הוידוי גדול / אמנון שמש

וידוי הגדול / אמנון שמוש

השיר נכתב בערב יום כיפור והוא נושא אופי של וידוי. "וידוי הגדול" זהו הכינוי לתפילות וידוי ארוכות הנאמרות ביום כיפור – תפילות "על חטא" ו"אשמנו", הבנויות כרשימת חטאים ארוכה ומפורטת בסדר אלפביתי, כאשר כל אות מא' עד ת' באה בראש חטא מסוים.

קטע מ"וידוי הגדול"

על חטא שחטאנו לפניך באונס וברצון,
ועל חטא שחטאנו לפניך באימוץ הלב.
על חטא שחטאנו לפניך בבלי דעת,
ועל חטא שחטאנו לפניך בביטוי שפתיים.
על חטא שחטאנו לפניך בגילוי עריות,
ועל חטא שחטאנו לפניך בגלוי ובסתר.
על חטא שחטאנו לפניך בדעת ובמרמה,
ועל חטא שחטאנו לפניך בדיבור פה.
על חטא שחטאנו לפניך בהונאת רע,
ועל חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב.
על חטא שחטאנו לפניך בוועידת זנות,
ועל חטא שחטאנןו לפניך בווידוי פה.
על חטא שחטאנו לפניך בזלזול הורים ומורים,
ועל חטא שחטאנו לפניך בזדון ובשגגה.
על חטא שחטאנו לפניך בחוזק יד,
ועל חטא שחטאנו לפניך בחילול השם.---

