פסיכולוגיה

פסיכולוגיה כללית מבוא פסיכולוגיה כמדע הגדרת הפסיכולוגיה תחומי עיסוקיה המדעיים מושג המדע אסכולות בפסיכולוגיה בראייה היסטורית למידה: למידה התאוריה הפסיכואנליטית של פרויד הקשר בין עמדות להתנהגות פרק הלמידה: (1) הלמידה היא לא רק תהליך מודע (2) למידה לא תמיד ניחשב לדבר חיובי (3)למידה לא מחייב שיבוא בהתנהגות הגלויה בלבד. ישנם שלושה גישות עיקריות המסבירות איך האדם לומד, והם: 1- הגישה ההתנהגותית(ביהביוריסטית) 2- הגישה הקוגניטיבית. 3- הגישה החברתית. 1- הגישה הביהביוריסטית (התנהגותית): גישה זו מתמקדת בהתנהגות הגלויה, והנחת היסוד שלה היא שכל התנהגות נלמדת מגורמים סביבתיים. גישה זו מתחלקת ך-2 תאוריות והם: א. התניה הקלאסית- פבלוב. ב. התניה אופרנטית- סקינר. ( התניה= קביעת תנאים שבביצועם תלויה הסכמה. כלומר: אם יהיה התנאים (חיזוקים\ חיקויים יהיה למידה) ונפרט אותם: א. התניה קלאסית: (פבלוב) התניה זו עוסקת בקישור בין גירויים. הניסוי של פבלוב: כדי להבין את הניסוי יש להבין קודם מושגים, והם: • רפלקס- תגובה אוטומטית ומהירה לגירוי ספציפי, והוא מיצג קשר מולד בין גירוי בילתי מותנה לתגובה בילתי מונית(מזון ריור) . קשר זה אינו תלוי בשום למידה. • גירוי בילתי מותנה- גירוי חיצוני המעורר אוטומטית תגובה בילתי מותנית. • תגובה בילתי מותנית- תגובה המתעוררת לאחר הגירוי הבילתי מותנה. • גירוי מותנה- גירוי ניטרלי שלא גורם לשום תגובה כלשהי. • תגובה מותנית- תגובה נלמדת לגירוי נלמד. את הניסוי פבלוב ערך על כלב (הוא הניח שאת המסקנות על בע"ח אפשר "להלביש" על בני אדם.) בתחילת הניסוי פבלוב השמיע לכלב צליל פעמון. גירוי זה הוא גירוי ניטרלי) גירוי מותנה) וכמצופה, לא גרם לכלב לרייר. לאחר מכן הביא לכלב אוכל (גירוי בלתי מותנה), הכלב רייר לאוכל כתגובה לא רצונית) תגובה בלתי מותנית). בשלב השני של הניסוי השמיע פבלוב לכלב את הפעמון ומיד לאחר מכן הביא לכלב את האוכל. בשלב השלישי, לאחר כמה חזרות על השלב הקודם, הכלב רייר כבר לשמע הפעמון. הכלב למד שמיד לאחר הפעמון מגיע האוכל, ולכן הוא רייר כבר לפעמון. את שלבי הניסוי נתאר בתרשים הבא: שלב ראשון: פעמון ריור אוכל ריור. שלב שני: פעמון + אוכל ריור. שלב שלישי: פעמון ריור. כלומר: 1- גירוי בילתי מותנה תגובה בילתי מותנית. (מזון) (ריור) 2- גירוי מותנה + גירוי בילתי מותנה תגובה בילתי מונית. (פעמון) + (מזון) (ריור) 3- גירוי מותנה תגובה מותנית. (פעמון) (ריור) לסיכום: ניתן וסכם ולהגדיר התניה קלאסית כתהליך למידה, שבו גירוי ניטרלי מעורר תגובה רפלקסיבית שקודם ללמידה לא עורר אותה, וזאת בעקבות הופעתו ליפני גירוי בלתי מותנה המעורר באופן מולד את התגובה הרפלקסיבית. ומכאן, שהתגובה הנלמדת (התגובה המותנית) עצמה אינה חדשה, שכן הלומד ידע לבצע אותה קודם ללמידה. לדוגמה: הכלב ידע לרייר ליפני הלמידה, השינוי שחל בעקבות הלמידה הוא בביצוע התגובה