים מעבר לקווים בסיני.
חלק מהידיעות אומנם היו חשובות, אולם בסך הכל מדובר היה במאמץ שולי.
למרות זאת הבריטים זכרו זאת לטובת היהודים.
ניל"י לא נתמכה על ידי הנהגת הישוב וכשנחשפה רשת הריגול על ידי התורכים ב – 1917, מיהר הישוב להתנער ממנה מחשש לצעדי ענישה נגדו.
הייתה הגליה ממושבות בדרום ומיפו כאשר הבריטים עמדו להגיע, דבר שנחרט בהיסטוריה כדיכוי תורכי.
כפי שלאומנים משני הצדדים צפו, המלחמה קידמה מאד את השאיפות של שני הצדדים למאבק, ושחררה את האזור מהאימפריה העותמאנית.
האזור הערבי של האימפריה התחלק באופן טבעי ובאופן מלאכותי לישויות פוליטיות על פי לחצים פנימיים ולחצים של האימפריות שהשתלטו על האזור.
באזורים הללו החלה שליטה צרפתית ובריטית – סוריה, לבנון, ירדן וא"י.
בתימן ובסודן הונהג שלטון עצמאי.
אנגליה וצרפת שלטו על ידי מנדטים באופן רישמי החל משנת 1920.
את המנדט הן קיבלו מחבר הלאומים שקם ב – 1920 בלחצו של הנשיא האמריקני נלסון, שהכיר בצורך לשחרר את עמי העולם מהשלטון האימפריאליסטי.
הכניסה האמריקנית למלחמה הותנתה בהגשמתן של 14 נקודות (14 הנקודות של וילסון) ובראשן ההגדרה העצמית.
כך עוצבה מסגרת חדשה של שלטון מערבי בעולם השלישי, במנדטים.
הכיבושים החדשים של הבריטים והצרפתים לא תורגמו לקולוניות אלא נעשו בצורה מבוקרת ומוגבלת דרך חבר הלאומים.
הסמכות לא נקבעה לצמיתות, אלא רק כדי להכשיר את האוכלוסיה המקומית לשלטון עצמי.
המנדט היה תרגום מסויים של הצהרת בלפור, והמנדט הצרפתי בלבנון היה תרגום של הבטחת הבריטים לצרפתים.
פייסל, הבן של חוסיין השריף, הקים ב – 1918 מנגנון שלטוני בדמשק על בסיס לאומנים שהצטרפו אליו.
הוא והבריטים ראו בזה חלק מהגשמת ההבטחה הבריטית לבית האשם בזמן המרד.
חלק אחר מהצבא התיישב באזור עמאן תחת שלטונו של עבדאללה, אחיו של פייסל וב – 1920 לחצו על הבריטים להעניק להם גם משהו.
ב – 1921 התקיימה ועידת קהיר בה שר המושבות הבריטי צ'רצ'יל ופקידים מהמזה"ת הזומנו לחלק את השליטה במרחב.
אז הוחלט לתת לעבדאללה להקים את הישות "עבר הירדן" ( 1946- עבר הירדן הפכה לממלכה בראשות המלך עבדאללה).
בסוריה היו לפייסל שאיפות התרחבות.
במהלך השנים 1918-1920 היו חיכוכים בינו לבין הצרפתים ששלטו בלבנון.
בקיץ 1920 הוכרז פייסל על ידי נאמניו כמלך על סוריה הגדולה שכללה את א"י ולבנון.
הצרפתים שלחו צבא לדמשק, כבשו אותה והקימו שם משטר משלהם שגם זכה לגושפנקא מצד חבר הלאומים, ופייסל גורש.
בועידת קהיר חיפשו תפקיד לפייסל, הוא נשלח לעיראק וב-1921 הפך למלך עד שנת 1958.
אחרי שהבריטים כבשו את החלק הדרומי של ישראל הם הקימו שלטון צבאי ששלט על הארץ עד 1920, אז החל להתקיים השלטון המנדטורי האזרחי בראשות הרברט סמואל.
למעשה מה שהבריטים הבטיחו התקיים במידה כזו או אחרת.
הוקמו מדינות ערביות וקמה מדינה יהודית.
בהיסטוריוגרפיה הציונית יצא שם רע מאוד לשלטון הצבאי הבריטי והוא נחשב לאנטישמי.
אבל יש לסייג זאת כיוון שברור שהנטיה הטבעית של הבריטים הייתה לרצות את הרוב (שהיה ערבי), מפני שזו הדרך ההגיונית לנהל את האזור.
הייתה גם הגבלה על עליה יהודית באותן שנתיים ובסך הכל עלו כמה אלפים, והתנועה הציונית לא התארגנה לעליה המונית.
אחרי הצהרת בלפור, כשהבריטים כבר כבשו את מחצית הארץ, התנועה הציונית רצתה להתחיל להתארגן לקראת החלפת השלטון.
התארגן ועד צירים של מכובדים ציונים בריטים בראשות חיים ויצמן, שהגיע לא"י ב-1918 כדי להפעיל לחץ על הבריטים להתחיל בהגשמת התוכנית להקמת בית לאומי.
מהצד הערבי, כאשר הכריזו הבריטים על הצהרת בלפור לא הייתה ביקורת או התמרמרות.
המחאה הגדולה התעוררה רק כשנה לאחר ההצהרה, כאשר היהודים קיימו תהלוכה הפגנתית.
אז שלחו נכבדים ערבים מכתב לשליט הבריטי בא"י.
כבר ב – 1918 עזרו קצינים בריטים שבאו במגע עם נכבדים ערבים, להקים אגודות מוסלמיות-נוצריות בערים הערביות.
האגודות הללו מומנו על ידי הבריטים ועודדו לאומנות לוקאלית אצל הערבים.
בינואר 1919 נפגשו חלק מהנכבדים הערבים ביפו בקונגרס הפלסטיני הלאומי הראשון, והכריזו על רצונם בעצמאות מעול הזרים ובהקמת מדינה ערבית – סורית גדולה שתכלול בשטחה את א"י.
כאשר הגיע ועד הצירים לא"י, נמנע ויצמן מלפגוש נכבדים ערבים.
הוא נפגש עם פייסל שהיה בדרכו לדמשק, כיוון שהבריטים היו מעוניינים שנציגי שתי התנועות הלאומיות יפגשו.
ויצמן התרשם מאוד מפייסל שמצידו הביע חוסר התנגדות להתיישבות ועליה יהודית בא"י.
שני מפגשים נוספים התקיימו זמן מה אחר כך בין שני האישים.
המניע העיקרי למפגש ב – 1918 לא היה חיבה אישית אלא הצורך של שנייהם זה בזה.
מדובר היה בשתי תנועות לאומיות המעוניינות בהגשמה, והם נעזרו זה בזה כדי להגשים את השאיפות הלאומיות הללו.
בינואר 1919 הם חתמו על הסכם, שהיסטוריונים מסויימים מבטלים לחלוטין את חשיבותו.
אולם למרות זאת הוא מהווה את ראשית הדרך במגעים בין הישוב לבין בית האשם.
בהסכם נאמר ששני האישים, בהכירם בקירבה הגזעית ובקשרים עתיקי היומין בין העמים, מחליטים כי הישות שתקום בפלסטינה תהיה מושתת על הצהרת בלפור.
הדבר החריף ביותר מבחינת הויתור הערבי הוא שפייסל חתם על כך שהכל יעשה על מנת להגביר את ההתיישבות היהודית בא"י.
מאידך ויצמן הכיר במדינה הערבית הגדולה שתקום בשכנות למדינה היהודית.
פייסל הוסיף נספח בכתב יד ובו נקבע שביצוע ההסכם מותנה בהתגשמות השאיפה הערבית למדינה, כלומר כל עוד לא קמה מדינה ערבית ההסכם לא בתוקף.
מיד אחר כך הוא החל להתכחש להסכם שזה עתה נחתם.
בסוריה התקבלה ביולי 1919 הצהרה לפיה סוריה הגדולה תהפוך למדינה עצמאית תחת שלטונו של פייסל.
הם הכריזו כלפי בנות הברית כי לא יהיו פחותים ממדינות מזרח אירופה ולכן אין צורך להעמיד אותם תחת מנדט אלא להעניק להם עצמאות.
תביעתו של ויצמן (בדפים שקיבלנו בכיתה) מהבריטים מתחילה להתמוסס כאשר הבריטים מחליטים ב – 1921 שעבר הירדן אינו חלק מא"י באופן רישמי.
הם גם העניקו לעבדאללה את הסמכויות על ירדן, אם כי באופן פורמאלי הנציב העליון בא"י עדיין היה אחראי גם על אזור זה.
בקיץ 1919 הגיעה ועדה ראשונה שנשלחה על ידי בנות הברית על מנת להמליץ על עתיד א"י.
להמלצות אין חשיבות כיוון שהן לא ייושמו.
הועדה המליצה שא"י תסופח לסוריה הגדולה ושהמנדט יחול על סוריה ועל א"י ביחד.
כל ועדה שמגיעה לא"י מיד שמה לב לכך שיש מיעוט יהודי בין הרבה ערבים.
הקונגרס הערבי הלאומי ה-3 התקיים ביפו ב – 1920 ובו הוכרז על רצון הערבים לשחרור לאומי מהבריטים ובמדינה ערבית עצמאית בא"י שלא תהיה חלק מסוריה.
שלב זה מציין התעוררות לאומית נפרדת של הערבים בא"י אשר החלו לדרוש שינקטו צעדים פרקטיים ליישום רצונותיהם.
החל מאז ישנה תנועה לאומית פלסטינית ערבית (בניגוד ל – 1919, אז הכריז הקונגרס על רצונו בעצמאות כחלק מסוריה).
ההתעוררות נעוצה בהפלת משטרו של פייסל בדמשק ב – 1920 לאחר שהצרפתים כבשו אותה וסילקו אותו מהשלטון.
באותו הרגע הבינו הערבים שהסורים נשלטים על ידי צרפת ואילו א"י על ידי הבריטים.
מעתה הם חושבים על עתידם בצורה עצמאית.
גם הציונות שקיימת בא"י ולא בסוריה גרמה להפרדה בשאיפותיהם של הערבים מסוריה.
במרץ 1920 התחולל קרב תל חי.
בעיקבות חיכוך בין צרפתים וערבים לאורך הגבול בין סוריה ללבנון, נקלעו הישובים היהודים לתוך המאבק ונחשדו בעזרה לצרפתים.
הישובים היו מנותקים יחסית משאר הישוב ואף התקיים ויכוח האם להמשיך ולהחזיק בהם שם.
באופן בסיסי בן גוריון (ב"ג) עמד על כך שאין לפנות ישובים.
קצינים ערבים הגיעו לתל חי ודרשו לבדוק האם ישנם חיילים צרפתים במקום.
במקום התפתח קרב יריות ושישה אנשים נהרגו, בינייהם טרומפלדור.
כל התושבים התפנו וחזרו לאזור רק לאחר השתלטות הצפרתים על סוריה והרגעת האזור.
בתל חי הייתה ההתנגשות הגדולה הראשונה בין ערבים לציונים בא"י – התקפה ועקירה של ישוב יהודי, ועל כן חשיבותו.
זאת למרות שלמעשה האירוע אינו קשור לסיכסוך הציוני-ערבי, וגם אז לא היה ברור שזו אכן התקפה נגד התיישבות יהודית.
כשבוע לאחר האירוע החלו מהומות על רקע המלכתו של פייסל בדמשק.
באפריל 1920 החלה שרשרת של מקרי אלימות של התנועה הפלסטינית נגד הישוב.
גלים נוספים היו ב-1921. 1929.
כל אחד מהגלים היה גדול מקודמו, הקיף יותר שטח וכלל יותר הרוגים עד המלחמה ב – 1948.
באפריל 1920 היו מאורעות נבי מוסא שנמשכו שלושה ימים עד השתלטות הבריטים.
המאורעות היו ספיח של תהלוכה דתית לכבוד יום מותו של משה.
מכאן נבעה ההבנה שניתן לגייס את הרגש הדתי לטובת פעילות פוליטית.
הייתה גם תחושה שהעבירו הפקידים הבריטים לערבים החל מ – 1918, שהם תומכים בהם.
בימים הראשונים של הפרעות הבריטים גם לא התערבו ביד קשה בנעשה.
במהומות נהרגו 6 יהודים והיו מעשי אונס ושוד.
הקצינים הבריטים טענו כי היהודים הם אלו שהחלו במהומות וניסו להתייחס לארועים בצורה שיוויונית, ועצרו גם ערבים וגם יהודים.
הציונים תיארו את מה שקרה כפוגרום והשוו את התוקפים הערבים לתוקפים בפורגרומים ברוסיה, על מנת להמעיט בערך הערבים ולטעון שאין להם שאיפות לאומיות אלא נטיה לפשע.
הועדה שנשלחה לבדוק את הארועים לאחר מכן, הטילה את האשם על הערבים.
טענת התעמולה הציונית היתה מאז ואילך שזה לא העם הערבי שהתפרע, אלא מיעוט, ושרוב הערבים רוצים שקט ודו קיום.
בחדרי חדרים ב"ג הבין כבר ב – 1919 שהמדובר בעם ערבי הנאבק עם היהודים על המדינה.
הסיבה לטענה שנאמרה בתעמולה נועדה בעיקר כלפי הבריטים, כדי שיחשבו שניתן לשים בכלא את הפורעים ולפתור את הבעיה, ולא ליצור את הרושם שצפוי לבריטים מאבק ממושך.
כך גם לגבי היהודים עצמם, עדיף היה להמעיט בערך הארועים כדי שהבריטים לא ינסו לעצור את העליה.
אחת התוצאות של הגל ב – 1920 הייתה שהבריטים שלחו לארץ את הרברט סמואל הנציב העליון והחליפו את השלטון הצבאי בשלטון אזרחי מנדטורי.
כאשר סמואל הגיע לארץ, הוא יצא בהכרזות פייסניות כלפי הרוב הערבי.
הוא טען שהצהרת בלפור מורכבת משני חלקים שווים: התחייבות מאוזנת כלפי היהודים והערבים.
מבחינה היסטוריוגרפית נתפס המנדט כממשל עויין לציונות, ושהקמת המדינה נעשתה על אף ולא בזכות המנדט.
בדצמבר 1920 התכנס הקונגרס הציוני ה-3 והועלו דרישות לעצמאות ערבית בא"י במנותק מסוריה.
כמו כן מונה ועד פועל ערבי בראשות מוסא קאזם אל חוסייני שהיה ראש עיריית ירושלים.
הוא ייצג את הלאומנות הערבית כלפי חוץ.
ב – 1934 הוא נפטר והועד מפסיק את פעילותו.
ב – 1936, עם פרוץ המרד הערבי, נבחר וועד ערבי עליון בראשות חאג' אמין אל חוסייני שתפקד עד 1939 והתפרק בתום המרד.
ב – 1946 הוקם הוועד מחדש והנהיג עד ההפסד במלחמה ב – 1948.
הבריטים קיוו שאצל הערבים יקומו מוסדות שיכשירו את החברה הערבית להנהגה עצמאית.
הערבים סירבו להקים סוכנות ערבית והעדיפו שהבריטים ינהלו את המחלקות שעוסקות בנושאים הללו (חינוך למשל).
לאורך שנות ה – 20 ניסו הבריטים להקים מועצה מחוקקת לשתי האוכלוסיות.
היהודים היו מוכנים בתנאי שיהיה איזון בין שני הצדדים במועצה בלי קשר לגודלם במועצה.
בשנות ה – 30 קמו מספר מוסדות ערבים.
חאג' אמין מונה כמופתי הגדול ב – 1921. והחליף את תפקיד המופתי המקומי שהיה בכל עיר עד אז.
חאג' הופך לדמות הדתית החשובה ביותר.
ב – 1922 הוקמה המועצה המוסלמית העליונה בראשות חאג', וברשותה הייתה הסמכות על אלפי משרות בתחום החינוך הדתי.
כשסמואל הגיע לארץ הוא דווח ללונדון שהארץ שקטה מאוד.
במאי 1921 התרחש הגל השני של הפרעות נגד היהודים.
הפגנות ה – 1 במאי הן שהציתו ביפו את המהומות, במעון עולים נרצחו 13 יהודים והפרעות נמשכו שבוע.
הבריטים התערבו לטובת היהודים בניסיון להדוף את ההתקפות.
בפרעות נהרגו 47 יהודים ומספר דומה של ערבים.
הממשל הבריטי גילה פייסנות כלפי הערבים, וניסו למתן את חאג' באמצעות מתן הסמכות בידיו בנושא משרות החינוך.
לאחר הפרעות היו ניסיונות לפייס בין היהודים והערבים.
הם לוו במתן שוחד לערבים על מנת שימתנו את התבטאויותיהם כלפי היהודים.
הבריטים חקרו את המאורעות וגילו שהערבים החלו בהם, אבל שללו גם את ההסבר שמדובר במיעוט כיוון שלטענתם הפרעות ביטאו רגשות לאומיים של כל הקהילה.
בשנים 1921 – 1929 שרר שקט והייתה צמיחה לשתי הקהילות, ובמיוחד ליהודים.
הישוב הוכפל בגודלו והקהילות נפרדו זו מזו ולא התקיים קשר כלכלי או פוליטי.
הקהילה היהודית החלה בצעדי תיעוש, אסיפת הנבחרים של הישוב הפעילה את הועד הלאומי שפעל בצמוד לסוכנות היהודית.
הסוכנות הפכה בשנת 1929 לגוף החשוב של התנועה הציונית והישוב בארץ, ושלטה ביהודים בארץ עד אפריל 1948.
בסוכנות הוקמו מחלקות (מדינית, התיישבות) והופעל מערך מיסוי פנימי.
ההגנה – ב-1907 הוקם השומר ובמהלך מלה"ע I הקימו הבריטים 3 גדודים של יהודים שלחמו בא"י נגד התורכים.
לאחר המלחמה הם פורקו והותיקים מבינייהם (ז'בוטינסקי) הקימו כוח מגן.
בשיתוף עם השומר הם הקימו ב – 1920 את ארגון ההגנה.
היה ויכוח גדול בנושא כיוון שלא היה ברור האם הישוב זקוק לכוח שכזה לנוכח פעילות המנדט הבריטי.
הארגון צמח לאט ובגלל הפרעות וחוסר התפקוד הבריטי גברה ההשקעה בו, עד שבסוף שנות ה – 30 הוא הפך לארגון המוני.
בשנים 1917 – 1929 הושקעו כספים רבים בא"י על ידי יהודים מחו"ל, מה שאיפשר את תחילתו של התיעוש.


המפלגות בישוב

מספר מפלגות סוציאליסטיות קטנות הקימו ב – 1930 את מפא"י.
ב – 1925 ז'בוטינסקי הקים את התנועה הרוויזיוניסטית על שם הרוויזיה בכתב המנדט שבתוכו מוגדר עבר הירדן מחוץ למנדט מבחינת הבית היהודי הלאומי.
ז'בוטינסקי הכיר בתנועה הלאומית הפלסטינית אבל טען שלערבים יש 20 מדינות וליהודים רק את א"י.
הוא תבע את המושג קיר הברזל שמאחוריו צריכה לקום מדינה יהודית.
ראשית הקיר צריך להיות הצבא הבריטי ולאחר מכן כוח מגן יהודי של הישוב.
ב – 1925 גם קמה תנועת ברית שלום שהורכבה מאינטלקטואלים יהודיים כמו מרטין בובר ומגנס.
התנועה ביטאה את רצונם של בכירים בישוב להקים מדינה דו לאומית שתשמור על שיוויון בין שתי הקהילות.
הם ביטאו את האגף השמאלי של התנועה הציונית.
בצד הערבי הייתה התנגדות למועצה המוסלמית העליונה ב – 1922 בגלל התנגדות מסורתית לשליטה של משפחת חוסייני.
קמה תנועת אופוזיציה סביב משפחת נאששיבי והמאפיין הפוליטי מאז היה התארגנות של חמולות סביב חוסייני וסביב נאששיבי.
אלו לא היו מפלגות במובן הערבי, אלא במבנה פיאודלי של משפחות עשירות השולטות על הכפריים.
לנאששיבים יצא שם של מתונים לעומת החוסיינים הקיצונים.
כעיקרון שתי החמולות רצו אותו דבר, אבל הנאששיבים פעלו בצורה מתונה יותר.

===מאורעות ===1929 התפרצות שהדגישה את האלמנט הדתי בסכסוך, אולם היה גם ביטוי למאבק הפנימי בקהילה הערבית בארץ.
חוסייני השתמש במאבק ככלי לגיוס המונים.
ב – 1929 הוצב חוסייני בראש התנועה הלאומית הפלסטינית והייתה תחושה אמיתית בקרבם, ובמיוחד בקרב האליטות הערביות בירושלים, שהציונים רוצים להשתלט על הכותל המערבי ועל הר הבית ומשם על הארץ כולה.
כאשר הבריטים השתלטו על הארץ, הם השאירו את הכותל באותו אופן כפי שהיה נהוג בזמן השלטון העותמאני.
ב – 1928 החלו היהודים להפר את הסטטוס קוו ובתמורה גם הצד הפלסטיני בראשות חוסייני החל להפר אותו על ידי בנייה באזור הר הבית.
המאבק הגיע לשיא ב – 1929 כשהבריטים הוציאו צווים נגד הפרות יהודיות.
באוגוסט קראו קיצונים דתיים להרוס מסגדים והחלה מתפתחת מהומה.
ב – 23 לאוגוסט, לאחר תפילות יום השישי, יצאו המוני ערבים לרחובות ופתחו במאורעות שארכו שבוע.
עם פרוץ המאורעות היו מעט מאוד שוטרים בריטים.
הבריטים לחצו על חוסייני לנסות ולהפסיק את המאורעות דרך העיתונות אולם זה היה בעיקר מס שפתיים מצדו.
בגל המהומות נהרגו 130 יהודים ומספר דומה של ערבים, הארועים היו רחבים מבחינה גאוגרפית ובין המפורסמות הן התקריות בחברון ובצפת.
היו גם התקפות על מושבים באזור ירושלים שהיו מבודדים ומאוחר יותר התפנו.
העיניין של נטישת ישובים נתפס כחמור מאוד והוא מעיד על חומרת הפרעות.
המאורעות גם הביאו לפילוג בהגנה עקב מחאה פנימית נגד האסטרטגיה ההגנתית.
ב – 1930 פרשה מההגנה בירושלים קבוצה של אנשים שהקימו את הגנה ב' שבשנת 1937 הפך לאצ"ל.
הנציב החדש צ'נסלור היה משוכנע שהצהרת בפלור הייתה טעות וניסה לשכנע את לונדון להסכים להקמת מדינה ערבית.
וועדה שבדקה את המאורעות האשימה את הערבים בהתפרצותם, אך המליצה על הפסקה מסויימת של העליה.
הנציב זיכה את חוסייני מאשמה, מאות פורעים נעצרו ושלושה מהם נתלו.
עקב תלונות הערבים על פינוי מאדמות שנקנו על ידי יהודים, מינו הבריטים את סימפסון לבדוק את הנושא.
הוא הציג את ממצאיו ב – 1930 וטען שהארץ צפופה מידי ואסור שתמשך העליה ושיוקמו ישובים חדשים.
ממשלת בריטניה פרסמה את הספר הלבן שהיה הצהרת מדיניות על פי המלצותיו של סימפסון.
בספר נקבע ניסוח מעורפל לפיו יש להגביל את העליה על פי יכולת הקליטה.
ב – 1931 פנה ויצמן לרוה"מ בריטניה ושיכנע אותו להחזיר את המצב לקדמותו.
בשנות ה – 30 התרחש שינוי דמוגרפי באוכלוסיה היהודית והתעוררה תחושה בקרב הערבים שהם נדחקים מהארץ.
היהודים הפכו להיות שליש מהאוכלוסיה, שעריה של ארה"ב נסגרו בפני מהגרים יהודים ב – 1924. בשנות ה – 30 התחוללו רדיפות אחר יהודים באירופה והגבלות חוקיות.
כל אלה הובילו לגלי הגירה גדולים לארץ.
בתחילת שנות ה – 30 פנה ב"ג למוסא אל עלמי שהיה משפטן ערבי מתון בניסיון לשכנעו בטיב העליה כיוון שהיהודים יביאו עימם כספים וישקיעו בתעשיה.
עלמי השיב שהערבים אינם מעוניינים בכך ושהעיקר מבחינתם שהיהודים לא יגיעו לא"י.
מכך הסיק ב"ג שאין עם מי לדבר בצד השני.
לצד העליה הרישמית הייתה גם עליה לא חוקית בעזרתה הגיעו 10% מהעולים.
היו שמועות בקרב הערבים שהעליה הבלתי לגאלית היא עצומה.
הדבר תורגם לגידול באבטלה הערבית ותרם לתהליך הרדיקליזציה בקרב ערביי הארץ.
הדבר נבע גם מהשלטון הבריטי אשר איפשר חופש ביטוי גדול לערבים, פיתח את מערכת החינוך ואיפשר ליותר אנשים להחשף לעיתונים ובכך לרעיון הלאומי.
גדל דור מאוד פוליטי שדחף לרעיונות ראדיקלים.
הפלסטינים הקימו מספר מפלגות: איסתיקלאל – 1931. מפלגה פאן ערבית.
ההגנה הלאומית – 1934. נאששיבים המפלגות היו בדרך כלל כסות לאותו רוב חמולות, אך הן הצביעו על גידול בתודעה הלאומית.
החוסיינים הקימו ב – 1931 קרן לאומית לגיוס כסף כדי להתמודד עם קניית אדמות יהודית.
הקרן נכשלה ולא הצליחה לעצור את קניית האדמות.
גם כאשר התודעה הלאומית גדלה, עדיין הייתה תנועה רחבה של מכירת אדמות, והיה פגם בסיסי בהבנת הלאומיות הפלסטינית שמתגלה דרך שיתוף הפעולה היהודי-ערבי הזה.
עוד ביטוי לרדיקאליזציה הייתה צמיחת התנועות המחתרתיות האלימות.
הייתה התארגות של צעירים לפגוע ביהודים.
ההתארגנות המופרסמת ביותר היא עז א-דין אל-קאסאם שהיה מטיף סורי שפעל נגד הצרפתים וברח לחיפה.
הוא עסק בגיוס כפריים להתאגדות היד השחורה שהרגו יהודים מידי פעם.
ב – 1935 הוא נהרג על ידי הבריטים ונערכה לו הלוויה המונית.
הוא נזכר אצל הפלסטינאים כגיבור לאומי אולם חשיבותו העיקרית היא תודעתית.

23.11.04====== גורמים נוספים לפרוץ המרד הערבי בשנת 1936: א.
סידרה של שנות בצורת במגזר החקלאי שהשפיעה על מצבם הכלכלי של הכפריים הערבים.
בעקבות הבצורת הם עברו להתגורר בשולי הערים יפו וחיפה וביססו שם שכונות עוני.
ב.
התגברות מהומות הרחוב בקהיר ובדמשק גרמו לבריטים ולצרפתים לנסות לפייס את המתפרעים על ידי שיפור תנאי החיים והבטחות לאוכלוסיה בדבר אפשרויות ביטוי לאומי.
ג.
בריטניה נתפסה כחלשה.
נוצרה תחושה שכוחה של האימפריה נחלש לנוכח השתחררותן של איטליה, יפן וגרמניה מכללי הסדר העולמי שהתקבע אחרי מלה"ע I.
הן קראו תיגר על עקרונות חבר הלאומים:

  1. איטליה – תבעה גמול גדול יותר מזה שקיבלה במלחמה.
  2. גרמניה – הפרה את סעיפי הסכם ורסאי, הקימה צי אוירי חדש והתחילה בגיוס חובה (סעיפים שנאסר עליהם בהסכם).
    היא אף פלשה לאזור הריין שהיה אמור להיות מפורז.
  3. יפן – גם היא חשפה ציפורניים.

בעייתה של בריטניה היתה חובקת עולם, היא לא הייתה מסוגלת לעמוד בפני כל שלושת המדינות האמביציוניות בבת אחת ועל כן החלה במדיניות פייסנית כלפיהן, דבר שהתקבל בא"י ואף בהודו כסממן של חולשה.

המרד – אפריל 1936:

היהודים והבריטים ניסו להמעיט בחומרתו ולכן כינו אותו "מאורעות".
הם ניסו לייחס למרד קוים ואופי כשל המאורעות הקודמים אך לא כך, היה זה מרד במלוא מובן המילה.
זו הייתה ההתפרצות הערבית הגדולה ביותר כלפי השלטון הבריטי במזרח התיכון עד האינתיפאדה הראשונה.
תחילת המרד – נקודת ההצתה:

  • ב – 15 באפריל 1936 ביצעו הערבים מארב לכלי רכב ליד טול כרם אשר לווה ברצח.
  • ארגון ב' (סניף של ההגנה) ביצע מבצעים ופעולות תגמול על הרצח ובין השאר התנפלות על פועלים ערבים בזמן הלוויה הגדולה בת"א, התנפלות אשר הובילה למהומות קשות ביפו בהן נרצחו 9 יהודים.
  • "ועדה לאומית" – הוקמה בשכם במטרה להנהיג את העיר בזמן משבר.
    הקמתה הביאה להקמת ועדות לאומיות נוספות בערים ערביות נוספות.
    למעשה הוקמה הנהגה מקומית בכל עיר אשר נציגיה התכנסו בירושלים והקימו את "הועד הערבי העליון".
  • הועד הכריז על שביתה כללית ללא הגבלת זמן.
    החל מסוף אפריל 1936, כאשר התביעה העיקרית הייתה להפסיק את העליה היהודית לאלתר.
    בראשה עמד חאג' אמין אל חוסייני והיא הסתיימה באוקטובר 1936.

התנועה הציונית גמרה אומר שמולה ניצב עם מאורגן בעל דרישות מוסדרות ולא סתם חבורה של חוליגנים בעלי דרישות מוגזמות.
הבריטים הבטיחו לערבים שבאם הם יפסיקו את השביתה והטרור, הם ישלחו ועדה מלכותית שתחקור את דרישותיהם ותענה להן במידת הצורך.
הבריטים אף הגבילו את אישורי העליה.

    חלק 3 			חלק 2 			  	חלק 1
 חידוש המאורעות

ו והחרפתם הפוגה במרד, ועדת פיל פרוץ המרד אביב 39 ספטמבר 37 אוקטובר 36 אפריל 36

האלימות:

חאג' אמין אל חוסייני שעמד בראש הועד הערבי העליון לא ניווט באופן פורמלי את מעשי האלימות והטרור אלא את השביתה וניהולה.
כמובן שהייתה קיימת דו פרצופיות ובסתר הוא ניהל גם את האלימות.
בסך הכל נהרגו במהלך המרד 80 יהודים, 200 ערבים ו – 28 בריטים.
הבריטים השתלטו אט אט על הערבים וחסמו סימטאות במרכזי הערים.
רוב המרד התרכז מבחינת אלימות באזור הספר הכפרי, שם קל היה למורדים לחמוק מהבריטים.
מדוע המרד לא התחיל בו זמנית גם בעיר וגם בכפר? זאת מכיוון שבחודשים אלו (אפריל-מאי) הכפרים עסוקים בעבודת האדמה ובמלאכת הקציר.
הועד הערבי העליון ניסה אף הוא להשתלט על האלימות אך הוא לא נחל הצלחה.
האופוזיציה לחוסיין הנהיגה פעילות טרור על ידי מימון רכישת נשק מחו"ל (ירדן, איטליה).
בהדרגה הוקמו "חבורות לוחמות" משני הצדדים.
בספטמבר 1936 חל מפנה כאשר הבריטים החליטו להפעיל קצת יותר כוח, למרות היותם נתונים בין הפטיש לסדן מבחינת מצבם הבינלאומי.
הצבא הבריטי הפעיל לחץ על הערבים להפסיק את האלימות והמרד החל לדעוך.
המפותי הבין שממילא המרד דועך, ועל מנת שיראה כאילו הוא זה שמפסיק אותו הוא ביצע תרגיל לבריטים.
הוא ביקש מהבריטים שיוציאו בקשות משליטי ערב השכנים להפסיק את המרד כיוון שרק כך יוכל להפסיק אותו מבלי לאבד ממעמדו כאילו נכנע.
הבריטים עשו זאת וכך הגיע לסיומו השלב הראשון של המרד.