השימוש שעושה אמנון שמוש בשם "וידוי הגדול" הוא שימוש רב פני: מצד אחד הוא מפנה אותנו לוידוי של יום הכיפורים, ובאמת בשיר יש הכאה על חטא ווודוי היוצא מן הלב. אבל אין זה וידוי כחלק מן התפילה, אלא וידוי של אדם חילוני, שמכיר את המקורות, כי התרבות והחינוך שקיבל בבית היו מסורתיים, ולא מתוך בורות אלא מתוך הכרה בחר בעולם חילוני. יש פה גם משחק מילים, כי אפשר לראות פה וידוי של אדם "גדול", מבוגר, וגם וידוי על חטא גדול, חטא שחטא הן לאמו והן לעצמו.
הדובר הוא אפוא אדם מבוגר, העושה את חשבון הנפש שלו ומתוודה על חטאו.
החטא כפול: חטא אישי – זלזול באמו ובסיפוריה, חוסר הקשבה, התנהגות מתנשאת של בן כלפי אמו, וחטא במישור התרבותי – אדישותו והתנכרותו למורשת העבר של משפחתו, של מוצאו העדתי. שני החטאים האלה מתלכדים בעניין אחד – סירובו של הבן להקשיב לסיפוריה של אמו , ותוצאותיהם – החמצה גדולה, שהנפגע העיקרי ממנה הוא עצמו, שלא השכיל לנצל את ההזדמנות שניתנה לו להבין טוב יותר את עולמו. האם ייצגה בעיניו עולם רחוק, זר, שהוא התנתק ממנו בתהליך של עיצובו כאדם ישראלי חדש. כאדם צעיר, הרואה את עצמו משתייך לתרבות חדשה, עסוק בבניית חברה חדשה – מערבית, מודרנית, שיתופית, שוויונית – הקיבוץ, הוא אוטם את אוזניו מלשמוע את סיפוריה של האם בעודה בחיים, אבל לאחר מותה, בהתבגרותו, הוא מגלה עד כמה הוא כמה אל סיפוריה, עד כמה הוא קשור אל התרבות שעליה התחנך בילדותו, ועד כמה היו סיפוריה של האם חלק ממהותו.
מותה של האם והתהליך הנפשי שעבר – מעוררים בו את הצורך להמשיך ולספר על העולם שאבד – "עולמה / של אימא / תרבות-חיים / שהלכה / לעולמה" – ולמלא בכך את תפקידה שלה. הוא גם היה רוצה שאימא תשמש לו כאוזן קשבת ותשמע את סיפורו, את יצירותיו, המבוססות על סיפוריה, שאף כי לא האזין להם ממש – בכל זאת חלחלו לתוכו ונקלטו, ולו בחלקם. הוא גם מיצר על כך שלא שמע מספיק – אבל זה כבר דבר שאין לו תקנה. הוא איחר את המועד, ואימא כבר איננה, ואתה הלכו לעולמם גם סיפוריה. בווידוי הוא חושף אפוא את חרטתו, את רגש האשם שלו על אטימותו, הוא חושף את המרחק שפער בינו לבין אמו, והוא מביע חרטה על כך שלא השכיל להבין עד כמה בעצם היו קשורים זה בזה, ועד כמה במו ידיו גדע את שורשיו, והחמיץ את ההזדמנות להכיר ולהבין טוב יותר את עולמה של אמו, שהוא השורש להבנת עולמו שלו.
חלקו הראשון של השיר מעמיד את דמויות האם והבן כמנוגדות זו לזו. חלקו השני – מבליט את הדמיון.
האם מוצגת קודם כל כמספרת. מעין מספרת עממית, שעיקר כוחה בדרך דיבורה.
השורש ס-פ-ר חוזר פעמים אחדות ביחס אליה. גם הפרטים המתארים משהו מחיצוניותה מוארים, למעשה, רק באמצעות דרך סיפורה. היא חיה את סיפוריה בכל ישותה. ישנה הבלטה של הצלילים בתיאורה – קולה מתנגן כעוד, ידיה דוברות יחד עם צמידיה המצטלצלים. צלילים מתנגנים אלה עומדים כניגוד לאטימותו של הדובר אליהם.
הדובר מדגיש את היסוד המזרחי-האקזוטי באם, בדרך דיבורה, בנושאי סיפוריה, במראה החיצוני. "קולה מתנגן כעוד" – הדימוי הזה מכוון את הקורא לצלילי המזרח. גם הדיבור באמצעות תנועות הידיים וענידת צמידי הזהב מבליטים את המראה המזרחי. נושאי סיפוריה – על בן צרויה ועל סגולות הקמע -אופייניים לחברה שמרנית, שרווחות בה אמונות בכוחות לא רציונאליים. היא מתבלת את דבריה באמרות כנף, פולקלור ומסורת עתיקים , "שאין לזמן שליטה בן", ויש להם טעם של אמת ושל אמונה. האם מאופיינת על ידי דיבור ולא על ידי עשייה.
ואילו הבן עסוק בעשייה. הוא שומע את הסיפורים משום כבוד האם, אבל אינו מקשיב. אין לו סבלנות לסיפוריה, נדמה לו שהעולם שלה אינו רלוונטי לגביו. היא מספרת על עולם שהיה, שאבד עליו כלח , ואילו הוא עסוק בעולם ההווה, בעולם החדש המתהווה, "שקוע בלהוציא / את הקיבוץ מן / הבוץ" – הקיבוץ הוא אולי ה"מוצר" האופייני ביותר לאותה החברה הישראלית החדשה של אותם הימים, שהדובר רואה את עצמו חלק ממנה. גם הוא מאזין לקולות – אבל הקולות שהוא מאזין להם הם שונים – "שאון קבוצה ומפעליה". בניגוד לפנאי העומד לרשותה הוא עסוק, זמנו קצר, הוא טורח בענייני הכלל. הוא מתייחס אל אמו בהתנשאות של אדם צעיר שמבטל את הדור הקודם, וכן בהתנשאות של מי שמאמין שהעולם שהוא בונה עולה על עולמה האקזוטי אך הפרימיטיבי של האם.
מה גרם לו לאטום את אוזניו בפני סיפוריה – תרבותה של האם?
שני גורמים חברו פה: האחד – המישור האישי-הרגשי, זהו פער הדורות, וזו כנראה דרכו של עולם, שהצעירים מסרבים לשמוע את בני הדור הקודם. כלומר במערכת היחסים בן-אם מצטייר פה סבך אנושי מצוי וטבעי. האם פתוחה ושופעת ורוצה להעניק מעצמה , מהווייתה, מעולמה, ואילו הבן הצעיר בטוח שהוא יודע טוב ממנה והוא מבטל את האם ואת עולמה במין שחצנות של נעורים. הוא גם באמת עסוק ב"להזיז דברים קדימה", וכמו שהוא אומר בהומור ובאירוניה עצמית – "ולמי/ ) נו - באמת ) / יש פנאי / לאימא" . . .

