העיוורת / שטיינברג יעקב

• לחץ כאן כדי לחזור לסיכומים בספרות

---

• רמה: י'-י"ב

שטיינברג – העיוורת

אקספוזיציה:

• העיוורת עומדת להינשא.
• תחושה של חוסר אמון, שנובעת מהניסוח "היגידו", "אמרו".
• התחושה נובעת גם מהתגובה של העיוורת (ידיה רועדות, כועסת, נרגשת).
• תגובת האם גם היא מעידה על השקר (לחש שפתיים של אם אומללה).

מספר כל יודע-הוא יודע גם את רגשות האם והבת. כל הסיפור נכתב מנקודת מבטה של העיוורת ולכן אין תיאור שניתן לראות בחוש ראיה, אלא מסופר ומתפתח לפי חוש המישוש וחוש השמיעה. עקב כך נוצר המסתורין, שאין ידיעה של פרטים על הדמויות.

הרגשות בסיפור:

• חוסר אונים.
• חוסר אמון, חשדנות.
• חששות ופחדים.
• בדידות.

השאלות שעולות במהלך הסיפור:

• מיהו בעלה?
• במה הוא עוסק?
• בן כמה הוא?
• כיצד הוא נאה?
• איפה היא נמצאת?
• לאן הולך בעלה?

האווירה בסיפור:

האווירה המיוחדת של הסיפור, אווירה של מתח וחרדה נוצרת בעיקר באמצעות פער בין התרחשויות המתוארות ובין ההסבר הניתן להם. הקורא המרגיש בפער זה נמצא כל הזמן המתח ובניסיון למצוא את התשובות שתוכלנה לתת הסבר מתאים להתרחשויות. כבר מהמשפט הראשון בסיפור "לחנה העיוורת היגידו לפי חתונתה כי זה שעתיד להיות בעלה הוא איש אלמן ועסק הטבק הוא מסחרו". יוצר חוסר אמון במה שאמרו לחנה. רושם זה נוצר אצל הקורא משום שהמספר מדגיש שהדברים נמסרים דרך זווית ראייתה המוגבלת של העיוורת היודעת רק מה שאמרו לה.

סדר המסירה של האינפורמציה במשפט הוא כזה שקודם מודגשת העובדה שהדברים נאמרו לחנה העיוורת ורק אחר כך נמסרת האינפורמציה עצמה, סדר זה גורם לכך שכבר בתחילת הסיפור הקורא חושד במהימנות הדברים. שבועתה החוזרת של האם "ככה אראה בנהמה" ניסיונה הקצר לשקר לביתה בעניין ילדיו של הבעל, מאמציה להסיח את דעת ביתה אל הבית במאובק ואל החצר הגדולה, הסתבכותה בדברים רבים שלא לצורך, כל אלה מחשיבים את התיאור הראשוני של הבעל המיועד כאלמן בן 30 העוסק בטבק. חשדותיה של חנה העיוורת עצמה והערה קצרה וכמעט לא מורגשת של המספר "שפתיה הצמוקות לחשו דבר מה – לחש שפתיים סתום של אם אומללה" מחזקים אצל הקורא את חשדותיו.

חשדות אלה מתגברים ככל שמתגברים חשדותיה של הגיבורה בעקבות מישוש זקנו של הבעל וגילוי גילו האמיתי והנסיעה אל מקום מגוריו. הרגשת המסתורין שנבנית אצל הקורא מתגברת עם קריאת תיאור הלילה הראשון של חנה בבית בעלה. תמיהותיו של הקורא מתחזקות גם משום שהוא מקבל את פרטי ההתרחשות דרך תודעה של העיוורת בתוספת תגובותיה וחששותיה שלה. רק בסופו של הסיפור מצליחה הגיבורה וגם הקורא לענות על כל השאלות שנשאלו במהלך הסיפור ולהסביר את האירועים התמוהים המתרחשים בו.

• לידת הבת משפיעה על העיוורת בכך שש לה עיסוק ואחייני בעלה באים אליה, יש לה אחריות, הם קרובים מאוד, נשבר מעגל הבדידות של העיוורת ולכן שוררת יותר שלווה בבית, היא צוחקת, שרה, מפרה את המתח.
• חנה מתמודדת עם מחלת בתה כך: היא מפסיקה לאכול, כל היום היא יושבת ליד העריסה של ביתה ומקשיבה לנשימתה והיא כבר יודעת שביתה תמות, אך היא לא מוכנה לקבל זאת והיא טוענת שיבוא הקברן אבל היא לא תיתן את ביתה.

הרגשות עם מחלת ביתה: כעס על בעלה, צועקת עליו, בכי, היא מצפה ממנו שיהיה הראשון שיתמוך בה, שיתן לה מידע, שידאג לבתם אך הוא לא מתייחס. תחושת שנאה כלפיו.

• לידת הבת יוצרת השהייה בסיפור – המתח נעצר ונוצרת הרגשת שלווה בסיפור. נפסק מוטיב הספקות ולא נשאלות שאלות.

תחושה של שלווה + שמחה - העיוורת שרה, יוצרת קשר עם הילדים של בעל, נשבר מעגל הדממה והבדידות.

פואנטה בסיפור העיוורת:

הסיפור הוא סיפור פואנטה, הסיפור מאיר באור חדש את פרטי הסיפור, מעניק להם משמעות חדשה וחושף את האמת באשר לדמותו של הבעל ומצבה של הגיבורה. הפואנטה בסיפור אינה מהסוג של פואנטה בלתי צפויה המשנה לחלוטין את אופן תפיסתנו, את ההתרחשויות ואת הדמויות המתוארות. סיפור העיוורת הוא סיפור חידה כשגם הגיבורה וגם הקורא הרואה את הדברים מנקודת ראותה חשים שחיים להתגלות פתרום כלשהו שיבהיר את ההתרחשויות הבלתי מובנות. לאורך כל הסיפור מפורטים רמזים רבים המצביעים על כך שרק תוספת של אינפורמציה יכולה לארגן באופן בהיר וסביר את המציאות המתוארת. ובאמת רק סופו של הסיפור המגלה שהבעל הוא קברן מאפשר לארגן במבט לאחור את כל פרטי התיאור.

---