מלכים א' - פרק י"ז

• מבוסס על סיכומים של אסנת ארליכמן, מורה לתנ"ך בתיכון עירוני ד' בת"א.

בפרק ט"ז פסוקים 33-29 מסופר על אחאב מלך ישראל אשר עשה הרע בעיני אדוני, חטאים חמורים מאלה של ירובעם בן נבט. הדגש בפרק הוא עבודה לבעל, הבעל היה אל שנחשב לאל הפיריון, משיב הרוח ומוריד הגשם. אליהו מופיע משום מקום ובלי שושלת יחוס. הוא מדגיש שה' הוא אלוהי ישראל, הוא שליחם ובשם ה' הוא מטיל בצורת. את הבצורת מטיל אליהו כעונש לבני ישראל שמאמינים בבעל בראשות מלכם אחאב, הוא פותח בעימות בו הוא רוצה להוכיח לעם שבידי ה' הכוח להוריד גשם. הקונפליקט הוא בין עבודת הבעל לעבודת האלוהים באותה תקופה.

בפסוק 1 נוצר קושי בדברי אליהו "כי אם לפי דברי", מן הדברים אפשר להבין שהוא זה שמטיל בצורת על העם. קושי זה נפתר על ידי רד"ק בפירושו לפסוק שמצמיד את הפסוק לפרק י"ח פסוק 1 בו מורה ה' לתת גשם כלומר גם בצורת באה מידי ה' על ידי אליהו. אברבנל מפרש שהטלת הבצורת לא באה מאת ה' אלא מפי אליהו שכזר כזרה שהאל נאלץ לקיימה ובכך יש ביטוי לתפישתו הקנאית קיצונית של אליהו, אברבנל אף מוסיף ואומר שבגלל שאליהו עשה זאת בלי ציווי אלוהי ובלי רשות כי אם מרצונו ובחירתו לקנא את קנאת ה' ולכן בא הדיבור בפסוק 3 "לך מזה ופנית".

ה' מצווה על אליהו ללכת מזרחה ולהסתתר בנחל כרית. לפי דעת הפרשנים הגורסים שנבואת אליהו באה מיוזמתו, גירש אותו ה' כעונש על נבואתו. הפרשנים האחרים גורסים כי לשליחתו את אליהו להסתתר בנחל כרית היו כמה סיבות:

1. אחאב ואיזבל רצו להתנכל לאליהו בשל הבצורת שהביא על הארץ.
2. העלמותו של אליהו נועדה להמחיש לאחאב ולכל ישראל שבידי אליהו בשם ה' הכוח להביא בצורת והכוח להפסיקה. כל עוד אליהו אינו בנמצא, תמישך הבצורת, עובדה זו תשכנע את אחאב והעם שהכח להורדת גשמים או להפסיקם הוא בידי ה' ולא בידי הבעל.

בפסוק 4 מתרחש נס. העורבים המזוהם כעופות טמאים, רשעים שאפילו אינם מביאים אוכל לגוזליהם, מכלכלים את אליהו מידי יום. פסוק 8 הפותח את היחידה השניה בפרק מתחיל כמו היחדיה הראשונה (פסוקים 2 - 7) במילים "ויהי דבר ה' אליו לאמור". כעבור שנה הנחל מתייבש וה' מצווה על אליהו ללכת לצרפת שבצידון ושם תכלכל אותו אלמנה. אליהו מאמץ את לשון ה' ומצווה על האלמנה ללתת לו מים ואוכל. אליהו מעמיד את האלמנה בשני ניסיונות:

1. הוא מצווה עליה לתת לו מים בתנאי בצורת קשה.
2. הוא מצווה עליה לתת לו מפת לחמה האחרונה ומקשה עליה באומרו שעליה לתת מן הלחם תחילה לו אחר כך לעצמה ורק בסוף לבנה. סדר הנתינה מנוגד לסדר הטבעי לפיו האם מעוניינת לתת תחילה לבנה אחר כך לעצמה ורק בסוף לאדם זר. במהלך הניסיון מציג עצמו אליהו כשליחו של ה' אלוהי ישראל ומבטיח לה בתמורה שה' ידאג שהמזון לא יגמר לה עד סיום הבצורת. האלמנה מסכימה ואליהו נשרא שם למשך שנה וה' דואג שלא יחסר אוכל.

פסוק 17 פותח את היחידה השלישית בפרק. בפסוק זה יש איחוי פרשיות. המחבר לקח שני אירועים שונים ואיחד אותם לאירוע אחד. יש הטוענים כי בפרשיה זו כלל לא מדובר באותה אשה אלא באשה אחרת וזו הסיבה שבפרשיה זאת האשה מכונה "בעלת הבית" ולא "האלמנה".

בן האלמנה חולה אנוש והאלמנה מטיחה באלינו את האשמה. הטיפול של אליהו בילד מתחלק לשלושה חלקים:

1. טענות כלפי האלוהים.
2. הייאה פיזית.
3. דרישה של אליהו להחיות את הילד.

האלמנה כועסת על אליהו שבא והזכיר לה את עוונה. לנושא עוונה של האשה יש שתי פרשנויות:

1. עד בואו של אליהו נחשה האלמנה לצדיקה בעירה, עם בואו של אליהו היא כבר לא התבלטה בצדיקותה ובנה חלה.
2. אדוני כנראה לא מרוצה מהאופן בו האלמנה מטפלת באליהו ולכן מעניש אותה במחלת בנה.

תפקידים של הניסים הפרק י"ז - הפרק הוא פרק רווי ניסים ובא להעצים את מעמדו של אליהו במיוחד לאור העובדה ששניים מהניסים מתרחשים בצידון, תחת שלטונו של הבעל. הדבר מהווה ביסוס להשקפה שהאל הוא אל אוניברסלי.