אבל הסירוב להקשיב נובע מסיבה נוספת, וזהו המישור הבין-תרבותי: האם מייצגת עולם שתרבותו נראית בשלב מסוים כבלתי שייכת כלל לעולם המודרני שהדובר מרגיש עצמו חלק ממנו.
לעומת המישור האישי-הרגשי, שהוא אוניברסלי במהותו, הרי המישור הבין-תרבותי קשור אל המציאות המיוחדת בארץ. בשיר נוכחים שני עולמות תרבותיים: מכאן התרבות המזרחית-המסורתית, ומכאן – התרבות הישראלית הנושאת אופי מערבי והיא מופיעה פה בגילויה הערכי הייחודי והמובהק ביתר – החברה הקיבוצית. בחלקו הראשון של השיר מתאפיינות שתי התרבויות כעולמות מנוגדים:

בחברה הישראלית הקיבוצית	בתרבות המזרחית-המסורתית
מגמה חזקה לקדמה	עבר "נצחי"
"מפעלים", בנייה, יעילות מעשית	"סיפורים", דיבורים
רציונאליות	אמונות לא רציונאליות
דינמיות	סטטיות
מהירות, רעש	מתינות, צלילי ניגון

החלק השני של השיר מבליט את הקרבה בין הבן לאמו. מבלי שהבין מדוע, באופן טבעי, התחיל כותב סיפורים, והם ביטאו תרבות חיים שלמה, זו שהייתה, ואשר הוא היה קשור אליה באמצעות האם, אפילו באופן בלתי מודע. פעילות תת הכרתית היא פעילות בעלת עוצמה ראשונית, שאינה נתונה לשליטתו ולהכוונתו של האדם.
מתחת לפני השטח פעלו על הדובר הכוחות האלה, ורק לאחר מותה של האם הדברים התחילו לבעבע ולנבוע החוצה. "אפשר / אוזני הייתה סתומה / ולבי ער/ ואולי / חלחלו הדברים / בדרך אחר". . . רק לאחר מותה של האם הוא קולט את מלוא המשמעות של אמו בחייו, ומתעוררים רגשות עזים של געגועים, חרטה, החמצה ורצון לתקן ולהשלים, בחלל הריק שהותיר המוות.
כשהאם עוד הייתה בחיים מתייחס הדובר בעיקר אל תיאורים חושיים של האם, מעין ראייה שעל פני השטח: עיניה, קולה, סיפוריה, תנועותיה, צמידיה המצטלצלים, סגולות הקמע שהיא מספרת עליהם. כל אלה קשורים יותר אל התחום האישי. ואילו לאחר מותה הוא מדבר על דברים עמוקים יותר , שקשורים בתפיסה התרבותית של האם, ובתפקיד החינוכי-התרבותי שמילאה בחייו: "עולמה של אימא / תרבות-חיים / שהלכה / לעולמה". הדובר בשיר אינו נקרע בין שני העולמות התרבותיים ואינו חש צורך להכריע ביניהם. השתייכותו לחברה הישראלית החדשה משתמעת בשיר כמובנת מאליה, אף כי גם כלפיה הוא מתייחס במין אירוניה סלחנית: "שקוע בלהוציא / את הקיבוץ מן / הבוץ" וכו'. אבל התהליך שהדובר עובר הוא תהליך של היפתחות אל עולמה של האם, אל החמימות האנושית שבו, אל הקצב המתון ואל הנועם שבעולם המזרחי-המסורתי. התהליך הזה קשור בזמן, קשור בהתבגרות: "חלף אביו / כלה קיץ / ובסתיו / התחילה ידי / מעלה על הכתב - / סיפורים" .
הוא מתחיל להאזין אל הקולות הפועמים בו רק לאחר מות האם. דברים שנראו רחוקים ושונים כשסופרו על ידי האם, התבררו לו כחלק ממהותו, מנוף ילדותו. הסיפורים שכתב היו קרובים לעולמה הרבה יותר מכפי ששיער.
באופן אירוני גם בדבר נוסף דומים הבן ואמו: הם מספרים ואין שומע. כשהאם סיפרה הבן לא הקשיב, ועכשיו, כשהוא מסיר את המסך, את החיץ, ומבקש להשמיע וגם לשמוע – מתברר שאחר את המועד, האם כבר מתה והוא החמיץ את ההזדמנות.
השיר מסתיים אפוא בתחושה של החמצה גדולה, שכן המוות אינו מאפשר חזרה או תיקון.

