יפן המודרנית

הזינוק הכלכלי של יפן ברבע האחרון של המאה ה-20

א. ההכוונה הממשלתית של המשק היפני והסדרת יחסי עבודה

התבוסה במלחמת העולם השנייה הפנתה את המרץ של היפנים לאפיק הכלכלי. התמוטטות הערכים הלאומיים העניקה לגיטימציה לנהירה אחר רווח כספי ושיפור רמת החיים. לפני המלחמה ליפן הייתה תעשיה גדולה שייצרה כמעת הכל, כולל נושאות מטוסים ומטוסי קרב מהטובים בעולם. המלחמה קידמה את הטכנולוגיה היפנית בתחומים שונים כמו בניית אוניות, אופטיקה, אלקטרוניקה וכימיקלים. רב המפעלים היפניים נהרסו בהפצצות אך כוח האדם המיומן שרד ומכיוון שהמלחמה ייצרה אחוזי אבטלה גבוהים ניתן היה להעסיקם בשכר נמוך.

בזכות הרס המכונות הישנות נרכשו מכונות חדשות ומשוכללות. יזמים הקימו חברות חדשות והתחרו בוותיקות. האיסור על יפן לשקם את התעשייה הצבאית אילץ אותה להתרכז בייצור מוצרים אזרחיים שהיה להם ביקוש רב בעולם. היעדר הוצאות צבאיות אפשר מיסוי נמוך שסייע להקמת התעשייה. ארצות הברית עזרה לשיקום התעשייה היפנית כדי שתוכל לשמש בעלת ברית ודגם לשאר מדינות אסיה. ארצות הברית וויתרה על פיצויי מלחמה, העניקה הלוואות נוחות, מכרה חומרי גלם וטכנולוגיה מתקדמת, הזמינה סחורות ושירותים יפנים בזמן מלחמת קוריאה, פתחה את השוק שלה בפני מוצרים יפניים והסכימה שהשוק היפני יישאר סגור עד שיקומו. הצירוף של חריצות, רמה מקצועית גבוה, הרס פיזי ונסיבות בינלאומיות נוחות הביאה לשיקום ההרס הכלכלי של יפן.

הפיתוח התעשייה ראו הנהגת יפן את הדרך הטובה ביותר להיחלץ מההרס, להעלות את רמת החיים ולשמור את השלטון בידיהם. הממשלה בלמה את האינפלציה שהשתוללה בשנים הראשונות אחרי המלחמה, והגבילה ייבוא מתחרה. ב1949 קבעה שער חליפין של 360 ין לדולר, דבר שנשמר במשך 22 שנה. השמירה על ערך נמוך של הין, גם בזמן התפתחות המשק, עודדה את הייצוא וייקרה את הייבוא ובכך תרמה למאזן תשלומים חיובי. הייצוא הפך למרכיב חשוב בצמיחה מכיוון שהייתה חייבת לייבא את חומרי הגלם, מקורות האנרגיה וחצי מהמזון שלה, אולם בגלל גודל השוק הפנימי רק 10% יוצא.

יכולתה של הממשלה להתערב במשק ולכוונו נבעה מהסמכויות שקיבלה בזמן המלחמה ולא בוטלו לאחריה. בשנת 1949 הוקם משרד המסחר והתעשייה שהיה הזרוע הממשלתית לפיתוח התעשייה. משרד זה העניק תמריצים, הזמין מומחים, חקר שווקים, סיפק חיזוי טכנולוגי וקבע סדרי עדיפויות. כדי לשפר את איכות המוצרים עודד תחרות פנימית. ביוזמתו עברה התעשייה היפנית מייצוא מוצרים באיכות ירודה לייצוא מוצרים יקרים באיכות גבוה. דבר זה הושג על ידי השקעה במחקר ופיתוח ובקרת איכות. למרות התערבות הממשלה התעשייה נשארה בידיים פרטיות ולממשלה לא הייתה בעלות על מפעלים. לעומת זאת שמרה הממשלה בידיה עד שנות השמונים שירותים כגון רכבות טלפון וטלגרף. הממשלה היפנית התנגדה להשקעות זרות מחשש להשתעבדות לגורמים זרים. רב ההון לתעשייה גויס מהבנקים שהחזיק בחסכונות הציבור ולא מן הבורסה. מאחר שמנהלי המפעלים היו צריכים להשביע את רצון הבנקים הם לא פעלו תחת לחץ להציג רווחים מידיים ויכלו לתכנן לטווח הארוך. הקשרים ארוכי הטווח בין הבנקים לתאגידים העניקו יציבות למשק. הממשלה עודדה התארגנות של חברות גדולות משום שהן יכלו להשקיע במחקר ופיתוח. המדיניות הממשלתית עבדה מכיוון שהחברה היפנית כבר קיימה חיים של חיסכון, חריצות וחינוך.

