לאם / יהודה עמיחי

לאם / יהודה עמיחי

בשיר הזה מעצב הדובר את עולמה של אמו, מתאר את יחסו שלו אל עולמה של אמו, ובעיקר מעצים את מהות דמותה – כאם. מבחינה אומנותית הוא עושה זאת באמצעות דימויים ומטפורות המיוחדים לו, וכן באמצעות שימוש בארמזים מקראיים.

חלק א'

בחלק א' מופיעות תמונות אחדות.
בתמונה הראשונה ( בית א' ) מופיע דימוי, שבו האם מדומה לטחנת רוח ישנה. יש לה, כביכול, ארבע ידיים, כארבע הזרועות של טחנת רוח: שתיים היא מרימה אל השמים, בתפילה – ובעצם בצעקה. זהו היסוד הרוחני שבאישיותה. הצעקה מעידה על תסכול, על חוסר אונים.
שתי הידיים האחרות מופנות כלפי מטה, אל המציאות היום-יומית, החומרית, לדאוג לסיפוק צורכיהם הפיזיים של ילדיה ( להכין פרוסות ). תמונה זו, הנוצרת ע"י דימוי ידי האם לטחנת רוח, לקוחה מעולם ארכאי ( = קדמוני ), שלפני העידן הטכנולוגי-המודרני, והיא מעידה על מהותה של האם הן כשייכת לעולם טרום-מודרני והן כנעה באופן בלתי פוסק בין פעלתנות פיזית לטובת ילדיה ובין דאגתה להם, כשהצעקה מעידה על יסוד חוסר האונים שבדאגה זו.
זוהי תמונה אוניברסלית. היא מזכירה את מלחמתו חסרת הסיכוי של דון קישוט בתחנות הרוח, רמז לאידיאליזם נאיבי. המהות האימהית העולה ממנה אופיינית לכל אם. חיזוק לכך אפשר למצוא בשם השיר – "לאם", ללא כינוי השייכות – לאמי, או אמי ( בניגוד לשירים כגון "אמי אפתה לי את כל העולם", או "אבי" וכיו"ב ).

התמונה השנייה ( בית ב' ) אף היא דימוי, והיא לקוחה מן העולם היהודי: עיני האם נקיות כמו ערב פסח – זה הזמן שבו בבית יהודי מסורתי מנקים הכול בצורה היסודית ( והקיצונית ) ביותר. ומבחינת המשמעות - העיניים הן ראי הנפש, והניקיון יכול להעיד על אמת, על יושר, על ערכים. ובאופן פיזי – ניקיונן אולי נובע מריבוי הדמעות ( שייזכרו בהמשך ).
התמונה השלישית ( בית ג'+ד' ) מתארת את האם בלילה, לאחר שסיימה את מלאכות היום (ואולי במלה "בלילה" – הכוונה בערוב ימיה, בזקנתה ). היא מתייחדת עם המכתבים והצילומים שאספה, ובעצם זוהי מטפורה לאוסף חוויותיה וזיכרונותיה - מעין חשבון נפש, "כדי למדוד בהם אורך אצבע אלוהים" – כדרכו אוהב עמיחי לעשות הגשמה של מטפורה. "אצבע אלוהים" – ביטוי שמשמעו במקור - מעשה נסים, פלאי אלוהים ( ביטוי שמקורו שמות ה', 15, על פי פירושו של אבן-שושן ), ובעברית המודרנית – יד הגורל, וכאן אפשר להבין שהאם עורכת מעין סיכום של האופן שהאלוהים ניווט את חייה, לטוב ולמוטב - כלומר חוויות חיוביות וחוויות שליליות.

חלק ב'

בחלק ב' עוסק הדובר ביחסו שלו אל אמו ואל עולמה. המלה "אני" פותחת את שני בתי החלק הזה ( אנפורה, שהיא חלק מאנפורה רחבה יותר ): הוא רוצה להתקרב אל האם, ובעיקר הוא רוצה להתחבר אל החלק הקשה של הווייתה, אל הבכי, הכאב, השתיקה – שהם עדות לדאגת אם לילדיה. ייתכן שעל ידי התקרבות אל חלקים אלה בעולמה של האם מקווה הדובר לשאוב מהם כוח. מבחינה אומנותית המשורר מבטא זאת באמצעות שלוש מטפורות, הקשורות בנוף מדברי קשה, אבל מלא עוצמה: הסבל העמוק כוואדי, השתיקה המעיקה כשרב, הכאב הצורב כגזע מחוספס:
1. הדובר רוצה ללכת בוואדיות שחרצו דמעותיה.
2.הדובר רוצה לעמוד במועקת השרב של שתיקתה.
3. הדובר רוצה להישען ( ואולי גם להישרט ) על הגזעים המחוספסים של כאבה. כל אחת מן התמונות המטפוריות פותחת במילים: "אני רוצה" (אנפורה ). אין פה התרפקות על דמות של אם המקרינה חום או רכות, אין פה נחמה, אלא הזדהות של הבן הבוגר, בדיעבד ( כלומר במבט לאחור, לאחר מעשה ), עם סבלה של אמו.
הנוף המדברי משמש כרקע לחלק ג', המביא אותנו אל הסיפור המקראי המשמש כארמז (קונוטציה מקראית ).