גישת הציונים:

דעותיהם היו חלוקות.
היו כאלה שהשוו אותם לנאצים ואחרים שראו בהם כתנועה לאומית בעלת דרישות.
הישוב תחת הנהגתו של בן גוריון (ב"ג) שהיה יו"ר הנהלת הסוכנות, החליט על קו של הבלגה, כלומר הגנה על ישובים מבלי לצאת ולהתמודד עם המורדים.
את זה הוא ציפה מהבריטים לעשות.
זהו קו שמעורר התנגדות כיוון שהרבה אקטיביסטים ביישוב רצו לפגוע במורדים ולהילחם בחזרה.
זה היה הצד הימני של הישוב.
גם בתוך ההגנה עלו קולות אקטיביסטיים שדרשו להקים יחידות שייסטו מקו ההגנה.
כך הוקמו יחידות "הנודדת" בהנהגת יצחק שדה.
הרביזיוניסטים והאצ"ל סטו מההבלגה ואימצו קו פעיל של מעשי גמול שכלל הטמנת פצצות בשווקים ובתחנות אוטובוס.
הייתה זו התפתחות שחלה בחצי השני של המרד.
אלו שרצו בקו אקטיביסטי קיצוני פחות מהרביזיוניסטים מצאו עצמם ב"פלוגות הלילה של ווינגייט" שהיה קצין מודיעין בריטי חובב ישראל.
הוא הציע שהם יסיירו וישמרו על קו הנפט שמגיע לבתי הזיקוק בחיפה ועובר דרך עמק יזרעאל.
פלוגות אלה בציעו גם פעולות תגמול ואנשיהן כללו גם אנשי הגנה ונגדים בריטים.
בין השאר עסקו הפלוגות גם בהוצאתן של פעולות גמול קטנות וממוקדות.
למעשה חלה נדידה מאידיאולוגיה של הגנה לכזו אקטיביסטית.
הנדידה חלה בחלקו השני של המרד בשנים 39-1938 ושיאה בפעילותן של פלוגות הלילה.

ועדת פיל 1936:

תפקידה לבחון את המצב בא"י ולראיין את הנוגעים בדבר.
הורכבה מפקידים בריטים ובראשה עמד פיל.
הייתה זו "ועדת חקירה מלכותית" בדרגה הגבוהה ביותר, וכמעט תמיד כאשר ממנים ועדה שכזו, הממשלה הממנה מחוייבת להמלצותיה.
הועדה בחנה את ההיסטוריה של הציונות, היהדות, האיסלאם, אידיאולוגיות, מעשיהם של הצדדים השונים כולל של הבריטים.
מסקנותיה 1937: המנדט לא יכול להמשיך ולפעול ויש להפסיקו כיוון שהוא אינו יכול להצליח במשימתו להכשרת הארץ.
על כן דרושה חלוקה בין היהודים והערבים.
(החלוקה הממולצת מופיעה במפה שחולקה בשיעור).
ישראל במישור החוף ובגליל והערבים בכל השאר באופן רציף עד לירדן.
הועדה אף המליצה להמשיך את השילטון הבריטי על ירושלים עם מוצא לים באיזור יפו.
כמו כן הומלץ על שילטון בריטי בערים המעורבות דוגמאת חיפה, עכו, טבריה וצפת.
הייתה זו המלצה חשובה מאוד כיוון שהיא הראשונה לדבר על חלוקת הארץ באופן ממשי.
מכאן הדרך לתוכנית החלוקה של כ"ט בנובמבר.
הפיתרון הזה הוא השולט אפילו עד ימינו.
השטח שיועד ליהודים בהצעה נקבע בגלל ריכוזם בו, אולם למרות זאת נחשבה הקביעה כטרנספר בו תועבר אוכלוסיה שלמה להתיישבות בחלק אחר.
הועדה התחשבה לדעתה באופן הוגן בצרכי שני הצדדים.
אולם נשאלת השאלה כיצד היא הגיעה לרעיון של העברת תושבים.
רעיון החלוקה נוסד למעשה בחדרי חדרים על ידי ראשי התנועה הציונית, כיוון שהוא הסתמן כפיתרון היחיד, ועל רקע הידיעות מאירופה על רדיפת יהודים והצורך שנוצר למצוא להם מקום להתיישבות במהירות.
רעיון העברת תושבים ערבים עלה אף הוא קודם לועדת פיל, לאחר גל פרעות התעוררו ניצנים של הרעיון.
המלצות ועדת פיל פרצו למעשה את הסכר לרעיון הטרנספר וכעת ניתן היה לדבר עליו בצורה פומבית בישיבות של ראשי הציונות שטענו שאם כבר קיבלו היהודים רק 20% מהשטח, אז רצוי שיהיו שם יהודים בלבד.
על פי ועדת פיל הבריטים אמורים היו לפקח על ביצוע ההמלצות.
בשלב מסויים הציע ב"ג שהם יפקחו על העברת התושבים.
קיים ויכוח היסטוריוגרפי על שיח הטרנספר בהנהגה הציונית.
חלק מהטיעונים הינם שהציונות לא דנה ברעיון הזה, אך בכך מתעלמים למעשה מאימרות מסויימות שאכן נאמרו.
לא ידוע אם הדברים נאמרו ברצינות או לא.
בני מוריס טוען שכמעט כל ההנהגה דיברה בזכות הרעיון ושאולי הפרקטיקה נשארה בגדר חוסר רצינות.

5.12.04

התגובות להצעת ועדת פיל לפיל יש חשיבות כיוון שזהו עקרון של חלוקה שהשתרש והתקבל.
הועד הערבי סרב להצעה באופן רשימי על אף שהאופוזיציה הנאששיבית רצתה לקבל אותה.
מאוחר יותר יושרו השורות בקרב הפלסטינים וההצעה נדחתה בצורה מוחלטת, ובמיוחד העיקרון של חלוקת הארץ בין שני הצדדים.
מדינות ערב הסכימו עם חוסייני מלבד הירדנים, שדווקא רצו בהצעה אך לא יכלו לשבור את האחדות הערבית.
הממשל הבריטי הועמד בפני בעיה קשה.
לאחר הדחיה האינסטינקטיבית, לא רצה הממשל להתנכל לדעת הקהל הערבית ולהתייצב מאחרי הועדה, אולם הוא עשה כך, תמך במסקנות והקים את ועדת וודהד ב – 1938 על מנת לבדוק כיצד ניתן ליישם את המלצות החלוקה של ועדת פיל.
באופן לא רשמי תפקידה היה לקבור את ועדת פיל וכך נעשה.
בנובמבר 1938 הוגשו המסקנות של וועדת וודהד וביסודן 4 תוכניות שבכל אחת מהן מצומצמת עוד יותר הריבונות היהודית.
יחד עם זאת נקבע שהתוכניות אינן יישימות מפני שהיהודים לא יסכימו לקבל אותן.
הבריטים אימצו את מסקנות וועדת וודהד ובזה תם הניסיון להגיע לפתרון על א"י לפי מודל של חלוקה.
התשובה העקרונית לוותה בתשובה מעשית.
אקדוחן מנצרת חיסל את ממלא מקום ראש המחוז הבריטי, ארוע שהוביל להתפרצות.
היה זה הפקיד הבריטי הבכיר ביותר שנהרג על ידי הערבים.
הועד הערבי העליון הוצא בעקבות כך אל מחוץ לחוק, ערבים רבים נעצרו.
חאג' אמין התחבא בהר הבית ומאוחר יותר ברח לבירות.
מיולי ועד אוקטובר היה פיצול בקרב הועד הערבי העליון.
נאששיבים הושתקו על ידי החוסיינים כיוון שקיבלו את הצעת החלוקה.
היה הרג של תומכי נאששיבים שלא רצו בחידוש המרד על ידי החוסיינים ובסוף 1938 נדחפו הנאששיבים להתייצב לצד הבריטים ולהלחם בחוסיינים.
עם פרוץ המרד מחדש בספטמבר 1937, התאגדו הכוחות הפלסטינים.
שיא המרד היה באוקטובר 1938, כאשר המורדים השתלטו על העיר העתיקה בירושלים, על טבריה ועל ב"ש.
יש קשר למאורעות באירופה, שכן הסכם מינכן נחתם בסוף ספטמבר 1938 והבריטים חשו בטוחים יחסית.
על כן מייד לאחר החתימה על ההסכם הם החלו בדיכוי המרד בא"י ובהענשה קבוצתית תחת הנהגתו של משטר צבאי.
המרד נכשל כיוון שלא היה מנגנון מרכזי שניהל אותו.
כל חבורה לחמה באזור אחר וניהלה את המרד בעצמה.
המרד גם איפשר להתחשבנות פנים פלסטינית, כפר מול כפר וחמולה מול חמולה.
הבריטים החליטו ב – 1938 לחסום את הגבול בין ישראל לסוריה ולבנון ובנו גדר לאורך הגבול.
כנקמה ותגמול על מעשי אלימות נעקרו גם פרדסים.
היד הקשה של הבריטים הרתיעה כפרים מלשתף פעולה עם המורדים והיו אפילו התארגנויות לשיתוף פעולה עם הבריטים.
ככל שהדיכוי הבריטי נעשה אלים יותר, כך המורדים עצמם הפעילו גם כן יד קשה כלפי האוכלוסיה.
לקראת סוף המרד הייתה תחושה שהוא יוצא מכלל שליטה, אולם באפריל-מאי 1939 הוא נגמר.
מהצד הצבאי הבריטים מדכאים את המרד ומהצד הפוליטי הם מפייסים את הערבים.
בריטניה לא יכלה להרשות לעצמה עויינות מהצד הערבי כחלק מהתמיכה שגייסה לקראת מלה"ע II.
הפיוס הפוליטי התרחש בשני שלבים: 1. ועידת סנט ג'יימס ב – 1939 אליה הוזמנו שלושת הצדדים.
הערבים סרבו לשבת ביחד עם היהודים לשיחות ודרשו שתופסק העליה ושתינתן להם עצמאות.
2. הספר הלבן של מאי 1939 שהורכב משלושה חלקים שהיוו הצהרת מדיניות של ממשלת בריטניה: א. תוך 10 שנים תינתן עצמאות לתושבי א"י.
ב. נקבעה מיכסה לעליה היהודית של 15 אלף איש בשנה למשך 5 שנים.
הדבר מבטיח רוב ערבי.
ג. הגבלה על קניית אדמות על ידי יהודים.
תגובת חוסייני לספר הלבן הייתה סירוב, דרישה לעצמאות מיידית והפסקת העליה בצורה מוחלטת.
הנאששיבים תמכו בספר הלבן.
הישוב אמר לא החלטי והתעוררה התחושה שהבריטים מפקירים את יהודי אירופה בידי מכונת ההשמדה הנאצית.
הייתה תחושה של בגידה בהסכמות של הצהרת בלפור.
היהודים חידשו ביתר שאת את העליה הבלתי חוקית.
המחתרות פעלו נגד הבריטים והישוב המאורגן כמעט והכריז על מרד נגדם.
אולם בתוך זמן קצר פרצה מלה"ע II והישוב נמנע מלהגיב כיוון שהבריטים נלחמו בנאצים.
האצ"ל והלח"י המשיכו מעט במרד נגד הבריטים ולבסוף רק הלח"י פעל נגדם.
תוצאות המרד: המרד הביא לדיכוי בריטי חמור של ההנהגה הצבאית של הפלסטינים, הוחרם נשק רב ונהרגו אלפי מורדים.
הערבים ספגו מכה קשה והאליטה של המרד חרבה.
על כן כשהתרחש המאבק ב – 1948, היה קשה לערבים להתארגן ולתנועה הציונית היה יתרון.
בשנים 1939 - 1946 לא הייתה לתנועה הפלסטינית הנהגה והיא לא תפקדה.
הועד הערבי העליון הוקם מחדש ב – 1946.
המרד הערבי חיזק את התנועה הציונית.
ההגנה קיבלה כסף ומתנדבים.
הבריטים אימנו יהודים כנוטרים וחילקו נשק לקיבוצים, הוקמו גם פלוגות הלילה של וינגייט.
מבחינה כלכלית השביתה הפלסטינית גרמה ליהודים להקים משק אוטרקי עצמאי ובין השאר נבנה הנמל בת"א כיוון שזה של יפו נסגר.
הקמת הש"י – 1940, שירות הידיעות של ההגנה.
במהלך המרד הייתה תחושה שההגנה חייבת מידע מאורגן ועל כן גוייסו בצורה המונית משת"פים וסוכנים, ונבנתה מפקדה.
הש"י היה טוב באזור ארץ ישראל וזו גם הייתה חולשתו ב – 1948.
מחלקה מדינית: ריגול נגד הבריטים מוסד (מוסד לעליה ב') ש"י מחלקה פנימית: נגד האצ"ל והלח"י שב"כ (איסר הראל) מחלקה ערבית: נגד הערבים אמ"ן

מבחינת הבריטים המרד ערער את רצונם להמשיך ולשלוט בא"י.
תום שגב שכתב את ימי הכלניות טוען שרצונם של הבריטים להסתלק מהארץ התעורר כבר ב – 1939, אולם אז היה זה רצון מנטאלי ולא פורמאלי.

מלחמת העולם השניה

גם למלחמה זו היה תפקיד בהגשמת רצונותיהן של התנועות הלאומיות.
העובדה היא שישראל קיבלה עצמאות ב – 1948 ומדינות ערביות אחרות במזה"ת בשנת 1946.
המלחמה הייתה קפיצת המדרגה בדרישה לעצמאות.
מוקדי הכוח של העולם עברו מאירופה לרוסיה ואמריקה והיו לכך השפעות על הסיכסוך בא"י.
אחרי 1945 אמריקה היא בעלת תפקיד בעולם ועוזרת לסלול את הדרך להקמת מדינה יהודית.
חל מהפך ביחסי הכוחות בין התנועה הציונית לבין הישוב בארץ.
מאגר כוח אדם הושמד בתנועה והקהילה הגדולה היהודית עברה לארה"ב.
בשנות ה- 20 וה – 30 ההנהגה של התנועה הציונית התקיימה חלקית על ידי יהודים מחו"ל (ויצמן).
מ – 1935 ב"ג הוא יו"ר הסוכנות היהודית, ונוצרו שני קטבים להנהלת הסוכנות, קוטב בא"י וקוטב בחו"ל.
ב – 1946 הודח ויצמן מראשות התנועה.
במלחמת העולם השניה בחרה התנועה הציונית בצד (בניגוד למלחמה הראשונה).
א"י הייתה בשליטה בריטית וכמות יהודים גדולה הייתה בארה"ב וברוסיה.
היו אלה גורמים שהשפיעו על בחירתה של התנועה.
ב"ג קבע "נמשיך להאבק בספר הלבן כאילו אין מלחמה ונמשיך לתמוך בבריטניה כאילו אין ספר לבן".
העליה הלא חוקית החלה ב – 1934. נפסקה בחלק הראשון של המרד עד 1937 והתחדשה עד 1940, אז הופסקה יציאת אוניות עקב המלחמה.
היא התחדשה שוב בתום המלחמה ב – 1945 עד הקמת המדינה, אז הותרה עליה חופשית.
חשיבות העליה בשני היבטים: 1. מבחינת הצד הערבי שהגזים בהצגת מספרי העליה ועל כן החריף את ההתנגדות כלפיה.
2. מבחינת הצד הבריטי עזרה העליה לקעקע את האחיזה הבריטית בא"י.
העליה נוהלה כמעט כולה על ידי ההגנה, הייתה לא מוצלחת מבחינת המספרים אולם הביאה לדעת הקהל העולמית את הבעיה היהודית.
הבריטים ניסו למנוע את הגעת הנוסעים והגלו אותם.

