המים בישראל

מיקומה של ישראל באזור הים התיכון באקלים ים תיכוני מאפשר קיום מגורים וחקלאות לאורך חוף הים היכן שכמות המשקעים גבוהה באופן יחסי, בעוד שמדרום וממזרח, המדבר אינו מאפשר מגורים בתנאים נוחים. מאזן המים של ישראל כולל את כל כמות המים המצויה בישראל והראויה לניצול. הפוטנציאל כולל את מי הגשמים הכוללים את מי הכינרת, מי התהום, מי שטפונות, מי קולחין ומים מליחים. פוטנציאל המים העומד לרשות ישראל מוערך ב-1.8-1.6 מיליארד מ"ק. המים מהווים את הגורם החשוב לכלכלת ישראל ולכן כל חריגה מן הכמות הקיימת גוררתאחריה התייקרויות בניסיון לגרום לחיסכון ופיתוח של מקורות ומשאבים נוספים. הסטטיסטיקה מראה כי כל 5 שנים גשומות, שתיים תהיינה שחונות. שנת בצורת מוגדרת כשנה אשר בה ירדו פחות מ-25% מן הכמות הממוצעת. יש להבחין בין בצורת אקלימית לבצורת חקלאית. הבצורת האקלימית היא כפי שהוגדר לעיל בעוד שבצורת חקלאית מתייחסת למצב בו פיזור המשקעים אינו מסודר וכל הכמות מצטברת בתחילת העונה או בסופה למרות שהכמות אינה דלה. גירעון במשק המים מוגדר כמצב אשר בו כמות המים הנכנסת קטנה מכמות המים היוצאת, ואז המאזן שלילי. הצרכנים העיקריים של משק המים הם: התעשייה, הצריכה הביתית והחקלאות, כאשר בשנים האחרונות עולה הצריכה הביתית על החקלאות בגלל צמצום בשטחי חקלאות.

המים מתחלקים לכמה סוגים:

1.המים העיליים:

המים זורמים באגני היקוות שחלקם בשטח מדינת ישראל וחלקם לא. שני האגנים העיקריים הם: אגן ים התיכון ואגן בקעת הירדן. זו גם ההגדרה של פרשת המים המזרחית והמערבית. כמות המים היורדת כנגר עילי תלויה במספר גורמים טופוגרפיים וגיאולוגיים כמו: השיפוע של המדרון, סוג הסלע, כיסוי הקרקע- צמחיה או מבנים וכמות הגשמים.

מים שפירים: אחוז המליחות בהם נמוך מאוד והם ראויים לשתיה. מים אלה נחשבים לטובים ביותר.

זיהום המים: נוצר כתוצאה משפכים ביתיים, תעשיות וחקלאות. אזור החוף אשר מהווה אקוויפר פתוח מצד אחד ומצד שני אזור בו כמות האוכלוסייה והתיעוש הם מן הגבוהים בישראל הינו בעל דרגות זיהום גבוהות. כדי להתמודד עם תופעת הזיהום פותחו מפעלים אזוריים שמטרתם טיפול במי שפכים ומניעת חלחולם באזור החוף. שיפור בצנרת הביתית מהווה לא פעם מקור לדליפה ופתרון לאזורים החקלאיים ובעיקר ברפתות אשר מהוות גורם מזהם.

הכינרת: מהווה את מקור המים העיקרי לצריכה הביתית תעשייתית וחקלאית. מי הכינרת מושפעים מחומרי הדברה של האוכלוסייה החיה סביב הימה, בנוסף מוזרמים לאגם מי שפכים, המים עצמם מומלחים וגדלות בהם אצות. כיום מי הכינרת מטוהרים מטוהרים ומסוננים ע"י כלור לשם חיטוי וסנן כדי לשפר מ"ק. מן הכינרת מפיקים 530 מיליון מ"ק בשנה ומהם מוזרמים למפעל הארצי 450 מיליון מ"ק. הכינרת מהווה אגן היקוות של אזור שחלקו מצוי בישראל וחלקו בלבנון. שייכת לאגם קדום מתקופת הפלייסטוקן- ימת הלשון שהשתרעה מהחולה ועד חצבה.

