מודל התגובות של הלחץ

מודל התגובה

לפי מודל התגובה, לחץ הוא מצב פנימי הנחווה במישורים שונים: פיזיולוגי, התנהגותי, רגשי וקוגנטיבי. מודל התגובה מתמקד בתגובות האופייניות למצבי לחץ, ללא התמקדות בשאלה מה גורם לאדם להיכנס ללחץ.

תגובות פיזיולוגיות: קנון טען שהשינויים הפיזיולוגים שמתרחשים באורגניזם במצב לחץ נועדו להכשיר אותו לאחת משתי תגובות אפשריות- להילחם או לברוח. קנון חקר את תגובותיהם של חתולים למפגש עם כלב. רוב הסימפטומים שמצא הם תוצאה של פעילות המערכת האוטונומית (בלתי רצונית) בגוף. הסימפטומים האלו נובעים משתי תת-מערכות של מערכת העצבים באוטונומית- המע' הסימפטטית (המעוררת) והמע' הפרסימפטטית (מרגיעה). שתי מערכות אלו עובדות בו זמנית.

1. המערכת הסימפטטית- מעוררת חלק מהמערכות הגופניות (זרימת דם מהירה, נשימה מהירה, הפרשת יותר סוכר מהכבד לשם יותר אנרגיה, עלייה בלחץ הדם כתוצאה מהתכווצות כלי הדם, עלייה בפעימות הלב, מתח בשרירים).
2. המערכת הפרסימפטטית- מורידה את רמת הפעילות של מערכות אחרות שאינן חיוניות להתמודדות עם לחץ, כמו לדוג' מע' העיכול. וזאת במטרה להפנות את כל האנרגיה להתמודדות עם מצב הלחץ.

שינויים אלו גורמים לכל המערכות הגופניות להיות מוכנות בצורה היעילה ביותר ללהתמודדות עם הגירוי המאיים. הם מכינים את בעל החיים ללרמת פעילות גבוהה וליכולת להגיב במהירות, כל זאת במטרה לשרוד. והם מכינים אותו להתקפה, או לחילופין, לבריחה. תגובות אלו מתעוררות גם באירועים מלחיצים בהם אנו לא זקוקים למידה רבה של אנרגיה פיזית. במצבים אלו, גופנו חוזר למצבו הרגיל עם חלוף הסכנה. תסמונת הסתגלות כללית: תסמונת הסתגלות כללית היא הכינוי שניתן על ידי החוקר סלייה לתגובות המשותפות לכל האורגניזמים במצבי לחץ. סלייה מצא כי קיימים בתגובתינו שלושה שלבים. 1. שלב האזעקה- בשלב זה מגייס הגוף במהירות את הגנותיו הפיזיולוגיות שנגרמות ע"י המע' האוטונומית (הסימפטטית והפרסימפטטית) נגד גורם הלחץ. שלב זה הוא איטנסיבי מאוד וקצר. יכולת ההתנגדות היא נמוכה מהרגיל. (לדוגמא- נוסע במטוס שומע שהטייס מודיע כי יש תקלה במנוע. הוא מתחיל להילחץ וגופו מפעיל את התגובות הפיזיות). 2. שלב ההתנגדות- בשלב זה פעילות הגוף מתייצבת, ויכולת ההתנגדות שלו ללחץ גבוהה מהרמה הנורמלית. האדם לומד להסתגל לגורם הלחץ והוא מנסה להתמודד איתו. (לדוגמא- הנוסע משכנע את עצמו להירגע ומארגן את מהלכיו: שולף את מסכת החמצן, מוודא שהוא חגור היטב...). אם מצב הלחץ מתמשך זמן רב או אם יש חשיפה לגורמי לחץ נוספים, פוחתת יכולת ההתנגדות של האדם והוא נכנס לשלב השלישי. 3. שלב התשישות- בשלב זה פוחתת בהדרגה יכולת ההתנגדות. האורגניזם מגיע למצב של אפיסת כוחות. האנרגיות שגויסו בשלב הראשון נוצלו עד קצה גבול היכולת בשלב השני, והן אינן מסוגלות לפעול עוד. האדם הופך לתשוש ומבולבל. (לדוגמא- הנוסע במטוס יחוש תשישות וכתוצאה מכך יכל להגיע למצב של אדישות כלפי המתרחש).

סלייה האמין שיכולתו של אדם להתנגד לגורמי לחץ היא מוגבלת. הוא כינה את יכולת ההתנגדות בשם- אנרגיית הסתגלות. לדעתו, ככל שהמאמץ הנדרש מהגוף גדול יותר ו/או ממושך יותר כך מאבד הגוף יותר אנרגיית הסתגלות. הגדרתו של סלייה ללחץ: לחץ הוא תגובה כללית ואחידה של הגוף ומערכותיו השונות לכל דרישה המופעלות עליו. (כלומר, תגובות האדם אינן תלויות באישיותו או מאפיינים של גורם הלחץ, אלא שכולנו מגיבים בצורה דומה). חסרונות של מודל התגובה של סלייה: 1. איננו מייחס משקל מתאים לגורמים הפסיכולוגיים שמשפיעים על מצב הלחץ. 2. מדגיש את התגובות הפיזיולוגיות האחידות למצבי הלחץ אך מתעלם מתגובות ספיציפיות למצבי לחץ שונים.