המלחמה פרצה ב – 1 בספטמבר 1939, ב – 3 לספטמבר בריטניה וצרפת הכריזו מלחמה על גרמניה.
הסוכנות היהודית הכריזה באותו יום על: 1. דאגה לבית הלאומי 2. דאגה לעם היהודי בתפוצות 3. תמיכה בבריטים במלחמה.
מאותו הרגע יישר הישוב שורות מאחורי הבריטים.
התגובה הערבית לפרוץ המלחמה הייתה שונה.
הערבים ראו בדמוקרטיות את האוייבות העיקריות כיוון ששלטו על העמים הערבים במזה"ת.
הם לא תמכו בגרמנים במלחמה, אלא באופן כללי רצו בהפסד בריטי וצרפתי, כיוון שהאמינו שהדבר יביא לשחרור שלהם.
ביטויים לתמיכה בנאצים: 1. המרד בעיראק שהייתה עדיין תחת שלטון בריטי מסויים.
באפריל 1941 מרדו קציני צבא עיראקים נגד המשטר שהוחלף למשטר פרו גרמני, שהזמין יחידות גרמניות להתבסס בעיראק.
במאי 1941 כבשו הבריטים את עיראק מחדש.
2. חלק מהמושבות הצרפתיות, לאחר שצרפת הובסה ב – 1940, התייצבו לצד הבריטים ואחרות לצד משטר וישי, כולל סוריה ולבנון.
היה פחד בקרב הבריטים שתמיכתן בגרמנים תצא מן הכוח אל הפועל ולכן ב – 1941 כבשו הבריטים את סוריה ולבנון.
3. המופתי מירושלים ברח לעיראק וסייע במרד.
כאשר הבריטים כבשו את עיראק ב – 1941. הוא ברח לברלין ושם שהה כל המלחמה.
הוא שידר ברדיו למזה"ת בערבית וקרא לג'יהאד נגד הבריטים, וגם ניסה לגייס מוסלמים לצבא הגרמני.
תמורת פעילותו הוא קיבל כסף ממשרד החוץ הגרמני.
כבר ב – 1933 כתב המופתי ברכה לרגל עלייתו של היטלר לשלטון.
ב – 1941 גם נפגשו השניים.
ב – 1940 התחלפה הממשלה הבריטית וצ'רצ'יל הפרו ציוני מונה לראש ממשלה.
אולם הוא היה כלוא במדיניות הבריטית הנוכחית וגם היה עסוק בניהול המלחמה.
בינתיים הממשל הבריטי המשיך בחזון הספר הלבן.
המלחמה גרמה לחיזוק הקו הפייסני כלפי הערבים כדי לא ליצור חיכוכים נוספים לאימפריה.
ב – 1942-1943. כשבריטניה החלה לנצח במלחמה, החל לבוא לידי ביטוי גם שינוי חיובי כלפי הציונות.
ביטוי של תמיכה בבריטים היה כאשר בישוב ביקשו להתגייס למאמץ המלחמתי.
28 אלף יהודים גוייסו וכך נוצר מאגר של אנשים עם מיומנות צבאית.
מהצד הפלסטיני גוייסו 6,000 איש.
ב – 1940 הסכימו הבריטים לגייס שני גדודים, יהודי וערבי.
ב – 1944 גוייסה הבריגדה היהודית לאחר הפעלת לחץ של המוסדות הציונים על צ'רצ'יל, והיא נלחמה במלחמה לקראת סופה.
החטיבה הזו שימשה בהמשך בסיס לפעילות ההגנה באירופה לאחר המלחמה באירגון העליה לארץ.
בנוסף על כך היו גם יהודים שהתגייסו בצורה עצמאית.
ב – 1941 החלה השמדת היהודים בפועל.
לפני כן עסקו הגרמנים בגירוש וב – 1940 הוקמו הגטאות ונחסמה היציאה.
מרגע שנודע שנרצחים יהודים בהמוניהם, גבר הרצון להקים מדינה יהודית.
במאי 1942 התכנסו ציונים אמריקאים ויהודים מהישוב והכריזו על תוכנית בילטמור שהפכה למצעה של התנועה הציונית.
התוכנית קראה להקמתה של מדינה יהודית בא"י.
רעיון המדינה הפך לחלק מן המצע הרישמי של הציונות, מה שלא היה דבר רישמי עד אז.
יחסה של התנועה הציונית לשואה: ב"ג התייחס ליהדות אירופה כאל המשאב העיקרי שיכול להגשים את הקמת המדינה על ידי עליה.
היסטוריונים חדשים טוענים שלב"ג יש ראיה אינסטרומנטלית לגבי יהדות אירופה.
תום שגב טוען שלישוב היה יחס אדיש למתרחש באירופה.
היסטוריונים ציוניים טוענים שהישוב לא יכול היה לעשות הרבה.
קיימת בעיה בנושא המידתיות והרגישות לגבי הנושא.
הישוב לא נבדל משאר העולם בנושא זה.
הוא היה עסוק במלחמה עצמה, אירופה הייתה סגורה תחת שלטון גרמני ורק מידע מקוטע הגיע לציבור, שרמת אמינותו לא הייתה ברורה.
קשה היה ליצור תמונה מלאה לגבי המתרחש בשנת 1941. הידיעות מארופה הגבירו את התמיכה בטרנספר אצל מנהיגי התנועה הציונית כיוון שהיה ברור שיש צורך להקים מדינה שתוכל לקלוט עליה.
השינוי בגורל המלחמה, החל מ – 1942. גרם לשינוי מסויים במדיניות הבריטית כלפי א"י.
ב – 1943 הקים צ'רצ'יל צוותים שנשלחו למקומות שונים בעולם, ובינייהם ועידת פלסטין שבחנה מהן הבעיות שבריטניה צריכה לפתור בתום המלחמה.
הועידה הורכבה מפרו ציונים והציעה להקים מדינה יהודית בא"י.
הקבינט הבריטי קיבל את ההצעה ב – 1944. בנובמבר 1944 שני אקדוחנים של הלח"י רצחו את לורד מוין, שר המושבות במזה"ת.
הדבר הרגיז את צ'רצ'יל שיצא בהתבטאויות חריפות נגד הציונות.
בקיץ 1945. לפני תום המלחמה במזרח הרחוק, צ'רצ'יל הפסיד בבחירות בבריטניה ואטלי מונה לרוה"מ מטעם מפלגת הלייבור.
הלייבור תמך במדינה יהודית אבל מרגע שנכנס לשלטון החל מתכחש לרעיון.

19.
12.04 המאבק הציוני להקמת המדינה התפתח בשני צירים: פוליטי וצבאי.
1945 – 1947: אלימות בשטח.
החל מ – 1944 מתחיל האצ"ל וב – 1945 מצטרפת ההגנה.
באותן שנים התחולל במקביל מאבק פוליטי.
הצירים בעלי זיקה זה לזה.
בסוף שנייהם מניבים את החלטת האו"ם.
בצד הערבי לא מתרחש הרבה בשנים 1945 – 1948 מבחינת עשיה פוליטית וצבאית לקראת המאבק על הקמת המדינה.
מדינות ערב הולכות ומשתחררות מהאימפריות.
ב – 1945 קמה הליגה הערבית שהיא הנהגת מדינות ערב השונות.
הבריטים היו מעוניינים בליגה כיוון שמבחינתם היא היוותה השארת חותם שלהם באזור.
הליגה אימצה מיד את המטרה הפלסטינית של קבלת עצמאות.
היא גם התערבה באופן מעשי בעשיה הפלסטינית בכך שאירגנה את המינוי מחדש של הועד הערבי העליון.
המעשה של הקמת ההנהגה הפלסטינית על ידי מדינות ערב ולא על ידי הפלסטינים עצמם, יש בו חשיבות רבה כיוון שבכך ניטל מידי הפלסטינים הפיקוד על גורלם.
זאת בניגוד ליהודים שבציעו הכל לבד.
הועד הערבי העליון אמור היה לכלול את כל הפלגים הפלסטינים, אולם החוסיינים השתלטו עליו ב – 1946.
הדבר גרם לחולשה פוליטית וצבאית, כיוון שהגוף המרכזי לא ייצג את כולם והאופוזיציה לא שיתפה פעולה.
מרכזיותה של ארה"ב גוברת החל מ – 1945 בציר הפוליטי.
ארה"ב לא הייתה פרו ציונית, רוזוולט לא תמך חד משמעית במדינה יהודית.
הוא מת ב – 1945 וטרומן שהחליף אותו היה בעל סימפטיה לרעיון הציוני.
התרומה הנכבדה ביותר להעברת טרומן למחנה הפרו ציוני נבעה מהשואה עצמה, ולאו דווקא מהקול היהודי כפי שטוענים היסטוריונים רבים.
כנגד זה, לארה"ב יש אינטרסים במקורות הנפט שנטו לכיוון אנטי ציוני.
בקיץ 1939, עם תחילת מלה"ע II, אימץ האצ"ל את הקו של ההגנה והחליט שלא להלחם בבריטים בזמן שהם נלחמים בגרמנים.
בתחילת 1944 הנהגת האצ"ל עברה לידי מנחם בגין, שהחליט שתוצאת המלחמה כבר ברורה ושצריך להתחיל מחדש את המערכה נגד הבריטים.
הלח"י החלה מחדש מסע של טרור נגד הבריטים, על אף היותו ארגון קטן מאוד.
עם תום המלחמה ההגנה רצתה עדיין לחכות ולראות מה תהיה המדיניות הבריטית.
רק באוקטובר 1945 הבינו בהגנה שמדיניות הספר הלבן עדיין קיימת והיא חותמת ברית עם האצ"ל והלח"י להאבק בבריטים.
הם מצליחים להוציא אל הפועל מספר מבצעים גדולים: אוקטובר 45 – פיצוץ הרכבות ב-153 מקומות בלילה אחד.
יוני 46 – ליל הגשרים – פיצוץ 11 גשרים המקשרים בין א"י לשכנותיה.
החל מ – 1945 מחדשת ההגנה את העליה הלא חוקית.
המאבק נגד העליה מעיק מאוד על הבריטים מוסרית וכלכלית.
בין נובמבר 1944 ל – מרץ 1945 הייתה ההגנה פעילה נגד האצ"ל והלח"י בסזון, הסגרת אנשים לידי הבריטים.
באירופה 400 אלף עקורים לחצו לצאת אותה.
טרומן הושפע מאוד ושלח נציג מטעמו בקיץ 1945 ששלח לטרומן דו"ח לפיו יש להעביר 100 אלף עקורים לא"י כדי לפתור את הבעיה.
בכך טרומן מתייצב מאחורי הדרישה הציונית לאפשר עליה לא"י.
הבריטים הציעו ועידה אנגלו-אמריקאית שתבחן ותמליץ מה יש לעשות בנושא.
הועדה קמה בנובמבר 1945 והציגה את מסקנותיה ב – 1946.
היא סיירה במחנות העקורים ובא"י ונפגשה גם עם מנהיגי מדינות ערב.
הועדה לא המליצה בעד מדינה יהודית, אלא ליישם שלטון בינלאומי של האו"ם, שלאחריו תקום מדינה דו לאומית.
מצד שני, הועדה תמכה במעבר של 100 אלף עקורים לא"י כמה שיותר מהר.
הבריטים הציעו הצעה נוספת וכאשר זו נדחתה, הממשל נואש מא"י והחליט להעביר את הטיפול בעיניין לידי האו"ם.
התוכנית האחרונה מקיץ 1946 הייתה להמשיך בשלטון המנדט ולאחר מכן להעביר את א"י לשלטון האו"ם, ובסופו של דבר להקים מדינה של רוב ערבי ומיעוט יהודי.
בתקופה של המשך המנדט אמורה המדינה להתחלק לקנטונים ובהם שלטון עצמי מקומי ערבי או יהודי.
כמובן ששני הצדדים דחו את התוכנית והבריטים הרימו ידיים.
ביולי 1946 פוצץ האצ"ל את מלון המלך דוד בירושלים, שם היו ממוקמים זרועות השלטון הבריטי.
באירוע היו 90 הרוגים, מתוכם שליש יהודים, שליש ערבים ושליש בריטים.
הפיצוץ היה אחד מהגורמים שהשפיעו על הבריטים להעביר את הטיפול בא"י לאו"ם.
בנוסף, היה ויכוח בין אנשי אצ"ל והגנה לגבי חשיבותן של הפעולות הצבאיות בקידום יציאת הבריטים מהארץ.
רוב ההיסטוריונים מעריכים היום שהיציאה הבריטית הייתה שיקלול של מספר גורמים וקשה להעריך מה מהם היה מכריע יותר.
ביולי 1947 יצאה אוניית המעפילים אקסודוס מדרום צרפת לא"י.
הבריטים המתינו שתגיע ואז נאבקו בה.
נהרגו 3-4 מעפילים ונפצעו עשרות.
המעפילים הועלו לאוניות אחרות ונשלחו לצרפת.
הצרפתים סרבו לקבל אותם והם נשלחו לגרמניה לנמל מוצאם.
ההגנה עשתה שימוש בפליטים הללו כדי להרוויח הון פוליטי.
נקודת השיא הייתה כאשר הורידו את המעפילים לחוף שם קיבלו אותם חברי אונסקו"פ של האו"ם.
האו"ם מינה ועדה באפריל 1947 בשם הועדה המיוחדת של האו"ם לפלסטין – אונסקו"פ.
בועדה היו 11 חברים שאינם קשורים ישירות לא"י, ותפקידה להמליץ על שילוב בעיית העקורים בבעיית א"י.
הערבים ציפו שהועדה תתמוך בצד שלהם מבלי ששמו לב שרוסיה תומכת ברעיון החלוקה.
חברי הועד הערבי העליון הכריזו חרם על אונסקו"פ כיוון שהוא פעל לרעתם.
היהודים שלחו לכל נציג מהועדה, יהודי שדובר אותה שפה.
בנוסף לכך האירוע של אקסודוס שיכנע את חברי הועדה שהמנדט אינו יכול להמשך.
הם הושפעו מאוד גם ממחנות העקורים באירופה.
ב – 1 בספטמבר 1947 ניסחה הועדה את המלצותיה.
7 החליטו שיש לחלק את א"י לשתי מדינות, כאשר אזור ירושלים ישאר בשלטון בינלאומי.
תחת שלטון יהודי יהיו הנגב ומישור החוף.
תחת שלטון ערבי יהיו הגליל, יהודה ושומרון.
תותר עליה יהודית חופשית.
1 נמנע ו-3 הצטרפו להצעת מיעוט על מדינה פדרטיבית בא"י תחת שלטון הרוב – כלומר שלטון ערבי.

21.12.04

החלטת האו"ם בדבר תוכנית החלוקה

ועדת אונסקו"פ היא המובילה להחלטת האו"ם.
מספטמבר עד כ"ט בנובמבר עיינה העצרת הכללית של האו"ם במסקנות הועדה והחליטה על תוכנית החלוקה.
רוב חברי אונסקו"פ המליצו על חלוקה וזה היווה את הבסיס להחלטת האו"ם, ובנוסף המליצו על איחוד מדיני וכלכלי בין שתי המדינות.
מרגע הגשת המפה על ההמלצות לאו"ם, כלומר מה-1 במספטמבר, הערבים לחמו נגד קבלת ההמלצות באו"ם ועיקר טעותם הייתה שכל חלוקה, באשר היא, לא תהיה צודקת, היות וכל מה שעיניין את הערבים היא א"י כארץ ערבית בלבד, בעלת אופי ערבי מובהק.
כל שינוי וחלוקה נתפסו אצלם כאי צדק.
אומנם הצדק הוא יחסי, אך זו תפיסה שלא הייתה מקובלת מאז ומעולם בקרב העולם הערבי ובאיסלאם כדת.
מלבד הערבים המתנגדים, היו גם מדינות בקרב עצרת האו"ם שטענו לאי צדקתה של המפה כלפי הערבים.
בנוסף לכך הם טענו ששטחים שהם ערבים דמוגרפית, עליהם להישאר בידיים ערביות ולא לעבור לידי יהודים.
נקודות אלה עמדו בבסיס תתי הועדות של העצרת.
העיקרון שהנחה את אונסקו"פ במתן הנגב ליהודים היה השארת המרחב ליהודים שעתידים לעלות ארצה.
זהו המרחב הריק הכמעט יחידי שקיים בא"י.
הבריטים כעסו על החלטה זו כיוון שרצו לשמור על קשר ורצף טריטוריאלי בין מאחזיהם בעולם הערבי המערבי לזה המזרחי.
מדובר בתעלת סואץ ובבסיסים הבריטים באזור ובעבר הירדן.
היהודים לעומת הבריטים עמדו על דרישתם לקבל את אזור הנגב, בייחוד ב"ג שהיה בעל אובססיה מסויימת לאזור זה.
בלחץ האמריקנים ועל פי רצון הבריטים הצליחו להוציא מעט מאזורי הנגב מידי היהודים – השטח מרפיח עד ניצנה.
אחד ההבדלים בין המלצות ועדת פיל לאונסקו"פ הוא "רעיון הטרנספר" שבולט בהמלצות ועדת פיל לצד ההצעה לחלוקה.
בסופו של דבר קיבלה העצרת את התוואי של אונסקו"פ אלא שאחוז השטח שניתן ליהודים ירד מ-60% ל-55%.
המאבק של שלושת החודשים בין ספטמבר לנובמבר היה מאבק פוליטי ונוהל בצורה יעילה על ידי הסוכנות, ששלחה נציגים ציוניים לניו יורק ולשאר מדינות אמריקה.
הערבים לא היו יעילים באותה מידה ולא ריכזו את המאמץ הדיפלומטי בצורה נכונה.
בתום ההצבעה, לאחר שהעצרת קיבלה את החלטת החלוקה, הערבים האשימו את היהודים בשידול לא חוקי של המצביעים.
בהאשמות אלה אין צדק כיוון שגם בצד הערבי פעלו בצורה דומה, אולם בחוסר יעילות מסויימת שלא נשאה כל פרי.
עיקר טעותם של הערבים כלפי היהודים הייתה שהיהודים נתנו פתיונות ושוחד לגוש הלטינו-אמריקני שברובו יוצג על ידי אנשי עסקים בעלי אינטרסים אישיים.
שתדלנות היהודים את הגושים השונים כללה שני מכלולים: 1. ניסיון ללחוץ ישירות על נציגים בניו יורק.
2. הקריטי מבין השניים – שתדלנות כלפי ארה"ב על מנת שזו תלחץ על מדינות אחרות להצביע בעד החלוקה.
ארה"ב תמכה מאז אוקטובר 1946 בהקמתה של מדינה יהודית, ועל כן תמכה בהצעה.
אולם חמישה ימים בטרם ההצבעה היא עדיין נמנעה מליצור הד חיובי בעולם כלפי מדינה יהודית, ורק לאחר התערבותו של וייצמן והאשמתם של האמריקאים בכשלון הצפוי לחזון היהודי, נעתר הבית הלבן והורה להפעיל לחץ על המדינות השונות.
• צרפת הינה דוגמא לאופי הלחצים שהפעילה ארה"ב.
האמריקאים איימו שהם ימנעו את העברת הכספים לשיקום צרפת במסגרת תוכנית מרשל.
יומיים לפני ההצבעה שינתה צרפת את החלטתה והצביעה בעד תוכנית החלוקה.
• בריטניה החליטה שהיא פועלת על פי המלצות אונסקו"פ, למרות שידעה שתפרוץ מלחמה בעקבות כך, ולכן הורתה למקורביה בעולם שלא להתנגד ולא להימנע, על אף שהיא עצמה נמנעה בהצבעה.
• רוסיה אותתה במאי 1947 שתתמוך בחלוקה ולאחר המלצות אונסקו"פ באוקטובר היא הכריזה שתתמוך בהצעה.
ייתכן ותמיכה זו מקורה בשואה ובהזדהות הרוסית עם הסבל שנגרם ליהודים (כולם סבלו בשואה).
בני מוריס טוען שעיקר התמיכה טמונה בעויינות כלפי הבריטים.
• הלובי היהודי הנהיג סנקציות כלכליות שונות על מספר מדינות ובכך הפעיל לחץ עולמי על מנת לזכות ברוב בהצבעה.
מה ששיכנע באופן כללי את המדינות להצביע בעד הצעה שעל פניו ניראית לא צודקת ומסוכנת לעתיד, זוהי השואה.
אלמנט נוסף ששיחק לטובת היהודים היה העובדה שלא הייתה תוכנית אלטרנטיבית ראויה לתוכנית החלוקה.