חלק ג'

התמונה העולה מן הבית הראשון של חלק זה היא של האם השמה את בנה, הדובר, תחת אחד השיחים.
יש פה ארמז לסיפור המקראי המופיע בבראשית כ"א, סיפור גירוש הגר וישמעאל. בסיפור המקראי לאחר הולדת יצחק שרה משכנעת את אברהם לגרש את הגר שפחתו ואת בנה – בנו – למדבר. הגר נודדת במדבר עם בנה כשבידה חמת מים, וכשכלו המים מן החמת הגר משליכה את ישמעאל תחת אחד השיחים כדי לא לראותו מת בצמא. היא נושאת את קולה ובוכה, ובפסוק הבא נאמר שאלוהים שמע אל קול הנער, זימן להם באר מים, והנער ניצל.

י. וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק:
יא. וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ:
יב. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי
בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע:
יג. וְגַם אֶת בֶּן הָאָמָה לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ כִּי זַרְעֲךָ הוּא:
יד. וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ וְאֶת הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע:
טו. וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֶמֶת וַתַּשְׁלֵךְ אֶת הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם:
טז. וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ:
יז. וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת קוֹל הַנַּעַר וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל הָגָר מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר לָהּ מַה לָּךְ הָגָר אַל תִּירְאִי כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם:
יח. קוּמִי שְׂאִי אֶת הַנַּעַר וְהַחֲזִיקִי אֶת יָדֵךְ בּוֹ כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימֶנּוּ:
יט. וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת מַיִם וַתַּשְׁקְ אֶת הַנָּעַר:

הדובר מדמה את דאגת אמו לו לדאגתה של הגר לישמעאל, ואת חוסר האונים של אמו לחוסר האונים של הגר המקראית. הארמז הזה מבליט את הדאגה, הפחד וחוסר האונים של האם, אבל בעקיפין גם של הבן. על ידי השימוש בסיפור הזה כדימוי הופך המשורר את הגר לסמל לאימהות המעונות, הנאלצות לראות את ילדיהן במצב של סכנה קיומית מבלי שיוכלו לסייע להם.
הבית השני של חלק ג' מבליט את הניגוד האירוני שבין הסיפור המקראי ובין הסיטואציה המתוארת פה, בשיר המודרני. מה שמבליט את הניגוד הוא תוספת המלה "במלחמה", הבולטת בסוף הטור הראשון של בית זה, וכן בסיום – "באחת המלחמות". כאן מעוגנים אנו כבר היטב במציאות הישראלית, מציאות רווית מלחמות בלתי פוסקות, ואנו מתוודעים לחוסר האונים של האם להתמודד עם מציאות זו. הסיטואציה שונה מזו שבסיפור המקראי, וגם עמדתו של הדובר ביחס לסיכוי להשפיע על המציאות – שונה. בסיפור המקראי הגר משליכה את בנה תחת אחד השיחים אולי משום שקיוותה שלזמן מה יעזור צלו של השיח להציל את בנה מן החום המדברי. פה ברור ששום שיח לא יוכל להגן מפני אימי המלחמה. הסיפור המקראי מעוגן בעולם אמוני, שבו לתפילה, לבכי, יש סיכוי להיענות. שם ניצל הבן תודות לבכי, לתפילה. ולא עוד, אלא שהחוויה הקשה מסתיימת בהבטחה אלוהית "כי לגוי גדול אשימנו", ( אותה הבטחה שניתנה לאברהם בטרם שלח את הגר וישמעאל למדבר ). בעולמו המודרני- החילוני של עמיחי אין אל שישמע לתחינה, אין הבטחה ואין בחירה, אין סיוע ואין ביטחון בעתיד. העובדה הבטוחה היחידה היא המוות, שיתרחש "תחת אחד השיחים באחת המלחמות". המוות הוא ודאי, אבל גם מקרי. הוא יתרחש במקום כלשהו, בזמן כלשהו. התחושה היא שגם אם יינצל הבן ממלחמה אחת – עדיין תרחף סכנת מוות על ראשו במלחמה אחרת.

• הערה: יהודה עמיחי גדל והתחנך בבית יהודי מסורתי ונטש את הדת. הוא בקי במקורות ועושה בהם שימוש ביצירתו, אלא שהוא עושה בהם סֵקוּלָריזציה – חילון. האם היהודייה, כמו האם האוניברסלית, במהותה אוהבת, דואגת, חרדה. ואולם בעולם המודרני-החילוני חסר הרחמים כל התייפחויותיה , תפילותיה, ידיה המורמות אל הרקיע לצעוק – אין בכוחן להושיע את בנה.