המוביל הארצי: תוכנית שעיקרה בתחילת שנות ה-30 ע"י פרופסור לאודרמילק, ובא מנצלים את כוח הכובד והשיפוע להעברת מים לאזור הנגב ע"י תעלה פתוחה וסגורה המתחברת למפעלים אזוריים. המוביל החל לפעול בשנת 1964 מאתר ספיר בצפון מערב הכינרת דרך צינור סגור ופתוח לסירוגין עד מאגר בית נטו פה – מאגרי אשכול, שם נמצאים המים לצורך השקעות מוצקים וחיטוי ומשם מוזרמים בצינורות סגורים עד לאזור לכיש. הקו האדום התחתון כפי שנקבע באופן שרירותי הוא מינוס 231. האגם עבר שינויים רבים ב-60 השנים האחרונות שברובם הם מעשי ידי אדם. ב-1932 הוקם סכר דגני. בשנות ה-50 ייבשו את אגם החולה ואז נחשפה אדמת הכבול ושונה הרכב המזהמים החודרים אל הכינרת. בריכות דגים ניבנו וגדל מספר התושבים סביב הכינרת דבר ששינה באופן משמעותי את הנכס אל מימי האגם. המוביל המלוח שנבנה כדי לסלק את המים המלוחים הנובעים בסמוך הקטין את מליחות האגם למחצית. תוכנית בשם "המוביל המערבי" מחכה לביצוע, תוכנית זו אמורה להעביר באמצעות מוביל מיוחד ביוב פסולת וביוב רפתות סביב הכינרת.

נתונים: שטח 170 קמ"ר, רוחב 12 ק"מ, אורך 22 ק"מ. עומקה הממוצע הוא 30 מ' גובה, מינוב 212 מ' מפני ים תיכון.

נחלים מתנקזים הם: חרמון, בניאס, נחל דן.

מי שטפונות: הנחלים בישראל זורמים מערבה לים ומזרחה לבקעת הירדן. השיפוע מזרחה הנו תלול בגלל המבנה הטופוגרפי של הבקע. כדיי למנוע בריחת מים אל הים אוגמים את מי השיטפונות באגמים מיוחדים, מפעלים אלה מצויים בחלקים רבים בארץ והם מנוצלים או להשקיה או להחדרה אל מי התהום.

דוגמא: בקרבת פרדס חנה מפעל מנשה התופס מי התנינים ומחדירם לאקוויפר. אגם שיקמה האוגר את מי נחל שיקמה.

מי נחלים: רוב נחלי ישראל זורמים מערבה לים התיכון, חלקם לבקעת הירדן ומיעוטם למפרץ אילת. רוב נחלי ישראל הנם נחלי אכזב כלומר זרימתם נמשכת רק בעונת הגשמים, למעט הירקון אשר בו מתקיימת זרימה כל ימות השנה, הקישון וכול'. חלק מן הנחלים מתחילים בנביעה של מעיינות ולכן כל זמן שמתקיימת שפיעה של מי המעיין תהיה בנחלים אלה זרימה. נחלי הנגב כמו נחל צין פארן ואחרים מקבלים כמויות של מים ובגלל חוסר יכולת חלחול עקב אטימות הקרקע באזור, גם כמות קטנה תגרום לשיטפון גדול. הנחלים הזורמים אל הבקעה הם נחל חרוד תירצה עמוד, נחלי הגולן, נחל דוד ערוגות וכול'.

2.המים התחתיים – מי התהום:

מי התהום הם המאגרים העיקריים של ישראל והם כוללים את אקוויפר ההר ואקוויפר החוף, אקוויפרים משניים נוספים כמו אקוויפר הערבה. למי התהום 3 מקורות: א- גשמים, ב- מים ראשוניים. ג- מים קדומים, קשורים.

בצפון הארץ מחלחלים 40% מכמות הגשם למרות הטופוגרפיה החריפה והמחודדת. הסלע קולט דרך סדקים ונקבים את המים. יש להבחין בין סלעים בלתי חדירים, חדירים למחצה וחדירים. החרסית הנה סלע נקבובי ובלתי חדיר. חול, גיר הם חדירים.