התאגידים היפניים אימצו שיטות ניהול חדשות מהמערב, שכלל ושילב בהן ערכים חברתיים מסורתיים. האסטרטגיה הייתה העדפת התרחבות והשגת פלח שוק גדול יותר של פני רווחים מהירים. גישה זאת התבטאה בהשקעות גדולות בטכנולוגיה ובכוח אדם, בטיפוח מוניטין המוצרים, ובגיבוש רוח צוות בקרב העובדים. גורם חשוב בהצלחתו של המשק היפני הייתה התייצבותם של יחסי העבודה בתקופה שהעימותים הפוליטיים היו בשיאם. בראשית שנות החמישים פרצו שביתות רבות בדרישה להעלות ולשפר את תנאי העבודה אך במרוצת הזמן התברר למעסיקים ולעובדים כי השביתות פוגעות בשני הצדדים ועלולה למוטט את המשק. כך התפתח שיתוף פעולה שהיה מבוסס על איגודים מקצועיים מפעליים במקום איגודים ארציים בכל ענף. שיטה זו העניקה גמישות ליחסי העבודה משום שהעובדים והמעבידים במפעל הכירו אלה את אלה ויכלו לנהל את המשא ומתן מתוך התחשבות במצבו של המפעל. השיטה הביאה לשיתוף העובדים ברווחי המפעל בצורת בונוסים חצי שנתיים שגודלם נקבע בהתאם לרווחיות. מאחר שבשנות החמישים והשישים נמצא המשק בעליה מתמדת גם השכר והבונוסים ולעובדים לא היה עניין לפגוע בתאגידים ששיתפו אותם ברווחיהם.

על מנת לקלוט טכנולוגיות חדשות ומתקדמות הייתה התעשייה זקוקה לאנשים צעירים היודעים ללמוד מהר. מערכת החינוך איתרה באמצעות בחינות כניסה למוסדות הגבוהים את האנשים המוכשרים. מרבית ההכשרה המקצועית נעשתה במפעל ולא באוניברסיטאות וכך הותאמה לצרכי המפעל. כך התגבש העיקרון שהמעבידים משקיעים את המרב למקום עבודתם. עקב הצורך לאמן כוח אדם ברמה גבוה התפשטה מערכת יחסים זו גם לחברות קטנות. החברה או התאגיד (קאישה) גייסה את עובדיה, הכשירה אותם, דאגה לצרכיהם, העניקה להם קביעות, קידמה אותם ולא פיטרה אותם בזמנים קשים. לא כל העובדים נהנו ממעמד זה, הנשים ,שהיוו כמחצית מכוח העבודה, לא זכו בקביעות לקידום ונאלצו להתפטר עם נישואיהן או הולדת ילדן הראשון. עובדים ארעיים ושכירים בחברות קטנות לא נהנו מקביעות והניידות בקרבם נשארה גבוה. כדי לקשור את העובדים לחברה נקבע שהשכר עולה עם הוותק, אך מעבר למקום עבודה אחר מאבד את הוותק ונאלץ להתחיל מחדש. התהדקות יחסי העבודה הפכה את הקאישה למעין משפחה, הדואגת לצרכיו של השכיר. השכיר הציג עצמו לא על פי מקצועו אלא על פי החברה בה עסק. הניידות לא התקיימה בין החברות אלא בתוך החברה של החליף העובד תפקידים שונים. התייעלות הושגה על ידי שילוב העובד בפעילויות שונות בחברה. הזדהות עם מקום העבודה העלה את הפריון, יצרה נכונות לקלוט טכנולוגיות חדשות ועודדה את העובדים להציע הצעות ייעול מבלי לחשוש כי הדבר יביא לפיטוריהם.