תוצאות ההצבעה:

10 נמנעים, 33 בעד, 13 נגד.
בעד הצביעו רוב המדינות הדמוקרטיות ונגד הצביעו רוב מדינות ערב.
בתום ההצבעה שררה בצד היהודי שמחה גדולה ובצד הערבי הלם וכעס שהתבטאו באיומי המלחמה.
הערבים גם טענו בפומבי שהם אינם צריכים לשלם על השואה ותוצאותיה.
בעולם הערבי פרצו מהומות.
בא"י, דמשק וחלב התחולל רצח המוני של יהודים, מדינות ערב קמו כאחד וטענו שמלחמה אכן תפרוץ, מטיפי דת וביחוד מטיפי אוניברסיטת אל-אזהר גינו את ההחלטה והכריזו על ג'יאהד.
ב – 30 בנובמבר כבר החלו יריות שסימלו את תחילת מלחמת 1948.
ישנם היסטוריונים המייחסים את תחילת המלחמה למאי 1948.
ביולי 1949 נחתם הסכם שביתת הנשק האחרון בין ישראל לסוריה.
מוריס טוען שהייתה מלחמה אחת שהתחילה בנובמבר 1947 ונמשכה עד 15.5.48.


     בין עדתית 						בין מדינתית

חלק א' חלק ב'

  	      	        1.4.48        15.5.48			  ינואר 49  

הפסקת השימוש בנשק חם 30.11.47 יולי 49

         הסכם שביתת הנשק האחרון

• בחלק א' הערבים תקפו והיהודים התגוננו • בחלק ב' הצד היהודי תוקף והערבי מתגונן (מצבע נחשון, משמר העמק, כיבוש טבריה, כיבוש חיפה הערבית, מבצע בן עמי, כיבוש הגליל) מטרות המלחמה: כאשר בוחנים את מטרות המלחמה יש להתייחס ליחסי הכוחות ולחלקיה השונים בנפרד.
היות והצד הפלסטיני הוא שתקף, הוא גם זה שקבע את מטרות המלחמה.
בשלב הראשון מטרתם של הערבים הייתה להביא לביטולה של החלטת האו"ם ולמנוע את הקמת מדינת ישראל.
לצד מטרה זו עלו מטרות נלוות כמו השמדת הישוב היהודי לצמיתות.
מצד היהודים המטרה הייתה לשרוד ובמקביל לממש את החלטת האו"ם ולהקים מדינה.
היהודים נסחפו למלחמה בגלל שהערבים "התחילו", ולכן עלה גם הצורך לקבוע את גבולות המדינה העתידית.
השטחים העיקריים אותם הוגדר שיש להשיג היו ירושלים והגליל המערבי.
למעשה זוהי מטרת מלחמה חדשה – הגדרת גבולות המדינה היהודית, ובאפריל כבר חשבו היהודים על ירושלים בצורה מעשית יותר.
מטרה נוספת שעלתה בצד היהודי תוך כדי המלחמה התעוררה בעקבות השיח הדמוגרפי והיא שיש לעקור את האוכלוסיה הערבית העויינת מקרב השטחים המיועדים ליהודים.
בטרם המלחמה תהו גם קצינים בריטים וגם קצינים אמריקאים מה יקרה כאשר תפרוץ מלחמה בא"י.
הצפי היה שהיהודים ינצחו ויצליחו למגר את הפלסטינאים, אך אם מדינות ערב כולן יתערבו לטובתם, הצפי היה שהיהודים לא יוכלו להם אלא אם יזכו לסיוע מערבי.

26.
12.04

מלחמת העצמאות

נובמבר 1947 – מאי 1948.
מלחמה קהילתית עד אפריל 1948: יהודים במגננה, ערבים תוקפים.
האהדה בעולם ניתנה תמיד לצד החלש, לקורבן, ולכן כל צד ניסה להציג עצמו כחלש.
השאלה המהותית היא מהם מרכיבי הכוח והחולשה של החברה והצבא.
בהיסטוריוגרפיה הציונית נהוג היה להתמקד בסוג מסויים של נתונים כדי להאיר את החולשה של הצד הציוני.
בני מוריס מציע הסתכלות יותר מורכבת על יחסי הכוחות מבחינת הקהילות.
על פניו נראה שהצד הערבי הוא פי 2 יותר חזק, אולם זה מטעה כיוון שיש להתחשב במרכיב הגיל.
מאזן הגברים הצעירים היה דומה בין הקהילות כי המוסדות הציוניים דאגו להביא בעיקר צעירים לארץ.
כמובן שצריך להבחין גם בגב החזק שממנו נהנתה הקהילה היהודית בא"י.
לצד היהודי היה עורף בעם היהודי בתפוצות, בעיקר בארה"ב ובמערב אירופה.
ארגון הקהילה – הוא המפתח להבנת הניצחון היהודי.
פירושו מוסדות ש"ירדפו" את הקהילה בזמן קרב.
ארגון פוליטי פירושו לתרגם כסף לנשק, לכוח אדם לוחם וכו'.
מהבחינה הזו הצד היהודי היה חזק לעין ערוך מהצד הפלסטיני.
לפלסטינים לא היו מוסדות פוליטיים נבחרים שהיו מקובלים על רוב העם, לא היו להם מוסדות על לאומיים בעלי יכולת פעולה.
לא הייתה להם יכולת בסיסית בענייני מיסוי, בניגוד לקהילה היהודית שם המיסוי הוכפל במהלך המלחמה.
לא הייתה להם יכולת שלטונית לגייס אנשים.
העיניין הכספי מאוד חשוב.
הקהילה היהודית בא"י הייתה עשירה בזכות התפוצות.
במהלך 1948 נשלחה גולדה מאיר פעמיים לארה"ב כדי להתרים כסף כדי לכסות על הוצאות המלחמה.
מדינות ערב לא גייסו כאלה סכומים עבור הפלסטינים.
מבחינת התארגנות צבאית – הישוב ידע לארגן מליציה (ארגון צבאי שמתפקד באזור מסויים) המגוייסת רק לעת מלחמה.
המליציה הייתה לאומית, עם יכולת גיוס כספים ועם ענפים שונים.
משנות ה – 20 הפלסטינים לא הצליחו להקים ארגון צבאי לאומי אלא רק כנופיות מקומיות.
בתחילת 1948 התארגנו 3 מוקדי לחימה אצל הפלסטינים: 1. חבורות לוחמות ביפו, חיפה ובאזור הכפרי (חוסייני עבד אל קאדר באזור ירושלים).
הם נדדו מכפר לכפר בטווח האזור שלהם ועד סוף המלחמה הושמדו.
2. מיליציות מקומיות בכל כפר וכפר (800 כפרים), אבל ללא ארגון ארצי וסיוע לוגיסטי.
3. צבא ההצלה – ארגון שהוקם על ידי הליגה הערבית.
הורכב ממתנדבים מעיראק וסוריה שהגיעו בינואר – פברואר 1948 לא"י.
המפקד פאוזי קאוקג'י והוא מנה 4.000-5.000 חיילים.
הוא הושמד בגליל באוקטובר 1948.
חלק מהפלוגות סופחו לערים או לכפרים.
ב – 1946 החליטה הליגה לספק לערביי פלסטין כסף, נשק ומתנדבים במקרה שתפרוץ מלחמה.
בסמפטמבר 1947, לאחר החלטת אונסקו"פ, המנהיגים מחליטים להקים את צבא ההצלה.
חודש לאחר מכן מוקמת ועדה צבאית שתפקח על גיוס המתנדבים ועל ניהול המלחמה בראשותו של גנרל צפות.
בנובמבר 1947 שוב הוחלט על העברת נשק ומתנדבים.
יחידה קטנה יותר של מתנדבים מחו"ל הגיעה ממצרים ואורגנה על ידי האחים המוסלמים.
אל מול 3 הרבדים של ארגונים פרו פלסטינים, ניצב אירגון ההגנה שמנה 35 אלף חברים, מחציתם נושאי נשק.
רוב הנשק היה מפוזר בישובים יהודיים בסליקים.
הישובים היו מאורגנים לקרב והכילו נשקייה, גדרות ובונקרים כיוון שהוקמו מלכתחילה בסביבה עויינת.
הישובים הערבים לא אורגנו בצורה כזו.
בנובמבר 1947 מקבלת ההגנה פקודה להתארגן למלחמה כוללת, כלומר לשנות את דפוס המיליציה המקומית ולהפוך לצבא.
ההתארגנות כללה בעיקר מעבר לגדודים וחטיבות, ומרגע שאלו היו מוכנות, הן יכלו לפעול גם במקומות אחרים ולא רק באזור הגיוס של החיילים.
עד אפריל-מאי התארגנו 9 חטיבות ועד תום המלחמה הוקמו 12 חטיבות.
מבחינת מאזן הכוחות, חשובה גם היכולת ליצור צבאי עצמאי.
בצד היהודי הייתה תעשיה צבאית יצרנית כבר מ – 1947 שייצרה רימונים, תתי מקלעים ותחמושת.
בצד הערבי לא הייתה יכולת שכזו.
שלושה דברים בסיסיים לגבי המלחמה הקהילתית שמהווים חלק מההסבר לניצחון היהודי: 1. כמעט כולה התרחשה באזורים שבהם היהודים היו הרוב (מישור החוף, ירושלים, עמק יזרעאל).
זה מאוד חשוב לאור העובדה שלערבים אין התארגנות צבאית לאומית ומי מהערבים שהמלחמה לא מגיעה לאזורו, אינו משתתף בה.
2. האוכלוסיות של היהודים והערבים מעורבות לחלוטין.
אין קוי חזית ברורים במלחמה וקשה להחזיק מעמד כאשר האויב כל כך קרוב אליך.
לכן זה מהווה הסבר לבעיית הפליטים שנוצרה בתום המלחמה.
כדי לנצח בצורה יעילה היהודים נדרשו לסלק את הערבים מהארץ.
3. הנוכחות הבריטית קיימת במלחמה, אולם היחידות הבריטיות מתמעטות בהדרגה.
הבריטים מגבילים את הצד היהודי מלפעול התקפית עד אפריל-מאי 1948.
מצד שני, הנוכחות הבריטית מגבילה גם את הערבים כי בינתיים הם הצד התוקף, והבריטים מספקים הגנה לצד המותקף.
בחלק הראשון של המלחמה הצד הזה היה היהודים.
זאת למרות המיתוס שהבריטים עזרו לצד הערבי, שהתקבע בצד היהודי.
למעשה, מסוף 1947, כאשר הבריטים החלו להתארגן לעזיבה, הם שאפו לעזוב עם כמה שפחות נפגעים מצדם.
מצד שני הם עדיין היו השליטים בארץ ולא רצו להיראות חלשים, לכן ניסו לשמור על חוק וסדר.
הממשל הבריטי רצה להסב כמה שפחות נזק לבריטניה במזה"ת ולכן בשטח היה רצון שהעולם הערבי לא יהיה עוין לבריטניה.
גבי כהן כתב שהבריטים היו נייטרלים במלחמה.
באזור בו היה רוב יהודי הועברו המשטרות הבריטיות ליהודים, ולהפך במקומות בהם היה רוב ערבי.
בנוסף הם גם עזרו לצד המותקף.
מצד אחד הם הגנו על שיירות יהודיות ומצד שני לא הסכימו שהשיירות תצאנה עם נשק.
המצב משתנה ממקום למקום וכמובן שהיו יוצאים מן הכלל כאשר קצינים בריטים סייעו במכוון לערבים.
המלחמה עצמה – בשלב הראשון המעורבים משני הצדדים לא ידעו שיש מלחמה, מכיוון שזו לא החל בעקבות פקודה רישמית אלא החלו פרעות נוסח 1936 – 1939, למרות שבמשך שנים התכוננו לקראת מלחמה.
בחודשים הראשונים של המלחמה יש ברוב הארץ שקט.
מדובר על דצמבר – ינואר.
יום למחרת החלטת האו"ם בנובמבר 1947 היו מספר ארועים שלא התפשטו מיד לכל הארץ.
מדיניות ההגנה היא שאסור להרחיב את האש.
לצד זה הייתה הסכמה שעל פעולות ערביות יש להגיב, אבל באופן מוגבל.
הערבים הכריזו על שביתה כללית ולצידה החלה לוחמה בעצימות נמוכה.
האצ"ל נקט בפעולות טרור וכך גם הלח"י.
במהלך הזמן הערבים הגיבו בהתאם.
השלב הראשון בדומה לפרעות, התחיל בערים והתפשט אל הכפרים.
בפברואר-מרץ 1948 התמקדה המלחמה בכבישים.
צבא ההצלה נכנס בינואר-פברואר והתקיף קיבוצים עד שהבריטים עצרו אותו.
המלחמה בדרכים היא נקודת התורפה של הישוב, והדבר הגיע לשיא בשבועיים האחרונים של מרץ 1948 כאשר החבורות הלוחמות הפלסטיניות הצליחו להחריב מספר שיירות בדרכן לירושלים, לגוש עציון ולגליל המערבי.
היה רצון חבוי של היהודים לספח אזורים שנשארו מחוץ למדינה היהודית בחלוקה, כמו גוש עציון וירושלים.
האזורים האלה היו מנותקים מהמדינה ומוקפים בכפרים ערבים.
השיירות היו הדרך לקשור אותן אל המדינה, אבל במרץ הסתבר שהדרך הזאת לא תצליח.
בסוף אותם שבועיים רוב הצי המשוריין של ההגנה נהרס, וזה היה הגורם העיקרי למעבר ההגנה מאסטרטגיה הגנתית להתקפית.
גורם נוסף היה קצב ההתפנות הבריטי.
במרץ-אפריל הישוב תפס שההתפנות הבריטית מתקדמת עד כדי כך שכעת לבריטים אין כמעט יכולת או רצון להתערב.
גורם שלישי היה יכולתה של ההגנה לפעול במסגרות גדולות, יכולת שהתגבשה במרץ-אפריל (הכוונה גם למשלוחי נשק).
גורם אחרון הינו הגורם המדיני.
במרץ הציע הנציג האמריקאי במועצת הביטחון שהאו"ם יוותר על החלטת החלוקה.
כלומר ארה"ב מוכנה לסגת מחלוקה ולהנהיג באזור משטר בינ"ל של האו"ם.
בירושלים הבינו שארה"ב עומדת על סף נסיגה מהתוכנית וברור שאם המלחמה לא תוכרע בזמן הקרוב, לא תהיה חלוקה.
תוכנית ד' – לקראת פלישה של מדינות ערב החלה ההגנה להתארגן כבר בראשית מרץ.
ב - 10.
3.48 נקבעה תוכנית ד' שהופעלה בתחילת אפריל.
במלחמה נהרגו 6,000 יהודים, 1% מכלל הישוב.
בחלק הראשון - נובמבר עד מאי נהרגו 2.000 איש, רובם אזרחים.
בצד הפלסטיני יש מספר משוער של 8,000 הרוגים, רובם אזרחים.
ניהול המערכה מדצמבר 1947 מתבצע בעיקר על ידי ההגנה.
יש שמטילים ספק עד כמה ניהול המלחמה תאם את הרצון הפוליטי להגביל את האש.
יש הטוענים שמטכ"ל ההגנה לא הצליח להשתלט על יחידות ההגנה בשטח אבל לפי המסמכים ניתן לראות היום שהמטה אכן ניהל את המלחמה ומה שהתבצע בשטח אכן תאם את הפקודות.
האצ"ל והלח"י לא נשלטו כלל, ובנוסף היו יוצאי דופן בפעולות שנעשו בניגוד לפקודות.
אופי הפעילות היה פעולה – תגובה – פעולה.