אקויקלוד - סלע בלתי חדיר. אקויפר - סלע חדיר, יכול להכיל מים. מי התהום מגיעים לשכבה אטימה וזורמים על פי תכתיב טקטוני קרסטי או סטרטגרפי. התכתיב הטקטוני פירושו זרימה על פי נטיית השכבות. קרסטי – על פי מערכת המחילות והמערות התת קרקעיות שנוצרות כתוצאה מהמסת הגיר על ידי חומצה פחמתית. סטרטגרפי – על פי סוג הסלע ותכונותיו. מתחת לפני הקרקע בגליל במרכז הקמר מצויים סלעי אקויקלוד בני 100 מיליון שנה, אשר מפרידים בין אגן ניקוז תחתי מזרחי ומערבי.

אקויפר החוף: משתרע מרצועת עזה בדרום ועד קיסריה בצפון רוחבו נע בין 20-12 ק"מ. בנוי מאבני חול, חרסית בכיוון מערב מגיע עוביו ל-200 מ' ולכיוון מזרח מצטמצם. המילוי החוזר נעשה ע"י גשמים היורדים באזור. בין מי הים לאקויפר החוף מצוי הפאן הביני. זהו אזור מעבר המפריד בין שטח המים המלוחים למתוקים והוא נובע כתוצאה מן ההבדל במשקל הסגולי של המים המתוקים הקלים לעומת המלוחים הכבדים יותר. כל זמן שמתרחשת זרימה של מים מתוקים מן היבשה אל הים נשמרת איכות המים. ברגע שמתחילה שאיבה מוגברת המורידה את מפלס המים המתוקים חודרים מים מלוחים אל האקויפר וממליחים את המים המתוקים.

אקויפר החוף ניזוק כתוצאה מפיתוח החקלאות ושימוש מוגבר בדשן וחומרי הדברה המחלחלים פנימה, השפכים המחלחלים מעלים את ריכוז החנקות ופוגעים באיכות מי השתייה.

אקויפר ההר: כולל את אגני השומרון הצפוני בית שאן המשך ההר עד לים המלח, רוב המים הם באיכות טובה מאוד. אקויפר נוסף בהר הוא זה המשתרע מואדי ערה ונחל תנינים עד הר הנגב, מהרי יהודה והשומרון עד אזור החוף. ויכוח פוליטי נסב על השימוש במי אקויפר זה, הרצון לשומרו נקי והחשש מאיבוד חלק ניכר ממימיו עקב ההסדרים עם הרשות הפלשתינית.

אקויפר הערבה: אקויפר זה ניזון ממי שטפונות. הערבה הנה שקע טקטוני המתמלא בשכבות של סחף בעובי של מאות מטרים. בחלקו הצפוני שכבות גבס וחוור. במניפות הסחף שקעים טופוגרפיים בהם מגיעים המים התת קרקעיים קרוב מאוד לפני השטח ושם נוצרות מלחות בהם עולים המים עליה נימית.

אקויפר קדום: אקויפר זה מצוי בנגב ובו מים פוסיליים, שריד לתקופות גשומות בהם הנגב נהנה מכמויות גשם רבות יותר מאשר בתקופתנו.

מי קולחין: שפכים מטוהרים המשמשים בעיקר להשקיה של גידולי תעשייה כגון כותנה או תחמיץ. השקיה במים אלה מחייבת השגחה כדי למנוע גלישתם לתוך האקויפרים. 60% מכלל השפכים בארץ מוחזרים להשקיה.

מים מליחים: מים המותפלים או מים המכילים כמות מלח מסויימת. שיטות ההתפלה הם איוד, הפרדה חשמלית והקפאה. כיום פועל באזור אילת מתקן להתפלה.

מי מעיינות: מים הקיימים לרגלי שברים והעתקים מצויים באזור ההרים ומשתלבים באופן מסודר במערך מוביל המים הארצי.

יש להתאים את חיינו לפוטנציאל המים הקיים תוך בחינת אפשרויות הפיתוח להגדלת הכמויות הנובעות מגידול האוכלוסייה, שיפור ופיתוח התעשייה והרחבת שטחי המגורים. חיסכון בחקלאות תוך פיתוח אמצעי השקיה חסכוניים.