ה"ישנה" (הבלתי מותנית) בעקבות הגירוי הניטרלי, החדש. דעיכה והחלמה ספונטנית: נחזור שוב לכלב בניסוי של פבלוב. • מה יקרה אם לאחר שהוא למד לרייר לשמע הפעמון לא ניתן לו עוד מזון לאחר השמעת הפעמון? במקרה זה יתרחש תהליך הנקרא דעיכה או הכחדה. דעיכה\ הכחדה= הפסקה הדרגתית של התגובה המותנית בעקבות הפסקת הופעתו של הגירוי הבלתי מותנה. (כלומר: פעמון כבר לא יגרום לכלב לריור) • מה יקרה אם לאחר שהכלב הפסיק לרייר לפעמון, כלומר, לאחר שהלמידה דעכה,נניח לכלב לתקופה קצרה של מנוחה, ולאחר מכן נשוב ונשמיע לו את צליל הפעמון(ללא מזון)? במקרה זה יתרחש תהליך הנקרא החלמה ספונטנית. החלמה ספונטנית = הופעת התגובה המותנית (הריור למשמע קול הפעמון) שהוכחדה לאחר שהוצג שוב הגירוי מותנה (הפעמון), אם כי בעוצמה נמוכה יותר. הכללה והבחנה: הכללה= גירויים הדומים לגירוי המותנה (לצליל הפעמון) מעוררים את התגובה המותנית (ריור). לדוגמה: פעוט שניכווה מלהבה של נר ילמד להירתע מכל סוגי הלהבות, ולא רק מלהבה של נר. הבחנה= תהליך של התניה לגירוי אחד ודעיכה לגירוי אחר שדומה לו.(זהו תהליך הפוך מהכללה) למידת פחדים והתניה- נגד: החוקרים ווטסון וריינר התנו תינוק בן 9 חודשים בשם אלברט לפחוד מחולדה לבנה. תחילה הם הוכיחו שאלברט לא מפחד מהחולדה, אלא שיחק עמה ללא חשש. צמד החוקרים ידעו שרעש חזק מפחיד תינוקות וגורם להם באופן רפלקסיבי לבכות. הם הציגו את החולדה בפני אלברט, והשמיעו מיד רעש חזק ולא נעים על יד התינוק. אלברט בכה וגילה סימני פחד כתוצאה מהרעש. אחרי שבע ימים שבהם הושמע הרעש עם הופעת החולדה, נחל אלברט לבכות ברגע שראה את החולדה הלבנה. יתר על כן, הוא גילה גם סימני פחד מבעלי פרווה אחרים,כלומר, נוצרה הכללה. התנית- נגד= יצירת קשר אסוציאטיבי בין גירוי מותנה בלתי נעים לבין גירוי נעים. כלומר אם החוקרים היו מציגים גירוי נעים כלשהו (לדוגמה, סוכריה) סמוך לגירוי המפחיד (חולדה) היה חולף הפחד בהדרגה(למרבה הצער החוקרים לא בצעו ניסוי זה כיוון שמשפחתו של אלברט עברה לעיר אחרת.) כלומר: גירוי מפחיד--\--\--> תחושה נעימה(כלומר זה מעורר פחד) גירוי נעים-------> תחושה נעימה. גירוי מפחיד + גירוי נעים ------> תחושה נעימה. גירוי מפחיד----< תחושה נעימה. ביקורת: התאוריה מסבירה רק טווח צר של התנהגויות אנוש. ב. התניה אופרנטית (סקינר): התניה זו עוסקת בקשר של חיזוקים. הניסוי של סקינר: סקינר ערך ניסוי שלמטרתה בנה תיבה (הנקראת "תיבת סקינר"). התיבה מכילה: מנורה, מגש מזון ודוושה. כאשר לוחצים על הדוושה משתחרר מזון הישר למגש המזון. שלב ראשון: סקינר הכניס חולדה אל התיבה . בשלב זה, סקינר שינה את פונקצית הדוושה, כך שלא ישתחרר מזון בלחיצתה. הוא נתן לחולדה להסתובב כרצונה בתוך התיבה ובדק באיזו תדירות החולדה לוחצת על הדוושה. בשלב השני: החזיר את הדוושה לפונקציה שתוכננה: כל לחיצה על הדוושה מביאה למזון. גם כאן בדק באיזו תדירות תלחץ החולדה על הדוושה. נמצא כי בשלב השני תדירות הלחיצות של הדוושה גדלה באופן ניכר. המסקנה המתבקשת: החולדה למדה לקשר בין פעולת הלחיצה על הדוושה לבין קבלת המזון. חיזוק= גירוי המגדיל את תדירות התגובה. חיזוק חיובי= קבלת גירוי נעים לאחר הפעולה. (על פי סקינר זה מגדיל את תדירות הפעולה) חיזוק שליל= הפסקת גירוי בלתי נעים לאחר בצוע פעולה. (על פי סקינר זה מגדיל את תדירות הפעולה כדי למנוע את הגירוי הלא נעים) סקינר המשיך את הניסוי בכך שפיזר בכל התיבה אותות וזרמים חשמליים. כל פעם שהחולדה לחצה על הדוושה הזרמים החשמליים חדלו, ולכן גדלה ההסתברות בה לחצה החולדה על הדוושה.. (זהו חיזוק שלילי) חיזוק מלא= חיזוק הניתן בכל פעם כשהפעולה בוצע (גם בחיזוק שלילי וגם בחיזוק חיובי) חיזוק חלקי= חיזוק הניתן רק בחלק מהפעמים שהפעולה בוצעה. לשם תהליך הלמידה, נתחיל בד"כ מחיזוק מלא ולאחר מכן נעבור לחיזוק חלקי. היתרון של חיזוק חלקי: ההכחדה בו איטית יותר, וזאת משום שהאורגניזם לומד להמשיך להתנהג בדרך מסויימת למרות אי-קבלת החיזוק. עונש= לא מלמד אלא רק נותן אינפורמציה מה לא צריך לעשות. למידת בריחה: באמצעות חיזוקים שליליים לומד האורגניזם תגובות המסייעות לו להיחלץ ממצבים מכאיבים או לא נעימים. דוגמא לכך ע"י תיבת סקינר: סקינר חילק את התיבה ל2 חצאים. בצד הראשון לא קורה כלום, לעומת זאת בצד השני מועברים זרמים חשמליים המכאיבים לחולדה. כאשר החולדה דרכה בצד השני היא קפצה בתוך החצי הזה, עם ניסיונות התגובות שלה למדה החולדה שהזרם החשמלי נפסק כאשר היא קופצת לצד השני של התיבה. למידת הימנעות: לפני הגירוי הבלתי - נעים מופיע גירוי ניטרלי, המזהיר כי הגירוי הבלתי - נעים עומד להגיע. האורגניזם לומד ע"י הגירוי הניטרלי להימנע מהגירוי - הבלתי נעים. לדוגמא: לפני הזרם החשמלי נדלקת נורה. החולדה לומדת לקפוץ לחצי הראשון של התיבה כאשר הנורה נדלקת ובזאת נמנעת מקבלת זרם חשמלי. הלמידה להימנע מהגירוי הבלתי- נעים התרחשה בשני שלבים כאשר השלב הראשון הוא דרך ההתניה הקלאסית: שלב ראשון (התניה קלאסית) שלב א: נורית--\--\--> גירוי מותנה, תגובה מותנית (פחד). זרם חשמלי-------> גירוי בלתי מותנה,תגובה בלתי מותנית(פחד). שלב ב: נורית(גירוי מותנה)= זרם חשמלי-----> גירוי בלתי מותנה,תגובה בלתי מותנית(פחד). שלב ג: נורית---> גירוי מותנה, תגובה מותנית (פחד). שלב שני (התניה אופרנטית) אם החולדה תדלג לצד השני, יפסק הגירוי הבלתי נעים. כלומר: קפיצה (הפעולה) ------> הפסקת הפחד (חיזוק שלילי) ניסוי וטעייה: תהליך למידה בו הלומד מנסה עד שהוא מצליח להשיג את מטרתו השגת המטרה מהווה חיזוק. ביקורת: התנגדות נגד ענישה כשיטה חינוכית. 1- אחת הטענות היא שהעונש לא תמיד יעיל כי דיכוי התגובה הבלתי רצויה אינו קבוע, אלא זמני, והו מתרחש בנוכחות המעניש. 