תגובות התנהגותיות: בדרגות נמוכות של לחץ אנו חשים ברמה גבוהה מהרגיל של עוררות. כתוצאה מכך, ביצועינו במטלות שונות עשויים להיות אף טובים יותר מבמצב של רגיעה. לעומת זאת, לחץ כבד פוגע בתפקודינו, בייחוד במטלות מורכבות הדורשות קואורדינציה בין מערכות שונות. שרירינו הרועדים מקשים על ביצועינו וגורמים גם קשיים בחשיבה. חלק מהאנשים מפסיקים לאכול בזמן לחץ וחלק אוכלים יותר. חלק מגיבים בתוקפנות וחלק בנסיגה. לחץ קיצוני במיוחד עלול לגרום לשיתוק תגובתינו ולהביא אותנו למצב של קיפאון ואי-עשייה.

תגובות רגשיות: במצבי לחץ כולנו חווים רגשות בעצמה גבוהה. הרגשות השכיחים ביותר במצבי לחץ הם חרדה, כעס ודיכאון. אנשים נוטים ללנקוט בדפוסי תגובה מוקצנים במצבי לחץ (לדוג'- אדם זהיר יהיה עוד יותר זהיר). אם הנסיונות הראשונים להתמודדות עם הלחץ כשלו אז החרדה גוברת עוד יותר והיחיד נתפס ללפתרונות המוכרים, נעשה נוקשה יותר ואינו מסוגל למצוא פתרונות חלופיים. (לדוג'- אנשים שנלכדו בבניין בוער משום שהתעקשו להתפנות דרך דלת הכניסה, אעפ"י שהיו יכולים להינצל אילו היו חושבים על דרכי מילוט אחרות. בהיותם בפאניקה לא הצליחו לחשוב על דרך אחרת). חרדה משבשת את חיי הפרט אך מהווה גם מקור לאיסוף מידע המסייע להתמודדות עם הלחץ. רגשות החרדה והדיכאון הם סימנים לכך שצרכים חשובים של הפרט אינם מסופקים. מודעות אליהם וזיהוי מקורם הם צעד חשוב בגיבוש דרכים להתמודדות עם הלחץ. תגובה שכיחה נוספת למצבי לחץ היא כעס, שעלול להביא לתוקפנות.

תגובות קוגנטביות: התגובות הקוגנטביות למצבי לחץ באות לידי ביטוי בדימויים קטסטרופליים, הפרעות בחשיבה, בקשב ובזיכרון.

דימויים קטסטרופליים- תמונות דמיוניות של מצבים מפחידים העלולים להתרחש. לדוגמא, אשה המצפה לבעלה זמן רב ונכנסת ללחץ. מיד עוברים לנגד עיניה תרחישים של אסונות אפשריים- היא חושבת למשל שהיה מעורב בתאונה, או בקטטה וכדומה... דימויים אלה גוררים דימויים נוספים כמו- מי יפרנס, כיצד יגדלו ילדיה ללא אב וכו'... דימויים קטסרופליים מובילים לעיתים מובילים לעיתים לדימויים של כישלון.

תופעת הדימויים הקטסרופליים מפריעה להפניית האנרגיה להתמודדות עם מצב הלחץ.

חשיבה- במצבי לחץ משתבשת היכולת לארגן את מחשבותינו ביעילות ובהיגיון. החשיבה מושפעת מהחרדות ומהערכה עצמית שלילית. בזמן לחץ אנו מתקשים לפתור בעיות ולהחליט החלטות, שכן קשה לנו לחשוב בגמישות על אלטרנטיבות רבות של פיתרון, וכתוצאה מכך נפגעת חשיבתינו היצירתית.
קשב- קשב סלקטיבי הוא היכולת להתרכז בגירוי ספציפי תוך התעלמות מגירויים אחרים הקיימים בסביבה שאינם רלוונטים למטלה. במצב של לחץ פוחתת יכולת ריכוז זו. דעתו של הפרט מוסחת מגירויים חיצוניים ופנימיים.
זיכרון- במצבי לחץ אנשים סובלים מהפרעות זיכרון. זה נובע ככל הנראה משני תהליכים:

1. קושי להעביר מידע שנכנס לזיכרון לטווח הקצר אל הטווח הארוך. 2. מידע ישן שכבר קיים בזיכרון לטווח הארוך, עלול להיות בלתי נגיש (שכן האדם עסוק בדימויים הקטסטרופליים והגירויים החיצוניים ולכן מתקשה בשליפת המידע).