קביעת המדיניות בצד הערבי

הועד הערבי העליון קם מחדש ב – 1946 לאחר שחאג' אמין אל חוסייני בגלות.
בתחילת המלחמה רוב המנהיגים ברחו מהארץ, אולם באופן רישמי המשיך הועד לנהל את המלחמה.
כל הועד הורכב מחוסיינים.
ועדות לאומיות – פלגים שונים בחברה הפלסטינית.
מונעים על ידי אינטרסים מקומיים, בעיקר אינטרס של המעמד הבינוני באותו מקום שנמצא הועד.
היה קיים מתח בין המנגנון העליון לבין הועד המקומי.
בכל עיר קיימות מספר מיליציות של חבורות לוחמות שפעלו לפי המפקד ולפי מי שמימן אותן.
בנוסף היה צבא ההצלה של קאוקג'י מדמשק שלא נשמע לועד ופעל באופן עצמאי.


ב – 31 במרץ 1948 התקיימה ישיבה בהגנה בה דנו על המשבר בירושלים הנצורה.
לא הייתה מחשבה על שינוי מהלך דרמטי אלא רק על פתרון הבעיה הספציפית.
בדיעבד אפשר לראות בפתרון בעיית ירושלים כישום של תוכנית ד'.
המשכה של התוכנית היה אבטחת הדרכים הראשיות באזור היהודי, ביצור הגבולות ותוספת האזורים המאוכלסים על ידי יהודים מחוץ לגבולות שנקבעו בחלוקה.
יש הטוענים שבתכנית נקבע גירוש הערבים מהארץ, למעשה התעודה מספקת מרחב החלטה לקצינים בשטח להחליט מה לעשות כראות עינייהם, אולם אין המדובר בפקודת גירוש מסודרת.
מראשית מרץ ההבדל העיקרי הוא בכיבוש השטחים.
בתוכנית ד' נקבע שיש לכבוש שטחים ולהשתלט עליהם דרך קבע.
באותו לילה בישיבת ההגנה הוחלט על מבצע נחשון בו יועברו שיירות אספקה לירושלים תוך השתלטות על צידי הדרכים.
המבצע היה הראשון בסידרה של כיבוש שטחים ופינויים מערבים.
זה גם המבצע העל-גדודי הראשון ב – 1948 שהתקיים בסדר גודל של חטיבה.
מפקד גבעתי, שמעון אבידן, היה אחראי על הפעולה.
ב – 3.4.48-2 החל המבצע בכיבוש כפר הקסטל.
ב-8 באפריל הוא ננטש ונכבש שוב על ידי הפלמ"ח ב-9 באפריל.
בפקודת המבצע נאמר לכבוש את הכפר ולא להרוס אותו, אך במהלך הכיבוש מחדש ניתנת הוראה להשאיר רק מבנים הכרחיים.
פה ממוצה המעבר לאסטרטגיה התקפית, בהבנה שיש להרוס את הכפר כדי לכבוש אותו סופית.
המבצע נחל הצלחה חלקית כיוון שמאוחר יותר נחסמה שוב הדרך לירושלים.
במהלך המבצע, ב-9 באפריל, מת עבד אל- קאדר חוסייני שנחשב לדמות הצבאית הפלסטינית החשובה ביותר.
זו הייתה מכה מוראלית קשה לפלסטינים.
בתום ההלוויה התבצע הטבח השני הגדול של הפלסטינים ביהודים.
הראשון היה בבתי הזיקוק בחיפה בעקבות פעולת האצ"ל ונרצחו בו 40 יהודים.
ב – 9 באפריל כבש האצ"ל את דיר יאסין.
הכפר שהיה שקט יחסית לאורך המלחמה אף חתם על הסכם אי- לוחמה עם שכונת גבעת שאול בירושלים.
מפקד החזית, דוד שאלתיאל הורה על כיבוש הכפר והחזקתו, ובקרב הערבים נפוצו ידיעות על טבח שנערך בכפר ושמספר ההרוגים הגיע ל-250 איש, רובם אזרחים.
המספר הופץ על ידי האצ"ל ואומץ על ידי כל הגורמים על אף שהמספר האמיתי היה 110 איש בקירוב.
חשיבותו של דיר יאסין בכך שהמקום הפך לסמל להתנהגות היהודית בעת כיבוש.
הדבר זירז את הבריחה ההמונית מאזור ירושלים וממקומות אחרים, התקשורת הערבית פירסמה את המספרים ובכך עודדה גם היא את בריחת התושבים.
האצ"ל היה מעוניין בפרסום מספר גדול כדי להבריח את האוכלוסיה וההגנה השתמשה במספר כדי להשחיר את פניה של האצ"ל.
הבריטים השתמשו גם הם במספר כדי להשחיר את פני הציונים.
בעקבות ארועים אלה התארגנה ב – 13 באפריל פעולת תגמול פלסטינית.
70 רופאים ואחיות נרצחו בשיירה להר הצופים.
זהו הטבח הפלסטיני השני.
במהלך יוני חלה ההפוגה הראשונה (11.6 – 8.
7) ומספר קצינים מהש"י התפנו כדי לחקור את תופעת הפליטים הפלסטינים.
משה ששון כתב דו"ח בנושא "ההגירה הערבית" כפי שהוא הגדיר זאת.
בדו"ח נאמר שדיר יאסין היה גורם מזרז ומכריע במעשי ההגירה עד יוני 1948.

2.1.05 המצב בשטח וסיבות פוליטיות שונות הביאו להקדמת הישום של תוכנית ד'.
רוב המבצעים של אפריל 1948 היו למעשה תגובה ללחץ ולמצור, אבל הם השתלבו גם כישום התוכנית.
• המבצע במשמר העמק 4.4.-15.4 - שלב ראשון: קאוקג'י וצבא ההצלה ניסו לכבוש את הקיבוץ ללא הצלחה והבריטים וההגנה שלחו כוחות.
התזמון של קאוקג'י נבע כנראה מהחולשה הבריטית ומהבנה שלא יתקיפו אותו.
הוא כנראה שקל גם את הפלישה הערבית העתידית.
ההגנה הכריעה לבסוף את הקרב וגם שם גורשה האוכלוסיה.
• 18.
4-16 - כיבוש טבריה (עיר מעורבת) על ידי ההגנה.
הסיבה למבצע לפי ההגנה, היא היותה של טבריה ממוקמת על הכביש המחבר את הגליל העליון לשאר גושי ההתישבות.
טבריה מסמלת תקדים כיוון שהיא העיר הראשונה שנכבשה.
ביומנו של אחד הלוחמים מתוארת בריחת האליטה הערבית מהעיר ואחריה ימים של ביזה על ידי היהודים.
• הקרב על חיפה הערבית - החשוב ביותר במערכה כולה בין היהודים לערבים בא"י.
חיפה נפלה ב - 21-22 באפריל, והייתה לכך השפעה על כל הכפרים בגליל שבטחונם התערער.
נפילתה חשובה גם מבחינה מדינית כיוון שהבריטים נפגעו מבחינה פוליטית.
חיפה נתפסה כעיר חסות בריטית בגלל הנמל והבסיסים מסביב.
הערבים האשימו את הבריטים בנפילת חיפה, והבריטים שהיו חייבים להגיב, פעלו ביפו בהמשך.
הגנרל הבריטי פינה את כוחותיו לפני הקרב מאזור החוף שבין הישוב היהודי לישוב הערבי, והדבר שימש כיריית פתיחה לקרב.
מאותו רגע חטיבת כרמלי כבשה בתוך 24 שעות את כל אזור החוף סביב הנמל.
ב-22 באפריל בבוקר ברח כל מי שנותר מהמנהיגות הערבית בחיפה.
הנכבדים הערבים הגיעו לנציב הבריטי וביקשו להכניס תגבורת ערבית, אך הנציב סרב.
על כן הם ביקשו לאפשר להם לקבל תנאי כניעה שיוכתבו על ידי הבריטים ולא על ידי ההגנה.
הנציב אכן הציב להם תנאי כניעה, אך הערבים לא קיבלו אותם וביקשו לצאת מן העיר.
במהלך ה-22-23 באפריל, יחידות של ההגנה והאצ"ל נכנסו לשכונות ערביות "ושיכנעו" את מי שעדיין לא עזב לעשות זאת.
בחיפה נותרו רק אלפים מעטים של ערבים.
הנציב העריך שנהרגו בקרב 100-300 ערבים וכמה עשרות יהודים, וזה נחשב למספר נמוך יחסית ללוחמה בשטח בנוי.
• תגובת הבריטים התקבלה ביפו כשבוע מאוחר יותר.
ב-25-28 האצ"ל תקף את השכונה הצפונית של יפו, מנשיה, והבריטים שלחו אזהרה על ידי הפצצת עמדות של האצ"ל ממטוסים.
התערבות בוטה זו של הבריטים גרמה לאצ"ל להתפנות ממנשיה.
העיר כמעט והתרוקנה מתושביה הערבים עד ה-14.5. ולמחרת השתלטו עליה יהודים.
• במבצע יפתח נעשה שימוש נרחב בתעמולת לחש – לוחמה פסיכולוגית.
מפקדי הצבא שלחו יועצים לעינייני ערבים, יהודים עם חברים ערבים, שסיפרו על פעולה מתוכננת והמליצו לערבים לברוח.
במבצע יפתח התחולל קרב גדול על צפת.
• קרב גוש עציון - ב- 12.5.48 תקפו את גוש עציון יחידות מקומיות ויחידות של הלגיון.
הקרב מבטא את הנחישות של הנהגת הישוב לא לפנות ישובים.
ההגנה מחליטה לא לפנות את הגוש כיוון שהוא משמש גורם מסית מירושלים.
אפשר לראות בכיבוש הגוש אולי צעד ראשון בפלישה הערבית לא"י.
הליגיון השאיל לידי הבריטים כמה קבוצות שתפקידן היה לאבטח נקודות בריטיות בכבישים.
הליגיון לא תקף את הגוש בהוראה בריטית, אלא זו הייתה הוראה מקומית (למרות שזה מה שטענו היהודים).
התקיפה הייתה כיוון שהיהודים התגרו בליגיון.
ברור אבל שהליגיון היה מעוניין בחיסול הגוש כצעד ראשון לפינוי הכביש ולפלישה.
• באופן כללי הצד הפלסטיני היה מאוד חלש.
ההגנה הפנתה כוחות ממקום למקום ולערבים לא הייתה יכולת כזו.
מצד ההגנה חשוב להבין את שרשרת הניצחונות של אפריל-מאי.
הם עזרו להגנה להתגבש כצבא ונטעו ביטחון בלב הישוב.
מנהלת העם התכנסה ב-12.5 וב"ג הזמין את ישראל גלילי ואת יגאל ידין שיתדרכו על הפלישה הצפויה.
לטענתם הסיכויים לשרוד אותה עומדים על 50%.
בחלק השני של המלחמה ההגנה הצליחה לשמור על גבולות המדינה כפי שנקבעו בהחלטת האו"ם.
צבאות ערב היו מודעים להשמדה של הכוח הפלסטיני, ובזכות שורת הניצחונות הייתה הכרה מיידית במדינה יהודית כשזו הוכרזה.
הכרזת המדינה עצמה הייתה במידה מסויימת גם תוצר של הניצחונות.

תקופה שניה במלחמה

רוב התקופה היא של אי-לחימה המופרעת מידי פעם בהתנגשויות.