2- העונש לא מראה ללומד מה עליו כן לעשות אלה מה לא לעשות ומטרת החינוך היא לעודד להתנהגות רצויה. הדומה בין 2 ההתניות: • בשתיהן יש קשר בין אירועים שונים: {כלומר: קלאסית:קשר בין גירוי מותנה לבילתי מותנה. אופרנטית: קשר בין התגובה (הפעילות)לבין החיזוק}שתיהן מתייחסות לגירוים ותגובות (תאוריה ביהביוריסטית- התנהגות) ולא לתהליכים המתווכים בניהם (חשיבה וכו...) • הלומד הוא פסיבי והסביבה היא זו שמעצבת את הפרט ע"י חיזוקים ואסוציאציות. {קלאסית: הסביבה קובעת אם להציג את הגירוי המותנה ליפני הגירוי הבילתי מותנה. אופרנטית: הסביבה קובעת אם תגובה מסוימת תחוזק או תיענש ובהתאם לכך נקבעת תדירות התרחשותה של ההתנהגות בעתיד. } • בשתיהן יש חיזוקים {קלאסית: הופעת גירוי בלתי מותנה לאחר הגירוי המותנה אשר מגבירה את תדירות המותנית(חיזוק)} השונה בין 2 ההתניות: • קלאסית:הלומד פסיבי יותר מהאופרנטית. אופרנטית: הלומד חייב לעשות משהו כדי לזכות בחיזוק. {קלאסית: הלומד לא מגיב ביזמה, התגובה היא רפלקסיבית- בלי מחשבה.} • קלאסית: לא נלמד תגובה חדשה. אופרנטית: נלמדת תגובה חדשה שמעצבת את האישיות. • קלאסית: החיזוק (הגירוי הבילתי מותנה) ניתן ליפני ביצוע התגובה. אופרנטית: החיזוק ניתן לאחר ביצועה התגובה. (מזון אחרי לחיצה) 2- הגישה החברתית:{בנדורה-חיקוי} גישה זו חוקרת את התנהגות הפרט תוך התייחסות להקשר החברתי. בנדורה מסכים עם סקינר אבל טוען שהוא מתייחס לחלק קטן מהתנהגות האנוש. לפי בנדורה בני האדם ניחנו ביכולת ללמוד מניסיונם ומניסיונות אחרים ולכן לא ניתן לקבוע עובדות על בני האדם על פי מחקרים שבוצעו על בעלי חיים. התאוריה של סקינר מתייחסת רק לחיזוקים שהפרט מקבל ואילו בנדורה מתייחס גם לחיזוקים שאחרים קיבלו ורצון לקבל גם, ומכאן בעצם הלמידה. חיקוי= שחזור התנהגות הדגם. החיקוי מתבצע מתחומים התנהגות שונים והם: - במיומנות מטורית (כמו בריקוד...) - תחום רגשי (איך להביע שמחה...) - בתום הקוגניטיבי ( איך לפתור משוואה...) - בתחום ההתנהגות החברתית (דרכי חיזור...) יש גורמים שונים הקובעים אלו התנהגויות "יזכו" לחיקוי, והם: 1. כאשר ההתנהגות הניצפת מרגשת ומהנה. 2. אמונה ביכולת הפרט לבצע את החיקוי (אם הוא לא מאמין הוא לא ינסה) 3. כשהילד (בדר"כ) מעוניין לשלוט בתפקיד מסוים שמבצע אדם אחר. (אבא אמא, רופא חולה , מורה תלמיד.) 4. כאשר המדגים הוא בעל חשיבות לפרט (בעל יוקרה- ש"תופסים" מימנו) 5. כשיש דמיון בין הלמד הלומד לדגם.(לכן בדר"כ בן נוטה לחקות את אביו ובת את אמה.) תנאים הנדרשים ללמידה ע"י חיקוי, הם: 1. קשב- (עניין בפעילות) צריך להסב את הקשב מגירויים אחרים בסביבה ולהיות קשובים לפעולה.(כדי שיהיה ניתן לחקות) 2. זכירת ההתנהגות ותוצאותיה- צריך לזכור את כל הפרטים ואת התוצאות: חיובי/ שלילי. 3. הנעה (מוטיבציה)- תוצאות חיוביות בדר"כ יובילו לחיקוי ותוצאות שליליות יקטינו את הסיכוי לחיקוי. 