בשיר הזה בולטות שתי תופעות צורניות: שורות קצרות מאוד, לעתים קרובות בנות מלה אחת או שתי מילים בלבד, והעדר סימני פיסוק ( אם כי לא העדר תחביר תקני, מגובש וברור ). השורות הקטועות, העדר הפיסוק, הלשון הפשוטה והמובנת – כל אלה יוצרים בקורא הרגשה שזהו וידוי היוצא מן הלב. עם כל הרגשת ההחמצה יש בכל זאת נימה של פיוס – ורושם זה נוצר על ידי משחקי המילים שיש בהם שנינות מסוימת והומור, כגון: "כולי / אוזן סתומה" – כלומר אינני מקשיב, בניגוד לביטוי השגור והידוע – "כולי אוזן" – שפירושו – כולי קשב. וכן "נפטרה / מן העולם/ ומן הצרות / הצרורות בצרור החיים" – נפטרה – מתה, אבל גם השתחררה , נגאלה מן הצרות של חייה. ביטוי נוסף שגור שמצוי פה –"צרות צרורות". ולבסוף – חלק ממה שמקובל לומר על המת – "תהא נשמתה צרורה בצרור החיים". גם פה וגם בשם השיר אפשר למצוא את חילון הקודש, אבל לא מתוך התרסה אלא מתוך נימת השלמה ופיוס.
"אוזני הייתה סתומה / ולבי ער" – אלוזיה גלויה לשיר השירים – "אני ישנה ולבי ער". ( שיר השירים ה', 2 ). במקור – כוחה של האהבה הפועלת על האדם גם בעת השינה, גם כשהאדם הוא נטול הכרה. ופה – ביטוי לאופן התת הכרתי שבו חדרו סיפוריה של האם אל תודעתו של הדובר.

לסיכום:

השיר כתוב על ידי אדם מבוגר המאיר בדרך משלו קונפליקט המוכר לנו. זהו קונפליקט הבנוי על שני מישורים: מישור רגשי הקשור ביחסי אם – בן, שהוא אוניברסלי במהותו – פער דורות קיים תמיד ובכל מקום, חוסר נכונות של הבנים הצעירים להאזין להורים, לקלוט את עולמם, לגלות בו עניין, חוסר סבלנות וסובלנות של צעירים כלפי עולמם של הוריהם אינו מיוחד לתרבות ספציפית דווקא; ומישור שני - ברובד העמוק יותר – זהו המישור הבין-תרבותי, והוא קשור מציאות החיים המיוחדת לארץ - זהו קונפליקט בין תרבויות, בין תרבות ההורים המזרחית-המסורתית, שנראתה לבן בשעתו רחוקה, זרה ומיושנת, ובין התרבות השלטת - התרבות המערבית, המודרנית, בגילויה הייחודי והמובהק בתקופה מסוימת – החברה הקיבוצית, שהוקמה כדי להגשים תפיסת עולם חדשה ולהביא פתרון לחיי האדם היהודי בארץ. עמדה של הבנים, שמבטלת את תרבות הוריהם, גורמת להם להחמיץ הזדמנות להבין לא רק את דור ההורים, אלא גם את עצמם, כי אין אדם יכול להינתק משורשיו.
הדובר עובר במהלך השיר שינוי: אמנם להחמצה בתחום היחסים הבינאישיים בין הבן לאמו אין תקנה, אבל יש תקנה להחמצה במישור הבין-תרבותי. חלה פה תמורה ביחסו של הבן אל עולמה התרבותי של האם, ואת העולם הזה ניתן, ולו באופן חלקי, להחיות. אין פה ניסיון לוותר על השתייכותו של הדובר אל התרבות הקיבוצית , המערבית, הרציונלית – אלא יש שאיפה לשלב בין שתי התרבויות, מתוך תחושה של געגועים לאימא ולסיפוריה, וצער אישי על שאין לו אפשרות לדלות עוד מאותו עולם.