אף שמבנה התאגיד היה הייררכי וההחלטות התקבלו בדרגים גבוהים, התקיימה התייעצות מתמדת עם הדרגים הנמוכים וזו העניקה תחושת שותפות. הקאישה ייחסה רבות לעבודת צוות, במקומות עבודה רבים התחיל יום העבודה במסדר ובו סקר המנהל את המשימה לאותו יום. בהפסקה יצאו העובדים להתעמלות משותפת. לכל חברה היה סמל שהעובדים ענדו על בגדם ולרובם היה גם סיסמה והמנון. במפעל לבשו כולם סרבלים אחידים כדי לבטל את ההבחנה בין הדרגים הגבוהים לנמוכים. כל העובדים אכלו באותו חדר אוכל והשתתפו בטיולים, מסיבות ופעילויות שאורגנו ע"י המפעל. מאחר שהשכר צמח על פי וותק והמנהלים צמחו מקרב העובדים לא התפתחה תופעה של מנהלים המקבלים שכר גבוה מאוד ומנוכרים מהעובדים שלהם.

ב.ההתפתחות התעשייתית והתחרות עם ארצות הברית.

הענף הראשון שבו הגיעה יפן להישג עולמי היה בניית אוניות. לפני 1945 עבדו המספנות היפניות עבור השוק המקומי- הצבאי והאזרחי. אחרי המלחמה עזרה הממשלה למספנות לקנות ציוד חדיש והן פנו לשוק העולמי האזרחי. הן הצליחו להתחרות בייצור המערבי משום האוניות המשוכללות והמחיר הזול (הודות לשכר הנמוך שקיבלו העובדים). מלחמת קוריאה הביאה להזמנות רבות לכלי שיט והביקוש נמשך גם לאחריה. בשנות החמישים החליף הנפט את הפחם כמקור אנרגיה ראשי ונוצר ביקוש למיכליות גדולות. המספנות "מיצובישי", "היטואצ'י" וחברות אחרות פיתחו מיכליות אוטומטיות שניתן להפעיל ע"י צוות קטן. ב1956 הפכה יפן ליצרנית האוניות הגדולה ביותר בעולם. בניית אוניות הצריכה פלדה. לפני המלחמה היו ליפן כמה מפעלים לייצור פלדה שנהרסו בהפצצות. אחרי המלחמה סייעה הממשלה לחברות כמו "קוסאקי" לרכוש ציוד וידע חדשים. הברזל נרכש בהודו ובאוסטרליה. ב1973 השתווה ייצור הפלדה של יפן לזה של ארה"ב וב1980 הפכה יפן ליצרנית הפלדה הגדולה בעולם. בשנות ה-20 הקימו "פורד" ו"ג'נרל מוטורס" מפעלי הרכבה ביפן שסיפק את רב הביקוש המקומי למכוניות נוסעים. המלחמות בשנות השלושים יצר ביקוש למשאיות צבאיות וחברות כמו "טויוטה" ו"מיצובישי" ייצרו כלי רכב עבוד הצבא. אחרי המלחמה נוצר ביקוש למשאיות ולמוניות עקב הרס הרכבות. עם פרוץ מלחמת קוריאה הגיעו הזמנות אמרקאיות למשאיות וחלקי חילוף. ביקוש זה הביא לצמיחתו של ענף הרכב היפני. מאחר שרב האנשים לא יכלו להרשות לעצמם לרכוש מכונית פרטית, נוצר ביקוש לאופנועים. ב1948 הקים הונדה סואיצ'ירו מפעל לייצור אופנועים שזכה להצלחה. עם העלייה ברמת החיים ביפן בשנות השישים התפתח שוק למכוניות קטנות ("הונדה" "טויוטה" "ניסן" "מזדה"). הממשלה עזרה לשוק זה בכך שהגבילה ייבוא מתחרה, מנעה מחברות זרות להקים מפעלי הרכבה ביפן, ועזרה לחברות היפניות לרכוש טכנולוגיות חדשות. העובדה שחברות כה רבות התחרו זו בזו שיפר את רמת המכוניות. בשנות ה-70, כאשר המכוניות הגיעו לרמה בינלאומית החלה יפן לייצא