15.5 11.6 8.
7.
18.
7 15.10 6.
11 פלישה הפוגה I קרבות "עשרת הפוגה II מבצע יואב

  הכרעת המלחמה		      הימים"			       מבצע חירם


6.
11 22.12 7.
1 יולי 49 הפוגה III מבצע חורב דיונים וחתימה על

    הסכם שביתת הנשק


בפלישה נכנסו 4 צבאות לישראל.
בחלק האחרון של המלחמה מדובר כבר רק על צבא מצרים, כלומר מספר היריבים נגד ישראל הלך ופחת.
זה הסבר נוסף לנצחונה של ישראל.
צבא עבר הירדן, צבא סוריה, צבא מיצרים וצבא עיראק הם הצבאו שפלשו.
הצבא הירדני אינו תוקף, אולם התקיימה מלחמה כיוון שישראל תקפה את ירדן בשטחים שיועדו למדינה הערבית.
התנגשות נוספת התרחשה בירושלים שאמורה הייתה להיות בינלאומית.
בקונגרס הציוני ה-22 שהתכנס בדצמבר 1946 הכריז בן גוריון שהמלחמה העתידית האמיתית תהיה נגד מדינות ערב.
די ברור היה שעד סוף 1947 ההגנה לא מוכנה לפלישה, ובחודשים שעד מאי 1948 היא מספיקה להתכונן.
יחסי הכוחות ערב הפלישה – השאלה היא שוב באיזה אופן אומדים את כוחה של החברה.
בשאר הממדים (חוץ מכוח אדם) הייתה לצה"ל נחיתות מול הצד הערבי.
המצב השתנה לגמרי במהלך המלחמה.
גורם שאינו מופיע בהיסטוריה הישראלית הוא שב-24.5.48 החליטה מועצת הביטחון של האו"ם על אמברגו נשק למזה"ת.
6 חודשים לפני כן החליטה ארה"ב גם היא להטיל אמברגו על נשק.
שני אלה חרצו את גורלה של המלחמה.
אנגליה וצרפת היו הספקיות הבלעדיות של נשק למדינות ערב.
המדינה היהודית אירגנה את המלאי שלה עוד קודם ומרגע הפלישה לא התאפשר למדינות ערב לרכוש נשק ולא היה בידייהן כסף זמין או דרכים להעברת נשק ממדינות אחרות.
ישראל כן ידעה איך להעביר נשק מבלי שהאו"ם יגלה והספקית הראשית הייתה צ'כיה.
ככל שהתקדמה המלחמה כך לצד היהודי היה יותר נשק ולצד הערבי פחות.
מסוף קרבות עשרת הימים, פרש הליגיון הירדני לחלוטין מהמלחמה.
יחד עם זאת – כל צד חשב שהצד השני חזק יותר ממנו.
לגבי המחקר של הפלישה, אין מסמכים מקוריים של מדינות ערב ולכן קשה לדעת מה התרחש בצד הערבי מבחינה צבאית.
יודעים את זה דרך המסמכים הבריטים.
הצבאות שפלשו לא"י גדלו בהתמדה.
מחטיבה עיראקית אחת ל-3. בגיזרה היו 60 אלף חיילים ואילו בהגנה 30 אלף ב-9 חטיבות לוחמות, עד שנוספו עוד שלוש חטיבות להגנה.
ב-15 במאי היה בערך שיוויון בין הכוחות, אולם המאזן הזה הופר מאוחר יותר.
חצי מהכוחות של ההגנה גוייסו מראש ואליהם התווספו מגויסים נוספים מהישוב ומחו"ל (גח"ל).
אלפים בודדים הם ממח"ל – כאלה ששירתו בצבאות המערב במלה"ע II.
הישוב היה ב-15 במאי בנחיתות מבחינת נשק כבד, אבל הגיע עוד נשק לארץ בהמשך לעומת הצד הערבי שהושפע ישירות מהאמברגו.
מדוע מדינות ערב נכשלו במלחמה? העובדה הקריטית היא שהערבים הפסידו בחודש של הפלישה.
בני מוריס טוען שהיהודים היו הצד החלש מאז 1880, אולם בשדה הקרב הם היו הצד החזק מבחינת יעילות, התארגנות, גיוס ומשאבים.
בנושא תוכניות המלחמה – ההיסטוריוגרפיה הציונית טוענת שמטרות המלחמה הערביות היו להרחיב את מדינת ישראל ולהשמיד את הישוב.
כמו כן היו חשדות שהיה גם רצון לעשות טבח גדול נוסח השואה.
היום ישנם היסטוריונים שמציגים את התוכניות באופן שונה: ארבע מדינות פלשו, רק שלוש מתוכן תקפו בפועל, ירדן בעלת הצבא הגדול ביותר לא תקפה.
יש גם ויכוח לגבי המטרות וישנם היסטוריונים שטוענים שהמטרה לא הייתה השמדה כללית אלא מצומצמת יותר.
בספר של אבי שליין נטען שהייתה תוכנית ערבית לפלישה שהתגבשה בועדה הצבאית של הליגה הערבית בראשות צפות.
צפות ידע שהפלסטינים לא יצליחו לנצח לבדם את ישראל ולכן תוכננה הפלישה.
אבל מדינות ערב אינן ששות להכנס למלחמה.
מצרים גם מודיעה שהיא אינה מוכנה עדיין, אולם במחצית השניה של אפריל התקיימו פגישות רבות בין הרמטכ"לים וראשי המדינות שגיבשו דעה שיש להכנס למלחמה במאי.
הראשון שנאות לכך הוא עבדאללה מלך ירדן והאחרונים היו המצרים.
הסיבה העיקרית כנראה לפלישה (למרות התנגדותם של קצינים בכירים) היא שיש פחד מצד המנהיגים שהעם ילחץ אותם.
המנהיגים מבינים שכבר אין להם לאן לסגת לאחר שהבטיחו במשך זמן רב שיעמדו לצד הפלסטינים וימנעו את הקמת המדינה היהודית.
סיבה חשובה נוספת היא שבפועל הירדנים משתלטים לבסוף על הגדה ועל השטחים שיועדו למדינה הפלסטינית.
עבדאללה החליט לנגוס בארץ ישראל וזו הופכת להיות המדיניות שלו.
הוא היה זקוק לתמיכה בריטית (שיסכימו לפלישה ירדנית) ולהסכמה כלשהי מהיהודים (של אי-לחימה).
באוגוסט 1946 שליח של הסוכנות היהודית נפגש עם עבדאללה ומסכם עקרונות על חלוקה בין היהודים לירדנים של א"י.
כאשר האו"ם התקרב להחלטת החלוקה, נסעה גולדה מאיר, מהמחלקה המדינית של הסוכנות, לפגוש את עבדאללה ב-17 בנובמבר, ומסכמת איתו על תוכנית חלוקה לפיה ישתלט הצבא הירדני על הגדה המערבית ולצידה תקום מדינה יהודית.
מאותה פגישה והלאה התערערה ההסכמה.
לאור השלב הראשון במלחמה, תוכנית האו"ם והלחץ מצד מדינות ערב, לא יכל עבדאללה לקשור את שמו בקנוניה עם היהודים.
ב-10 במאי התקיימה פגישה נוספת בין גולדה ועבדאללה והוא אמר לה שלא יוכל לעמוד בהתחייבות כי כעת הוא חלק מתוכניתן של מדינות ערב.
יחד עם זאת הוא קבע לדבר איתה לאחר המלחמה, כאילו ברור לו שתקום מדינה יהודית.
בפלישה עצמה עבדאללה לא תקף את המדינה היהודית והמלחמה הקשה נסבה לבסוף רק על מה שלא סוכם – ירושלים.
מאוקטובר 1947 הנציגים הבריטים בירדן שולחים מברקים ללונדון ומבקשים רשות לתת לעבדאללה להשתלט על שטחי הגדה.
עד פברואר הבריטים תוהים מה לעשות, ומה שמדאיג אותם הוא שהמדינות הערביות האחרות ששונאות את עבדאללה יכעסו על ההשתלטות.
בסוף ינואר 1948 הגיעה ללונדון משלחת ירדנית ודנה בבקשת הירדנים.
הירדנים הודיעו שזו כוונתם ושאין להם רצון להתנגש עם היהודים.
הבריטים הסכימו בשתיקה על התוכנית, ומספר ימים לפני הפלישה הודיע עבדאללה למנהיגי ערב שהוא אינו מתכוון לפעול לפי תוכנית הפלישה אלא רק לפלוש לגדה המערבית.
המדינות מבינות שירדן לא תתקוף את היהודים.
מצרים לא הייתה מעוניינת שעבדאללה ישתלט על הגדה ולכן בתכנית בפועל הם שלחו כוחות גם לחברון ובית לחם.
הסורים פלשו באזור צמח והתכוננו לכבוש שטח ממדינת ישראל המיועדת.
הם פלשו באיחור של יום (16 למאי) בגלל השינוי בתוכנית וכיוון שהלבנונים לא השתתפו בסוף במלחמה.
הצבא העיראקי קשור יותר לגוש ההאשמי (ירדן) והוא היה חייב לעבור בשטחה של ירדן.
מה שקרה בפועל הוא שהצבא העיראקי תיפקד כסמן ימני של הצבא הירדני.
בסופו של דבר העיראקים פולשים לאזור צפון הגדה (ג'נין) לבקשת הירדנים.
הצבאות הערבים שפלשו לישראל היו באופן כללי חסרי ניסיון קרבי, כמעט ולא לחמו ולא הכירו את השטח.
מצד שני היהודים הכירו את השטח.
לערבים היה יתרון בנשק כבד ובהפתעה מסויימת כיוון שלא היה ידוע בדיוק מהיכן יפלשו ולאיזה מטרות יכוונו.

חזית המרכז

המעניין במלחמה בין ישראל לירדן הוא שהירדנים לא תקפו את מדינת ישראל ובכל זאת היו בין השתיים קרבות אדירים.
הקרב על ירושלים מסביר את כל מה שקורה בין ירדן לישראל במלחמה.
ב – 18 במאי התפרס הצבא הירדני בשער הגיא ובלטרון, אבל לא נכנס לירושלים כדי לא להכעיס את העולם וכיוון שהשטח מוגדר כבינלאומי.
ב- 19 במאי נשלחו חיילים לירושלים בגלל מבצע ההגנה קלשון שאחת ממטרותיו הייתה השתלטות על העיר העתיקה.
ערביי ירושלים ביקשו מעמאן להציל אותם מהשתלטות.
יומיים קודם לכן ב – 17 למאי השתכנע עבדאללה שאין לו ברירה אלא להצטרף למדינות ערב, אחרת ירדן תואשם שהפקירה את ירושלים.
בנוסף לכך מפקד הצבא גלב הבין שאין מנוס מלהשתלט על העיר, כיוון שאם היהודים יכבשו אותה, הם יוכלו לכתר את הליגיון הירדני ולנתק אותו מירדן.
לעבדאללה היו כאמור מספר פיתויים רציונאליים וריגשיים, ובנוסף אביו קבור בירושלים, והוא החליט לשלוח לגלב מברקים שיכבוש את העיר.
ב – 29 לחודש הליגיון כובש את הרובע היהודי.
יש מיתוס שהליגיון ניסה לכבוש את ירושלים המערבית ושהיהודים הדפו אותו, אבל למעשה הוא רק ניסה לפרוץ את הדרך ולהשתלט על העיר העתיקה.
גלב מבין שעליו לשלוט בלטרון ובכניסה לעיר.
הוא ידע שהוא צריך למנוע מהיהודים מעבר בכביש, והיהודים גם הבינו זאת.
כל צד התקשה להבין את הכוונות האסטרטגיות של הצד השני ועל רקע זה התפתחו קרבות לטרון.
קרבות לטרון – 25.5 הקרב הגדול הפך למיתוס והשתרבב לסיפורים ממניעים פוליטים.
ב"ג כפה את הקרב על ההגנה, למרות שהיא לא הייתה מוכנה.
נהרגו 74 חיילים אולם המספרים שהופצו היו מוגזמים.
כמו כן נטען שבקרב נהרגו מאות עולים שרק ירדו מהספינה.
המספר הסופי הוא 15 עולים חדשים הרוגים.
הליגיון הירדני כמובן ניצח.
30.
5-31 - קרב שני בלילה.
40 יהודים הרוגים.
סה"כ בקרבות לטרון נהרגו 150 יהודים.
המעבר לירושלים גרם לירדנים לבקש מהעיראקים לתפוס את צפון הגדה ולעזוב את אזור עמק הירדן.
תפקידם של העיראקים היה הגנתי בלבד והם לא ניסו לפלוש לשטח ישראל.
הקרב הידוע של העיראקים – קרב ג'נין בימים הראשונים של חודש יוני.
היהודים התגברו על בעיית לטרון באמצעות המעקף של דרך בורמה.
בסוף הקרבות במרכז שני הצדדים היו מרוצים.


4.1.05

החזית הצפונית והדרומית

התכנית המצרית למלחמה: הצבא המיצרי שינה את תוכניותיו משתי סיבות: הוא היה אמור להתקדם דרך כביש החוף אחרי שחצה את רפיח לכיוון תל אביב.
היסטוריונים טוענים שהצבא המיצרי לא תכנן לאתגר את צה"ל, להגיע לת"א ולנצח.
העובדה היא שהצבא המיצרי גמר את מסעו צפונה בקצה הגבול של החלק הדרומי שיועד למדינה הפלסטינית (ק"מ צפונה מאשדוד).
המסע העיקרי לכיוון החוף היה אל עבר אשדוד ולא ת"א.
זה לא אומר שהצבא המיצרי ראה בגבולות החלוקה משהו קדוש.
יתכן שהם עצרו באשדוד כיוון שהכוח נתקל בקשיים או שקיבלו הנחיות אחרות.
היו גם זרועות מצריות שאכן חצו את הגבול גם לשטחים שיועדו למדינה היהודית.
המצרים, לאור העובדה שהירדנים הודיעו שהם לא תוקפים את ישראל, החליטו להתחרות עם עבדאללה על הקטע הפלסטיני ועל כן הצבא המיצרי שלח זרוע משנית מרפיח דרך ב"ש לחברון.
הסבר אחר: הגדודים שנשלחו לצד המזרחי הורכבו מאנשים שרצו חלק עצמאי במלחמה ולכן אולי הם נסעו על דעת עצמם לשם ונלחמו על החלק שניתן ליהודים.
הצבא המיצרי הגיע לאל עריש ומשם החל את דרכו בערך שבוע וחצי לפני הפלישה בתחילת מאי.
יש תאור של קצין עיברי על דרך ההתנהלות המיצרית בפלישה.
לדבריו התחמושת אזלה והיתה לא איכותית, הכלים נתקעו והצבא המיצרי חצה את הגבול עם ששת אלפים חיילים שהורחבו לשלוש חטיבות = 14 אלף חיילים.
הדבר הראשון שעשו המיצרים עם חציית הגבול היה תקיפת קיבוץ נירים שהווה לדעתם איום על ציר ההתקדמות המצרי.
כ-45 איש הגנו על הקיבוץ מפני 500 חיילים והמיצרים נחלו בהתקפה כישלון.
7 הרוגים יהודים ו-7 פצועים.
ב-19.
5 לאחר שהצפינו המיצרים, הם הגיעו לפאתי הרצועה וניסו לכבוש את יד מרדכי במשך 4 ימים.
גם שם הם נכשלו ומשם המשיכו צפונה והפסיקו את ההתקדמות ב-29.
5-28.
למה הם עצרו? אולי כי הם קיבלו רגליים קרות מההתנגדות היחודית של צה"ל.
אולי מפני שהם תיכננו לעצור באשדוד גם ככה, ואולי בגלל ההתקפה הגדולה של מטוסי הקרב הישראלים ב – 29.
5. יתכן גם שזו הייתה עצירה זמנית עקב התקפות הנגד של צה"ל ב-3.6-2. אחת הטענות הייתה שהימצאותו של הצבא הבריטי באזור התעלה מנע מהמצרים לפעול ולפלוש, ואולי זו הסיבה להעצרותם באשדוד.
מיוני עד אוקטובר 1948, הלחימה בין ישראל למיצרים הייתה על ציר אשדוד אשקלון.
בסוף מאי, באמצע הפלישה הערבית למדינה, החליטה מועצת הביטחון על הפסקת אש.
היא מינתה ב-28.
5 מתווך מטעם האו"ם לבעיית פלסטין בשם רוזן ברנדוט, על מנת שישרטט פתרון לבעיית א"י ,, הערבים החליטו שיש להמשיך עם הפסקת האש בתום 28 ימים אולם המיצרים החליטו להפר אותה יום לפני סיומה, על מנת להשיג יתרון בשדה הקרב.
צה"ל שהתכונן להלחם ב-9.
7 נכשל בהגנה מפני המתקפה המיצרית.
במבצע יואב הצליח צה"ל לפרוץ את המערך המיצרי והגיע לב"ש ב-21 לאוקטובר.
בכך נותקו שתי הזרועות המיצריות (5.10-3.11) הזרוע המשנית נסוגה בחזרה לשטח מצרים.
עבדאללה מיד השתלט על חברון ועל דרום הגדה המערבית.
הצבא המיצרי נשבר ונשאר לאורך קו החוף בלבד באזור הרצועה, לאחר שנסוג מאשדוד.
ב-5.11 האו"ם הצליח שוב להשליט סדר באזור ומרגע זה ממשלת ישראל ביקשה שהערבים יסוגו משטחה.
המיצרים לא נענו לבקשה וב-19.
12 החליטה הממשלה לצאת למבצע נוסף לגירוש המיצרים.
במבצע חורב ב-22.12 פלשה ישראל לראשונה לסיני.
בריטניה חששה שצה"ל מתכוון להגיע עד לתעלת סואץ ולכן לחצה על ישראל לסגת משטח מיצרים.
כמו כן גם ארה"ב הפעילה לחצים.
ישראל הודיעה שהיא נסוגה אבל בדרכה צפונה כיתרה את הצבא המיצרי בתוך רצועת עזה.
הדבר הביא למפלת הצבא המיצרי ולהסכמה לחתום על הסכם אי-לוחמה.
ב-24.2 יצאו הישראלים מפתחת רפיח ובין ישראל למצרים נחתם הסכם שביתת נשק הראשון מסוגו.

בצפון: הצבא הלבנוני החליט שלא לפלוש והירדנים גם לא התכוונו להפגש עם הסורים בצפון.
הדבר גרם לכך שהסורים שינו את הערכותם.
הם ירדו מדרום לבנון דרך קונטרה והגיעו לרמה ב-16.
5 ותקפו את תל קציר, עין גב, מסדה וקיבוצים נוספים.
משם הם המשיכו לכנרת וכבשו את צמח עד לשערי דגניה.
הקרב בדגניה היה מכריע.
מפקד הקרב מההגנה היה משה דיין, שגם היה הבן הראשון שנולד בקיבוץ דגניה, שהיה הקיבוץ הראשון בישראל.
הסורים הובסו בדגניה א' וגם ב' ב-20.
5. הם נסוגו שוב לצמח ובכך הסתיימה המערכה הסורית העיקרית במלחמה.
הסורים נהדפו שוב ושוב אך לא ויתרו.
הם ריכזו כוח בגשר בנות יעקב והשתלטו על אזור משמר הירדן.
צה"ל לא הצליח לגרשם ובסוף המלחמה נשארה המובלעת הזו בידם יחד עם האזור שמצפון לבניאס וקצת דרומית אליו.
אזורים אלו היו אמורים להיות בשליטה ישראלית אבל בהמשך הפכו למפורזים.
קרבות עשרת הימים 18.
7-8 - חזית המרכז: צה"ל תכנן לתקוף את המיצרים בתחילת 10 הימים אולם המיצרים הקדימו.
2 מתקפות התנהלו בזמן זה בחזית המרכז והצפון.
במרכז נערך מבצע דני בו 4 חטיבות צה"ל כבשו את לוד, רמלה ושדה התעופה.
אמורים היו להיות שני שלבים למבצע: כיבוש לוד ורמלה, התקדמות מזרחה וכיבוש רמאללה ולטרון.
החלק השני לא הצליח.
לוד ורמלה נכבשו ב-12.7-11 לאחר טבח של צה"ל בערבים.
זהו גם הגירוש הגדול ביותר במלחמה.
צה"ל נכנס ללוד ב – 11.7 ושם חתם עם קבוצת נציגי העיר על הסכם כניעה של העיר.
ב-12.7 בבוקר הוא נכנס לרמלה ללא קרב והשתלט על העיר וגרש את התושבים.
למה גורשו התושבים? בגלל אי הבנה בין חיילי צה"ל לחיילים ירדנים שנכנסו לעיר.
נגרמה מהומה, קטל ומנוסה.
מפקדת מבצע דני ישבה באזור ושמעה שיש מרד בלוד, ועל כן ציוו לגרש את המקומיים.
קרב זה ערער את הממלכה הירדנית והיא הואשמה בשת"פ עם היהודים.
החשוב הוא ששדה התעופה הבינלאומי נכבש וכך גם לוד ורמלה שהיו שייכות לערבים על פי החלטת האו"ם.
המבצע בצפון 16.
7-12 – מבצע דקל בו צה"ל השתלט על רצועת החוף, נצרת וכפרים נוספים.
במבצע היה צו לבצע גרוש בנצרת שבסוף לא בוצע.
פקודת הגרוש כמו במבצע דני התווספה רק במהלך המבצע.
כנראה בגלל חשיבות העיר לנוצרים ביטל אותה ב"ג.
בתקופת הפלישה, אמצע מאי עד אמצע יוני, החיילות האוויריים של צבאות ערב היו טובים יותר.
אולם בקרבות 10 הימים, כשהיהודים יכלו, הם הפציצו בדמשק ובמצרים ערים ערביות.
במסגרת ניסיונה של בריטניה למנוע את המשך כניסת ישראל למצרים בסוף 1948 ותחילת ינואר, הם שלחו מספר מטוסי סיור לבדוק היכן הישראלים נמצאים, וישראל הפילה את כל חמשת המטוסים בטענה שחצו את קו הגבול הבינלאומי למרות שלא היו חמושים.
קרבות 10 הימים ומבצע דני היוו למעשה את נקודת הסיום במאבק בין ישראל וירדן ב- 18.
7.
1948.
המלחמה נגד הירדנים במבצע יואב הייתה ניסיון להגיע לחברון באוקטובר, אך המאבק נגדם הסתיים וישראל המשיכה להלחם נגד סוריה ומצרים, ומיד אחר כך רק עם מצרים.
לירדנים נגמרה התחמושת והם גם נכנסו עם אינטרס ספציפי שהושג ולכן הם פרשו מהמלחמה.
גם הסורים לא נלחמו אחרי קרבות 10 הימים, כך שהמיצרים נותרו לבדם.
באוקטובר 1948, כמה ימים אחרי שהתחיל מבצע יואב, כבש צה"ל את הגליל הצפוני עד גבול לבנון.
במבצע חירם הוא הביס את צבא ההצלה והניס אותו.
צה"ל גם חצה את הגבול במכוון וכבש 16 כפרים לבנונים לאורך אצבע הגליל.
ב-31.10 נכבשו הכפרים בפלישה ראשונה ללבנון.
ישראל פינתה מאוחר יותר את השטח בתמורה לחתימה לבנונית על הסכם שביתת נשק בסוף מרץ 1949.