4. תרגום להתנהגות- (הביצוע) שולף את המידע ומבצע שלב אחר שלב. ותוצאות החיקוי גורמים להמשך הפעילות העתיד. בנוסף לאלה של סקינר, בנדורה מוסיף עוד 3 סוגי חיזוקים, והם: חיזוק ישיר- חיזוק שמקבל הלומד לאחר ביצוע התנהגות. חיזוק נצפה- חיזוק שמקבל אדם אחר והפרט צופה בו(ורוצה גם לקבל חיזוק) חיזוק עצמי- חיזוק שנותן אדם לעצמו כשהוא מממש את שאיפותיו. 3- הגישה הקוגניטיבית: עד כה עסקנו בתאוריות שמתעלמות מ"הקופסא השחורה" כלומר מתהליכי החשיבה של הפרט כאשר הוא לומד. קוגניציה= כל התהליכים הפנמיים של עיבוד המידע המתווכים בין הגירוי לתגובה(חשיבה, זכירה וכו'...) לפי גישה זו יכול גם להיות אפשרות שהלמידה תתרחש בלי ביטויים התנהגותיים גלויים. גירויים ואירועים שאנו קולטים מקבלים משמעות בהתאם לניסיון העבר שלנו.(למידע האגור בזיכרוננו.) ומסיבה זו אותו גירוי או אותו אירוע עשוי לגרום לתגובה שונה אצל אנשים שונים או אצל אותו אדם במצבים שונים. דוגמה לגישה הקוגניטיבית היא תיאורית הגשטלט: כדי להמחיש את עקרונות הלמידה ע"פ תיאוריות הגשטלט נתאר את הניסוי המפורסם של אחד מנציגיה הבולטים ביותר והוא החוקר הגרמני וולפגנג קוהלר. הניסוי: קואלר הכניס שימפנזה בשם "סולטן" לכלוב והניח בננה מחוצה לו, מעבר להישג ידו של השימפנזה.בין הכלוב ובין הבננה נמצאו 2 מקלות,מקל קטן שהיה בטווח ידו של השימפנזה , ומקל גדול שלא היה בהישג ידו אך אפשר היה להגיע אליו ולגרור אותו לכלוב באמצעות המקל הקטן. תחילה ניסה השימפנזה להגיע אל הבננה בעזרת ידיו ללא הצלחה.לאחר מכן הפסיק,ישב בכלוב ובחן את הסביבה. לאחר זמן מה, בפתאומיות, הוא פתר את הבעיה:לקח במהירות את המקל הקטן, גרר באמצעותו את המקל הגדול, ובעזרת המקל הגדול, הוא גרר את הבננה לכלוב ואכל אותה בתאבון. קואלר הסיק מכך ע"י חשיבה על אפשרויות השונות של פיתרון הבעיה, עד לרגע שבו "תפס את זה" בבת אחת וניגש מיד ליישום הפתרון. השימפנזה חווה את מה שקואלר כינה "כתובנה". תובנה= פתרון בעיה בעזרת ארגון מחדש של הגירויים(חוויה זו נקראת גם "חווית האהה" על שם קריאת ההתפעמות שאנו מפיקים ברגע התגלית) לסיכום:ללמידת תובנה שלושה מאפיינים: • בלמידת תובנה קיימת תמיד מטרה • הפתרון מושג בבת אחת לאחר חשיבה מאומצת • הפתרון מיושם מיד ללא שגיאות וללא פעילויות מיותרות אינטלגנציה: אינטליגנציה ומדידתה שימושים יישומיים במנות משכל השפעת תורשה סביבה על האינטליגנציה הנעה וריגוש ההנעה תיאוריות הנעה סיווג מניעים מדידתם ריגוש לחץ: מודל התגובה של הלחץ מודל הגירויים של הלחץ מודל האינטראקציה של הלחץ חרדת בחינות התמודדות עם לחץ תיאוריות באישיות: אישיות התיאוריה הפסיכואנליטית של פרויד תיאוריית הלמידה החברתית של בנדורה התיאוריה הפנומולוגית של רוג'ר פסיכולוגיה התפתחותית: בעיות יסוד בהתפתחות תיאוריית פיאז'ה התפתחות האישיות על פי אריקסון פסיכולוגיה חברתית: ייחוס סיבה עקרון הניכוי מופעל כאשר גדל מספר הסיבות האפשרויות להתרחשות עיוותים בייחוס סכמות יש לציין שהפסיכולוגיה הזאת היא ל-3 יחידות.