אותן. במקביל לתעשייה הכבדה כמו מספנות, פלדה ומכוניות שהעסיקו בעיקר גברים, התפתחה תעשייה קלה, שהעסיקה נשים רבות כמו ענפי המצלמות, האלקטרוניקה, והשעונים. מאז ראשית המאה ייצרה יפן מצלמות, אך לפני המלחמה הובילה גרמניה בענף זה. בזמן המלחמה התפתחו האופטיקה והצילום לצרכי הצבא, ולאחר המלחמה יושם הידע לצרכים אזרחיים. כמו בתחום הרכב פעלו גם בענף הצילום חברות רבות כמו "קנון" "ניקון" "קוניקה" ועוד. הן רכשו ידע מערבי והשקיעו במחקר ובפיתוח כדי לייצר מצלמות משוכללות וזולות יותר מאשר במערב. בשנות ה-60 עברה יפן את גרמניה והפכה לייצרנית המצלמות מספר אחת בעולם. המצלמה היפנית שמרה על מקומה על ידי חדשנות מתמדת. תופעת השתכללות זו אפיינה גם את ענף השעונים. חברת "סייקו" הוציאה לשוק את שעון הקוורץ הראשון בעולם, ויפן הפכה ליצרנית השעונים הגדולה בעולם. התפתחות דרמטית התחוללה בענף האלקטרוניקה. ב1946 הקימו שני צעירים מפעל אלקטרוניקה קטן בטוקיו. ב1945 בזכות הממשלה רכשו מידי חברה אמריקאית את הזכות לייצר טרנזיסטור. אחרי שהכניסו בו שיפורים הוציאו ב1957 את הרדיו-טרנזיסטור הראשון. ב1960 שינתה החברה את שמה ל"סוני" והטרנזיסטור הפך ללהיט בכל העולם. "סוני" פיתחה גם רדיו-טייפ ווידאו. חברות כמו "טושיבה" ו"סניו" פנו לייצור מוצרי צריכה ביתיים כמו מקררים ומקלטי טלוויזיה. ההצלחה של המוצרים היפניים בשוק העולמי נבעה ממחירם הנמוך ומאיכותם הגבוהה. יפן רכשה טכנולוגיות מערביות ושיכללה אותן. ב1975 הסתכמה ההשקעה הלאומית במחקר ובפיתוח ב9 מיליאד דולר לשנה, שהיוו כ 2% מההכנסה הלאומית. ההבדל בין ארה"ב ליפן היה שביפן התבצע רב המחקר והפיתוח בחברות התעשייה ובמימונן בעוד שבארה"ב זה התבצע באוניברסיטאות ובמכוני מחקר ממשלתיים. לכן היה המחקר ביפן העל אופי יישומי. עד שנת 2002 זכו 12 יפנים בפרסי נובל, ביניהם בפיזיקה, כימיה וביולוגיה. הגידול בייצוא של יפן הביא אותה לעימות עם ארה"ב. כאשר סייעו ליפן לשקם עצמה אחרי המלחמה לא שיערו שתוך דור תיהפך בת חסותם ליריבה הכלכלית הגדולה ביותר שלהם. הצלחת המוצרים שיפניים בשוק האמריקאי פגעה ביצרנים האמריקאים. ארה"ב כעסה על כך שיפן מוכרת בשוק האמריקאי הפתוח בעוד השוק היפני נשאר סגור. מאחר שהטלת מכסים נגדה את עקרון הסחר החופשי בו דגלה ארה"ב דרשה האחרונה שיפן תקטין את ייצואה. ב1969 הפעילה יפן הגבלה עצמית על ייצוא הפלדה, ב1977 הקטינה את מספר מכשירי הטלוויזיה שהיא מייצאת לארה"ב, וב1986 הסכימה יפן להגביל את מספר המכוניות שהיא מייצאת לארה"ב ל2.3 מיליון לשנה. למרות ההגבלות גדל הייצוא היפני לארה"ב משנה לשנה. כתוצאה מכך ומן התקציבים הגירעוניים של ממשלת רייגן התרחב הגירעון המסחרי של ארה"ב עם יפן מ13 מיליארד דולר בשנת 1981 ל52 מיליארד דולר בשנת 1987. התהפכות היוצרות העכירה את היחסים