הפוליטיקה של המלחמה

בחודשים פברואר – מרץ 1948, במהלך מלחמת האזרחים, התייאשו האמריקאים מתוכנית החלוקה והמליצו על המשך שלטון בינ"ל במקום שתי מדינות.
האמריקאים שוכנעו על ידי הנצחונות של היהודים באפריל-מאי, שניתן לקיים בארץ מדינה יהודית ועל כן תמכו בהקמתה.
מדינות העולם והאמריקאים במיוחד הבינו לאור הפלישה הערבית וחוסר היכולת היהודית להכיל את ריבונותם על השטח שניתן להם (הנגב), ששירטוט הגבולות ותכנית החלוקה אינם פרקטים.
כלומר, בפועל קמה מדינה יהודית אבל לא בתוואי שהאו"ם שירטט.
בנוסף לכך, הבריטים כל הזמן רצו בקשר יבשתי בין הבסיסים שלהם במצרים ובירדן.
הם לחצו על ברנדוט להביא להפסקת אש ודרשו ממנו שהנגב יעבור לשליטה ערבית כדי ליצור רצף טריטוריאלי.
ביוני, כאשר ההפוגה נכנסה לתוקף, ניסה ברנדוט לשכנע את הצדדים לקבל חלופה לתוכנית החלוקה והציע שישראל תוותר על הנגב לטובת הערבים, בתמורה לשטח שהיהודים תפסו צפונית לבן עמי שהיה מיועד לערבים.
בנוסף הוא הציע שירושלים תעבור להיות תחת ריבונות ירדנית.
גם הערבים וגם היהודים סרבו להצעה, וב-8.
7 התחדשו הקרבות.
במהלך ההפוגה בספטמבר 1948 החל ברנדוט לנסח תוכנית נוספת וב-16.
9 העביר אותה לאו"ם.
עיקרי התוכנית שהנגב יועבר לשליטה ירדנית וכך גם לוד ורמלה, ובתמורה תקבל ישראל את כל הגליל.
ירושלים תשאר בשלטון בינ"ל והפליטים יוכלו לשוב לשטח המדינה היהודית.
יום לאחר הגשת הדו"ח נרצח ברנדוט על ידי הלח"י והתוכנית נדחתה.

היווצרות בעיית הפליטים

למלחמת העצמאות היו שתי תוצאות מרכזיות: 1. ניצחון והקמת מדינת ישראל.
2. היווצרות בעיית הפליטים – השבר הגדול בקרב הפלסיטנים.
קיימת בעיה עם המילה פליט, כיוון שבהגדרה זהו אדם הגולה ממקום מושבו בניגוד לרצונו עקב לחץ.
מרבית הפליטים לא גלו מארצם אלא עברו ממקום אחד למשנהו בתוך א"י, לעזה, לגדה המערבית וכו'.
בסך הכל נעקרו 726 אלף איש מבתיהם ומאדמותיהם, אולם קיים ויכוח לגבי האומדן הזה.
למדינות ערב היה אינטרס להציג מספר גבוה יותר של 900 אלף איש, על מנת ליצור לישראל תדמית שלילית.
בנוסף היה אינטרס להחזיר כמה שיותר פליטים לא"י.
ישראל לעומת זאת הקטינה באופן תדיר את המספרים ועל פיה היו בסך הכל 500 אלף פליטים.
בני מוריס טוען שהיו 700 אלף על פי מפקדים שערך האו"ם.
במהלך ובעקבות 1948 נוצרו שני הסברים עיקריים להתהוות בעיית הפליטים: 1. ההסבר הערבי הרישמי – טוען שהיהודים הגיעו לא"י מראש על מנת לנכס אותה לעצמם, ועל כן תיכננו לגרש את תושבי הארץ הערבים.
ב – 1948 נקרתה ההזדמנות והיהודים גירשו את הערבים על פי תוכניות מוכנות מראש.
2. ההסבר היהודי הרישמי – טוען שהערבים ומנהיגי מדינות ערב הם אלו שציוו ויעצו לערבי א"י לנטוש את בתיהם, מתוך שאיפה שנשים, ילדים וזקנים לא יפגעו במלחמה, וכדי להשחיר את תדמיתה של ישראל.
בנוסף, צבאות ערב לא רצו להתקל באוכלוסיה מקומית בזמן כניסתם לארץ על מנת שלא יצטרכו לדאוג לה ושלא יפריעו למדינות בכיבוש הארץ.
קיימות עדויות לשידורי רדיו ערביים המצווים על הערבים לעזוב את א"י, אולם לא קיימים מסמכים רישמיים בנושא.
האמת לגבי שאלת היווצרותה של בעיית הפליטים נמצאת בשילוב של שני ההסברים הרישמיים.
היציאה הערבית מתועדת היטב במסמכים יהודיים צבאיים.
מסמכים אלה מלמדים על תאריכי הנטישה וכיווני הבריחה.
רוב תושבי בית שאן למשל, עזבו ביומיים הראשונים של הכיבוש היהודי.
כך היה גם בצפת, שם עזבו כבר ביום הראשון.
מרבית היציאה הערבית מקבילה כמעט אחד לאחד לתאריכי הכיבוש היהודי.
באופן כללי ניתן להסיק שהגורם העיקרי לצאת הערבים אכן היה הכיבוש היהודי.
רוב הערבים עזבו את בתיהם ורכושם ונעו כמה ק"מ צפונית לאזור מגוריהם, שם הם המתינו כמה ימים והשקיפו על המתרחש.
רק כאשר נואשו סופית מהסיכוי שההשתלטות היהודית הינה זמנית, הם המשיכו לנוע לעבר מה שמכונה היום "מחנות הפליטים", אשר מוקמו ברובם ליד הערים הגדולות והתבססו על מחנות בריטים.
תנאים מוקדמים להיווצרות בעיית הפליטים: ערבוב האוכלוסיה היהודית והערבית זו בזו, הייתה תנאי מוקדם להיווצרותה של בעיית הפליטים.
מה גם שחולשות הישוב הערבי בארץ הביאו אף הם לעקירתם של התושבים הערבים שחוסנם הלאומי לא היה חזק דיו.
התמיכה בטרנספר שהלכה והתבססה בקרב מנהיגי הישוב בשנות ה-30 וה-40, היוותה אף היא תנאי מוקדם להיווצרות הבעיה.

ציר המלחמה (למעלה) וציר גירוש הפליטים (למטה):

29.
11.48 15.5 11.6 8.
7 18.
7 15.10 6.
1.49





לאחר המלחמה נותרו בתחום מדינת ישראל כ-150 אלף ערבים שלימים יגדלו למימדים גדולים.
הישארותם של הערבים הללו היא עובדה המוכיחה שלא הייתה קיימת מדיניות על של גירוש מצד היהודים.

לפי התיעוד

מדיניות בצד הישראלי:

בתקופת הפליטים הראשונה: המדיניות הייתה שמדינת ישראל קיבלה את החלוקה ותוקם עם רוב ערבי.
בתקופה זו גלילי הוציא פקודה שיש להשאיר את התושבים הערבים במקומם (תעודה רישמית).
בתקופת הפליטים השניה: המדיניות השתנתה.
אומנם לא היה אימוץ של מדיניות גירוש כללי, אך בכל זאת היה שינוי שאין לו תיעוד מוכח.
לא קיימת שרשרת מאורגנת שמעידה על פעילות עיקבית.
גולני וגבעתי התנהגו בצורות שונות.
בתקופת הפליטים הרביעית: מימדי הגירוש גדלים והתרחשו גם כמה פעולות טבח ללא גירוש וטבח עם גירוש.
משה כרמל נזהר מלהוציא פקודת גירוש.
בדרום אלון גירש את כולם.

לא הייתה מדיניות על של גירוש, אך מתחילת המעבר למתקפה של ההגנה הייתה קיימת אוירה של גירוש, ולא כל הכוחות הישראלים פעלו בצורה אחידה לפיה.

מדיניות בצד הערבי:

הועד הערבי העליון והוועדים המקומיים היו נגד בריחה ערבית וכל העת הוציאו צווים בנושא, אך אלה לא נשאו פרי.
לצד זה היה עידוד של יציאת נשים, ילדים וזקנים על ידי הועדים השונים על מנת שלא יפגעו.
בריחתם של אלו החלה עוד ב-1947 והליגה הערבית החליטה שמדינות ערב תפתחנה את שעריהן עבורם.
מתחילת מאי קיימות הוראות ברורות ברדיו של קאוקג'י שלא לנטוש בתים ולא לברוח, ושאם כן תהיה בריחה הבתים יוחרמו על ידי צבא ההצלה.
על כן מדינות ערב אף קוראות לפליטים לחזור ומבקשות מישראל לפתוח את שעריה על מנת שיוכלו לחזור.
ישראל מצידה הוציאה החלטה רישמית שלא לאפשר להם לחזור בכל מחיר.
מדיניות ישראלית זו הפכה רישמית בקיץ 1948 וכך נתפסה הבריחה כגירוש, הן על ידי הבורחים והן על ידי העולם.
אי מתן אפשרות לפליטים לחזור גררה פעילות מצד היהודים שתמנע חזרה כזו גם בעתיד.
הפעילות כללה הרס כפרים ושדות, והשתלטות על בתי מגורים.
היו אלו פעולות עיקביות מצד היהודים.
ההיטוריוגרפיה הציונית נטתה להעלים את מעשי הטבח והגירוש: דיר יאסין, מקרי טבח במהלך מבצע חירם בצפון.
קיימת סיבה טובה לחשוב שהקצונה המבצעת את מעשי הטבח הבינה שזהו רצונו של הפיקוד הבכיר, כיוון שרק כך הם הביאו לבריחה.
בדיעבד ב"ג דאג שאף אחד לא יעמוד לדין על ביצוע טבח.

סיכום

הערבים לא הצליחו במטרתם למגר את היהודים ולהציל את הפלסטינים.
היהודים לעומתם כן הצליחו והקימו מדינה תוך שמירת רוב השטחים שיועדו להם ואף תפסו שטחים נוספים.
ירדן אף היא הצליחה במטרותיה בכך שנוספו לה שטחים אך נכשלה בכינון שליטה יציבה בשטח הזה.
הסורים הצליחו לתפוס שטח קטן במערב הירדן אך הפסידו אותו בהסכמי שביתת הנשק.
כך שבעצם הם לא תרמו להקמת מדינה פלסטינית.
מבחינה כלכלית הישוב ניזוק במלחמה עקב איבוד תוצרת חקלאית ואבדות בנפש, אך יצא מחוזק בשטח ובאוכלוסית העולים.
עד שנת 1951 מספר האוכלוסיה הוכפל.
למדינות הערביות גם היו הפסדים כלכליים ובעיקר נפגעו יציבותם של המשטרים.
הנשיא המיצרי נרצח.
בסוריה המשטר נפל והרמטכ"ל תפס את השלטון והחזיק בו עד שנרצח, ומאז התחלפו המשטרים עוד כמה פעמים עד 1970 בגלל רציחות.

הסכמי שביתת הנשק

מצרים:

המיצרים דרשו לחתום עקב מפלתם בינואר 1949 ברפיח.
הדיונים התנהלו ברודוס בחסות האו"ם וההסכם הראשון שנחתם ב-24.2.49.
בדיונים עלה נושא הגבול והדרישה הישראלית לגבול בינ"ל.
מיצרים טענה שהחלטת האו"ם העניקה את אותו השטח למדינה הפלסטינית לכשתקום.
במלחמה המיצרים איבדו את השטח לטובת ישראל וטענו שלא יתכן שהוא ישאר בידי ישראל.
ראלף בנץ הציע שהשטח יהפוך לאזור מפורז ללא שלטון של אף צד, אולם בפועל הוא נשלט בידי ישראל שהכניסה לתוכו חיילים במסווה של שוטרים.
להסכם הראשון סופח מכתב ישראלי שבו הבטיחה לדאוג לשלומם של הכפרים הערבים בכיס פלוג'ה.
גורל תושבי פלוג'ה נידון אף הוא בשיחות לפני ההסכם הראשון.

לבנון:

ההסכם השני נחתם ב-23.3.49 בין ישראל ולבנון.
התביעה הלבנונית העיקרית הייתה שעל ישראל לסגת מהשטח שנמצא מערבית לאצבע הגליל וכיוון לבנון.
היא למעשה דרשה לחזור לגבול הבינ"ל.
ישראל ביקשה שבתמורה לנסיגה הסורים יסוגו מהשטחים הישראלים שנכבשו ממנה.
לבנון בתגובה טענה שאין זה מעיניינה מה שקורה עם סוריה ולכן ישראל הציבה תנאי אחר ודרשה להוציא יחידות סוריות מגבול ישראל – לבנון.
לתנאי זה לבנון נענתה וישראל חזרה לקו הגבול הבינ"ל.

ירדן:

לשטח שכבשה ירדן לא היה שום תיעוד בהחלטות אלו ואחרות ולכן גבול זה גרם לבעיות קשות והיה קושי להגיע להסכם.
ישראל דרשה שלפחות הצבא העיראקי יצא מהגדה.
בנוסף דרשה ישראל נסיגה קטנה של הצבא הירדני על מנת שתוכל לשלוט על רכס ההרים שיבטיח לה מעבר צפונה קל יחסית.
ההסכם נחתם ב-3.4.49 כיוון שירדן הבינה שאם ישראל תפרוץ את קו החזית, היא תוכל לכבוש את כל הגדה.
כך הצטייר האיום של ישראל בעיניי הירדנים.
ירדן ויתרה על השטח של וואדי ערה, כפר קאסם – המשולש.
בריטניה וארה"ב סירבו להתערב לטובת ירדן בקשר לתחושת האיום שחשה מצד ישראל.
בהסכם נקבע שישראל לא רשאית לפגוע בתושבי המשולש, הבטחה שניתנה עקב הניסיון המר של כיס פלוג'ה באיזור המפורז שנקבע בהסכם עם מצרים.

סוריה:

קו בינ"ל בין ישראל לסוריה נקבע עוד בין הצרפתים לבריטים בשנות ה-20.
בהסכם זה נלקח דגם בנץ מאזור הפירוז המיצרי וייושם גם שם.
ישראל התחייבה לפירוז השטח שהסורים כבשו – אזור אל חאמה, עין גב, בניאס.
היא גם התחייבה להעביר את כוחותיה ממערב לירדן.
הייתה באזור משטרה יהודית ששמרה על הישובים היהודים ובשנים 1949-1956 נוצרו מתחים רבים והתנקשויות בשני הצדדים.