השלבים בביצוע "הפתרון הסופי"

הקשר בין תחילת ההשמדה למלחמה בברית המועצות

עד ל"מבצע ברברוסה" (הפלישה לברית המועצות), ניתן היה לראות מדיניות גרמנית שניסתה, בהתחלה, לעודד הגירה של יהודים אל מחוץ לגרמניה, לאחר מכן ניסתה למצוא פתרונות לריכוז יהודים בלובלין-ניסקו או במדגסקר אך רק בעת הפלישה לברית המועצות השתנתה המדיניות להשמדה.

הגורמים שהביאו לשינוי במדיניות הגרמנית היו:

אי אפשר היה להיפטר מהיהודים וככל שהפלישה הגרמנית התקדמה, מיליוני יהודים נוספים לשטחי הכיבוש הגרמני. המלחמה סיפקה עילה פשוטה לרצח המוני – היהודים היו אויב. כמו כן היו גם תנאים של סודיות יחסית. המטרה של השמדת היהודים תמיד ריחפה באוויר כיעד אידיאולוגי. על אף הסודיות שנקט היטלר בנושא הזה, ראשי הנאצים הפיצו רמזים רבים על מטרתם. לכן, כשהבשילו התנאים, הפיתוי לעבור למדיניות של השמדה בפועל גבר על כל השיקולים האחרים. הניצחונות הגרמניים בשנות המלחמה הראשונות העניקו להיטלר ולמקורביו את התחושה שיוכלו לעשות כל מה שירצו ללא חשש מתגובות שליליות.

• עד היום לא ידוע בדיוק מה גרם לתחילתו של ביצוע הפתרון הסופי – האם זו הייתה פקודה מפורשת או תולדה של תהליכים מקומיים. גישה אחת אומרת שלפני הפלישה לברית המועצות, נתן היטלר פקודה בע"פ לראש הס"ס, הימלר, על "פתרון הבעיה היהודית". גישה זו מדגישה את המרכיב האידיאולוגי כמרכיב מכריע במדיניות הנאצית. הגישה השנייה אומרת שלא הייתה הוראה מפורשת מהיטלר או מהצמרת השלטונית ושההרג החל במישור המקומי, כפתרון לבעיות מקומיות שהחיילים נתקלו בהן בשטח במהלך מבצע ברברוסה. הרציחות, שהיו תוצאה של המצוקה הקשה או של יוזמת ממונה חסר מעצורים, הפכו ל"כדור שלג" שהתגלגל לאחר מכן למבצע כלל-אירופאי וקיבל גושפנקה שלטונית רשמית.

האייזנצגרופן:

תוך כדי התקדמות הגרמנים במבצע ברברוסה, פעלו ארבע יחידות של האייזנצגרופן ("עוצבות המבצע") כדי להשמיד את היהודים המקומיים. יחידות אלו היו מסונפות לס"ס וכללו בהתחלה גרמנים בלבד. אולם ככל שהרצח ההמוני נמשך והיחידות נתקלו בבעיית תחלופה חמורה, גויסו יותר ויותר משתפי פעולה מבין העמים הלא-רוסים הכפופים לשלטון הסובייטי – אוקראינים, לטבים וליטאים.

השלבים בביצוע "הפתרון הסופי"

יחידות האייזנצגרופן נכנסו ליישובים השונים ועודדו את התושבים המקומיים הלא-יהודיים לבצע פוגרומים איומים ביהודים. כך כאשר הגרמנים הגיעו ליישובים, הם התקבלו כגורם מושיע בעיני היהודים. ריכוז היהודים בגטאות. בורות הירי: הוצאת קבוצות של יהודים מהגטאות למקום סמוך (בדרך כלל ביער, אבל לא תמיד) ורציחתם ליד בורות גדולים ע"י כיתות יורים. בשיטה הזו נרצחו בשטח בריה"מ כמיליון וחצי יהודים בין אמצע 1941 ותחילת 1943.

אתרים מפורסמים של בורות ירי:

באבי יאר (על יד קייב שבאוקראינה) – שם נרצחו כמאה אלף יהודים. שליש ממספר זה נרצחו תוך יומיים.

פונאר (על יד וילנה שבליטא) – שם נרצחו בין 70 ל-100 אלף יהודים.

הפורט התשיעי (על יד קובנה שבליטא) – שם נרצחו כ-70 אלף יהודים.

לא קיים מסמך המעיד על פקודה רשמית מהדרג הבכיר ביותר להתחיל בהרג. רוב החוקרים משערים שהימלר מסר פקודה בעל פה להיידריך שהעביר אותה לראשי האייזנצגרופן. אולם אין ספק שפקודה כזאת לא הייתה ניתנת ללא אישורו של היטלר.

הגרמנים החליטו להפסיק את השימוש בשיטת בורות הירי מתוך מספר סיבות:

א. התחלופה הרבה בקרב חברי האייזנצגרופן עקב החשיפה לזוועות הרצח.

ב. הקושי לשמור על חשאיות.

ג. פגיעה בכללי המשמעת ביחידות הצבא הסדיר.

ד. פיתוחן של שיטות "יעילות יותר", שפתרו את הבעיות הנ"ל.

שיטות ההרג הנוספות (בסדר כרונולוגי):

בורות הירי: פורט קודם. משאיות גז: החל מדצמבר 1941 נרצחו קרוב ל-700 אלף יהודים במשאיות גז במחנות קבועים. קרוב למחציתם נרצחו בחלמנו. השיטה הזו ננטשה בסופו של דבר בגלל מספר סיבות: א.יעילותה המוגבלת – רק 50-70 יהודים יכלו להידחס למשאית כזו בבת אחת.

ב.הקשיים של הגרמנים להתמודד עם מראה הגופות שנחנקו משאית חד תחמוצת הפחמן דרך צינור הפליטה של הרכב שהוכנס לתוך תא הנוסעים לאחר כל נסיעה.

ג.הוקמו במשך הזמן מחנות השמדה עם תנאים יעילים בהרבה לרצח המוני.

"מבצע ריינהארד": הקמת שלושת מחנות ההשמדה הראשונים בבלזץ, סוביבור וטרבלינקה כדי להשמיד את יהודי פולין. בניגוד למחנות ההשמדה שהוקמו לאחר מכן באושוויץ ובמיידנק, היהודים שהגיעו למחנות האלה נועדו כמעט אך ורק לתאי הגזים ולא למחנות עבודה בקרבת מקום. האחראי על המבצע היה א. גלובוצ'ניק, שהתמנה לתפקיד לאחר חיסולו של ריינהארד היידריך (שעל שמו נקרא המבצע) ע"י פרטיזנים צ'כים. ההשראה לשיטת הר