בין שתי המדינות והגבירה את הלחץ על יפן להגדיל את הייבוא מארה"ב. בשנות השמונים ביטלה יפן את רב המכסים על הייבוא, אך יצואנים אמריקאים ואירופאים עדיין התקשו לפרוץ לשוק שלה בגלל מערך השיווק המסורבל והתקנות הממשלתיות המרובות. אחת הסיבות לעודף המסחרי של יפן היה ערכו הנמוך של המטבע שלה, שעודד ייצוא והקשה על ייבוא. ב1985 החליטו לייקר את הין לעומת הדולר. תוך שלוש שנים הוכפל ערכו של המטבע היפני מ240 ין לדולר ל120 ין לדולר. הין הגבוה פגע ביצואנים שקיבלו פחות ינים עבור הדולרים שהרוויחו החו"ל, אך סייע למשק בהוזילו את חומרי הגלם והנפט. כדי לשמור על רווחיות העבירו חברות יפניות חלק מן הייצור שלהן לארצות דרום-מזרח אסיה שם שכר העבודה היה נמוך יותר. כתוצאה מכך גדל התוצר הלאומי הגולמי של יפן במחצית השניה של שנות ה-80 בקצב של 5% אחוזים בשנה. הויכוח החריף ביותר בין יפן לארה"ב היה בנושא המכוניות. במשך עשרות שנים היה ייצור הרכב הענף המוביל של התעשייה האמריקאית. אבל ב1986 מכרה חברת "טויוטה" בלבד כעשירית מכל המכוניות שנמכרו בעולם באותה שנה, וב1989 "הונדה אקורד" הייתה לדגם הנמכר ביותר בשוק האמריקאי. האמריקאים האשימו את יפן שהיא מגבילה את יבוא המכוניות הזרות ודרשה ממנה לרכוש יותר מכוניות וחלקי חילוף אמריקאיים. היפנים טענו כי הצלחתם נובעת מאיכות הרכב שלהם המתאימים לצרכיו של האמריקאי בעוד היצרנים האמריקאים לא למדו את צרכיו של הצרכן היפני. אחד הפתרונות לוויכוח זה היה הקמת מפעלי רכב יפניים בארה"ב המעסיקים פועלים אמריקאים. ב1986 פעלו 153 מפעלי מוכניות ב43 מדינות. מוקד אחר של יריבות היה בנושא יבוא של מוצרי מזון מארה"ב ליפן. אף כי ייבאה חיטה וגרגרי סויה, הגבילה יפן יבוא של מוצרים חקלאיים אחרים ואסרה על ייבוא אורז כדי להגן על האיכרים. היפנים טענו כי דבר זה מגן על האיכרים שלהם ומאפשרת להם להתקיים בכבוד, ומולם טענו האמריקאים כי ההגבלות פוגעות בצרכן היפני שנאלץ לשלם פי 6 ממחיר האורז בשוק המקומי ופוגע בחקלאי האמריקאי שאינו יכול להתחרות בתנאים שווים על היפנים. בסוף שנות ה-80 התעוררה בארה"ב חרדה מפני יפנים הרוכשים נכסים אמריקאים. כשליש מאגרות החוב של ממשלת ארצות הברית נרכשו על ידי קונים יפניים, כך מימנו היפנים את התקציב הגירעוני של ארה"ב . כאשר החלו היפנים לרכוש בתי מלון ובנייני משרדים ניעורה חרדה גזענית מפני היפנים העומדים להשתלט על ארה"ב. חרדה זו הגיעה לשיאה כאשר ב1989 "סוני" רכשה את חברת הסרטים "קולומביה" וחברת הנדל"ן "מיצובישי" רכשה את מרכז רוקפלר בניו יורק . כך התפתחה בארה"ב ביקורת חריפה על יפן וראיית כל צעד שלה כניסיון להשתלט על העולם. הסטריאוטיפ של היפני הערמומי, האכזרי וחסר המעצורים הפך שוב למקובל. במקביל התפתחה ביפן תופעה של ראיית ארה"ב כמדינה אלימה, שטופה בסמים ומתפוררת.

ג. התוצאה וההשפעות החברתיות של הזינוק הכלכלי.

הזינוק הכלכלי שינה את פניה של החברה היפנית. האוכלוסייה גדלה מ-80 מיליון בשנת 1945 ל125 מיליון בשנת 1995. מאחר שהתוצר הלאומי גדל בשיעור יותר גבוה הצמיחה הכלכלית הביאה לעלייה מתמדת ברמת החיים. לא כולם התעשרו במידה שווה, אך בניגוד לארצות אחרות, לא נוצר ביפן קיטוב בין הקבוצות הקטנות של העשירים לבין המוני עניים. הבדלים מתונים בשכר, מס כבד על עיזבונות, רמת חיסכון גבוה ומסורת של אי הפגנת העושר מנעו פערים בולטים בין העשירים לעניים. בסקרים שנערכו בשנות השישים הגדירו רב היפנים את עצמם כבני המעמד הבינוני. הודות לזינוק הכלכלי הפכה יפן תוך שני דורות לחברה שגרה כולה בעיר. ב1950 היו 45% מן היפנים איכרים, ב1970 ירד השיעור לכ- 18%, ובשנת 1990 רק 5% היו איכרים. כפרים רבים הפכו לשכונות עירוניות. המחיה בטוקיו הפכה להיות יקרה מאוד, ורבים מן העובדים נסעו שעות רבות אל ומעבודתם. המחסור בשטח הביאו לצמצום השטחים הירוקים, למחסור במדרכות וכ"ו. בניגוד לארצות אחרות לא הצמיחו הכרכים הצפופים של יפן הזנחה ואלימות, הם נשארו נקיים, בטוחים ומסודרים ושיעור הפשיעה בהם הוא הנמוך בעולם. שיעור הפשיעה הנמוך נובע ממסורת ארוכת שנים של שמירת-חוק. מעורבות במעשה פלילי או קרבה למישהו אשר מעורב במעשים פליליים ממיטים בושה גדולה. מיעוט הפשע גם נובע מהאיסור על נשיאת נשק ומקיומה של משטרה יעילה. בכל שכונה פועלת משטרה קטנה (קובן) המאוישת 24 שעות על ידי שוטרים באופניים. ביפן קיים עונש מוות על רצח אך הוא מבוצע לעיתים קרובות בחשאי כדי למנוע בושה מהקרובים. שיעור החיסכון ביפן נשאר גבוה. בשנות ה-80 חסכה בממוצע משפחה יפנית 16% מהכנסותיה. למרות זאת העלייה בשכר הביאה להרגלי צריכה חדשים וראוותניים, כמו קניית יינות צרפתיים וקוויאר רוסי. הפיצוי על העבודה הקשה הוא הבילוי בשעות הערב. בכל הערים נפתחו בארים, פאבים ומועדוני לילה מסוגים שונים. בדרך מהעבודה פוקדים הגברים את המקומות הללו כדי לשתות. מנהלים נוהגים להזמין את עובדיהם לבילוי ערב כדי לגבש את הצוות או להעניק לו פרס. צורת בילוי אחרת היא השתתפות או הצפייה בספורט. בחורף מלאים אתרי הסקי בגולשים שמשלבים ספורט ותענוגות. המשחק החביב על אנשי העסקים הוא הגולף, שם אנשי עסקים מכירים זה את זה. כדור בסיס הוא הספורט הפופולארי ביותר. בשנות ה-90 הפך כדורגל לספורט פופולארי והוקמה לו ליגה. לצד הספורט המודרני מתקיים גם ספורט מסורתי. הג'ודו (מאה 19) הוכר כענף אולימפי באולימפיאדת טוקיו. סומו נשאר ספורט פופולארי. בחיי היומיום טופחו ערכים מסורתיים כמו ניקיון, דיוק ושירות לרמה גבוהה שתאמה את צרכי החברה. הרגישות לניקיון מתבטא בניקיון מתמיד של הרחובות, מקומות ציבוריים וכלי רכב. אנשים בכל תפקיד מקפידים על הופעה נקייה ומזוהמת. חברות הרכבות והאוטובוסים מקפידות על ניקיון ודיוק, וכל איחור כל מלווה בהתנצלות. לזינוק הכלכלי היה מחיר חברתי. המסירות לעבודה פגעה בבריאות העובדים. התיעוש יצר זיהום, עצי דובדבן בשדרות מתו, שוטרי תנועה נאלצו לחבוש מסכות-גז, במרכזי הערים הותקנו רמקולים להזהרת התושבים כאשר הזיהום באוויר מגיע לרמה מסוכנת. תחילה התעלמו השלטונות מהמפגעים הסביבתיים שהתיעוש גרם, אולם כאשר קמה זעקה ציבורית השתנתה הגישה. ב1967 נחקק חוק נגד זיהום וב1971 הוקמה הסוכנות להגנת הסביבה. למרות השיעור הנמוך של הפשע הרגיל ביפן יש שחיתויות פוליטיות ועולם תחתון. השחיתויות הפוליטיות התפתחו מהיחסים ההדוקים בין עולם העסקים לעולם הפוליטיקה. שיטת הבחירות, בה כל אזור מספר נציגים לפרלמנט גרם לאנשים בני אותה מפלגה להתחרות זה בזה. התחרות לא נסבה על עקרונות כי אם על היכולת להטיב עם הבוחרים. חברות מסחריות תרמו כסף לפוליטיקאים ואלה החזירו להם טובות הנאה בצורת העדפה במכרזים, הדלפת מידע ושינוי תקנים. ראש הממשלה טנאקה קקואי נבחר ב1972, והתפטר בסוף 1974 כאשר נחשפו הדרכים הלא כשרות בהן צבר את רכושו, והתרומות הגדולות שמפלגתו קיבלה מחוגי העסקים. העולם התחתון של יפן (יאקוזה) צמח בתקופת טוקוגאוה. אחרי מלחמת העולם השנייה עסק בשוק השחור ובהפעלת בתי בושת לחיילים אמריקאים. הוא מאורגן בקבוצות החולשות על אזורים גיאוגרפים ועוסק בפעולות בלתי חוקיות כמו גביית דמי חסות, סחר בחומר פורנוגראפי, זנוץ, הימורים, בחיתה והלוואה בריבית קצוצה. חלק ניכר מאזורי הבילוי והבידור בלילה נמצא תחת חסות היאקוזה. לצורך הלבנת כספים עוסקת היאקוזה גם התחומים חוקיים כמו בניין ויש לה חברות דלא-נייד. קיים שיתוף פעולה בלתי רשמי בין היאקוזה למשטרה. היאקוזה עוזרת למשטרה לעצור פשעים רגילים (רצח, אונס שוד) והמשטרה מעלימה עין מפעולות מסוימות של היאקוזה כמו זנות והימורים. אף שהזנות נאסרה בחוק משנת 1957 היא ממשיכה להתקיים במסווה של בתי מרחץ ומכוני עיסוי. ההימורים אסורים אך משחקי מזל מותרים. העולם התחתון תומך בארגוני הימין הקיצוני ומשתמש בהם לקידום מטרותיו.

  הדמוקרטיזציה והעלייה ברמת החיים ייצרו ציפיות גבוהות שלא תמיד היה ניתן להגשים. החוקה החדשה הבטיחה שוויון מלא לנשים ומערכת החינוך נתנה להן השכלה הדומה לזאת של הגברים. אך לאחר תום הלימודים הגברים נקלטים במסלולי התעסוקה היוקרתיים והנשים נקלטות בתפקידי לבלרות ושירות על סמך ההנחה שהן תפרושנה עם הולדת ילדן הראשון. בנוסף לעבודתן מצפים מהן להכין תה למנהל ואורחיו. אף שלמעלה ממחצית הנשים הנשואות ביפן עובדות המעמד החברתי של האישה נמוך מזה של הגבר. עליה להפגין כניעה וצייתנות, וסגנון דיבורה מנומס תמיד. בבית האישה היא האחראית לכסף ולחינוך הילדים. 

הפוליטיקה היא מקומם של הגברים. בשנת 2001 רק 11% מחברי הפרלמנט הם נשים. נשים פעילות מאוד בוועדי הורים, וועדי שכונות ומאבקים נגד זיהום. ישנן שרות בממשלה, נשים בתפקידים בכירים בתקשורת, בהוצאת ספרים ובתעשיות כמו אופנה וקוסמטיקה. כמחצית הנישואין ביפן הם "נישואי שידוך". ביפן שיעור הגירושים בשנת 2000 היה 2:1000 (שני מקרים לאלף תושבים). התלות הכלכלית בבעל, הסטאטוס החברתי הנמוך של אישה גרושה, והנוהג להשאיר את הילדים אצל משפחת האב מרתיעים את הנשים. הלחץ המופעל על ילדים ובני נוער ללמוד ולהצליח במוסדות גבוהים יוצר מתחים נפשיים המביאים לא פעם לאלימות, הרס עצמי וניכור. תופעה נפוצה היא התעללות בילדים חלשים וחריגים והתאבדותם של האחרונים. יש המתאבדים כאשר הם נכשלים בבחינות, ויש הנושרים מהלימודים ומצטרפים לחבורות רחוב או כנופיות אופנוענים אולם יחסית לשאר העולם שיעורי הפשיעה בקרב ילדים נמוך. תוחלת החיים ביפן היא הגבוהה בעולם, 77 שנים לגברים ו84 לנשים. התארכות תוחלת החיים והשיעור הנמוך של הילודה מביאים להזדקנות האוכלוסייה. אף שהחוק היפני אוסר אפליה מכל צורה שהיא, קיימות קבוצות הסובלות מאפליה חברתית. הגדולה שבהם הם הבורקומין, צאצאי "הטמאים" מתקופת טוקוגאוה, שאבותיהם עסקו במלאכות בזויות כמו שחיטת בהמות ופשוטת עורות. הבורקומין מונים כ 3 מיליון איש. אין הם קבוצה אתנית נפרדת אך הבורקומין מתלוננים כי הם מופלים לרעה בהתקבלות לעבודה או מציאת בן זוג. יש גם קבוצות אתניות החשות עצמן מופלות לרעה. בצפון אלה בני שבט אינדו בהוקאידו, 24 אלף איש השונים בחזותם ובמנהגיהם. בדרום אלה אנשי אוקינאוה, 1.2 מיליון איש. תושבי אוקינאוה סבלו מהקרבות שהתנהלו על אדמתם במלחמת העולם השנייה ומן הכיבוש האמריקאי הממושך (27 שנים) והם חשים שארצם הזניחה אותם. מכיוון שהחברה היפנית רואה עצמה הומוגנית סובלים החריגים מהתנכרות ואפליה. חריגים אלו הם נכים, חולי נפש, ניצולים מפצצות האטום וצאצאי נישואי תערובת. כדי לשמור על הומוגניות חברתית ולמנוע יצירת כיסים אתניים מנוכרים שוללת הממשלה היפנית הגירת זרים ליפן ולפיכך שיעור הזרים הוא מהנמוכים בקרב המדינות התעשייתיות. ב2000 התגוררו ביפן 1.6 מיליון זרים (קצת יותר מאחוז) , כ600 אלף הם קוריאנים היושבים ביפן כמה דורות, נראים כמו יפנים אך מחזיקים אזרחות שונה. הם אינם נהנים ממלוא הזכויות הסוציאליות ומופלים לרעה בקבלה לעבודות, במגורים ובחברה. קבוצת הזרים השנייה בגודלה הם הסינים. בשנת 1982 חיו 8.2% מתחת קו העוני, לעומת 14.5% בשנת 1968. העוני מתרכז בכפרים מרוחקים ובשכונות מסוימות בערים הגדולות. שכונות העוני הידועות הן סניה בטוקיו וקמגסאקי באוסאוקה. בשכונות אלו מתגוררים עבריינים, ערירים, עבריינים נמלטים, שיכורים ומכורים לסמים, אף על פי כן שכונות אלו לרב שקטות ובטוחות. החברה היפנית היא בעיקר חברה חילונית, רק 30% מיפנים מצהירים כי הם שייכים לדת כלשהי. בניגוד לארצות רבות אין לדת ביפן השפעה על אורח החיים, החינוך, התרבות או הפוליטיקה. החברה היפנית אינה אנטי-דתית, מקדשים שינטואיסטיים ובודהיסטיים פזורים בכל רחבי המדינה ואנשים רבים פוקדים אותם לקבל בברכה או טקסים משפחתיים. מקדשי השינטו מתמחים בטקסים משמחים כמו חתונות ותינוקות בעוד הבודהיסטים מתמחים בלוויות, קבורות ואזכרות. הנישואים הם אזרחיים אך רב הזוגות מעדיפים להתחתן גם בטקס דתי. מאחר האסור למדינה לממן גוף דתי מתקיימים המקדשים מתרומות, הענקת שירותים דתיים, אחזקת קברים, גביית דמי כניסה, מכירת קמעות ועוד.